המילואימניק שטס אלפי ק"מ כדי להגן על המולדת 

ביום שבת האחרון, עם פרוץ המלחמה, רס"ר איתמר מישר ידע שעליו לחזור לארץ. הוא הגיע לשדה, נלחם על כרטיס הטיסה, ולאחר 2 טיסות ארוכות הגיע לישראל. היום הוא כבר עם החברים בביסל"ח, ומשם הם מבטיחים לעשות הכול כדי לשמור על כולנו

11.10.23
איה חיימוביץ', מערכת את"צ

כשאיתמר נחשף ביום שבת האחרון לחדשות הקשות שמגיעות מישראל - לא היה לו ספק. הוא ידע שעליו לעזוב את הלימודים, את המדינה שבה הוא גר, את החברים ואת השגרה השקטה, ולהתגייס למילואים. הוא אפילו עוד לא קיבל צו 8 כשהחל לחפש טיסות מהולנד לישראל, אבל הרגיש שעליו להגיע ארצה מהר ככל הניתן.

 

"נולדתי בישראל, אבל בגלל העבודה של אבא שלי עברתי בהמון מדינות", הוא מספר, "את התיכון סיימתי באוסטרליה, ובגיל 20 עשיתי עלייה. בניגוד לאחים שלי שהצליחו ללמוד כשגרנו בבריטניה, לא ידעתי אפילו מילה בעברית - ונאלצתי ללמוד הכול מחדש".

איתמר הגיע למחו"ה אלון, וכשסיים, שובץ בגדוד שקד בחטיבת גבעתי. "היה לי שירות מדהים, אבל שהשתחררתי ניסיתי ללמוד ולעבוד ולא הצלחתי בגלל קשיי שפה", מסביר איתמר, "ולכן כשהייתי בן 29 חזרתי לבריטניה בה משפחתי גרה, והתחלתי את התואר שלי שם".

"תמיד ידעתי שאם יקראו לי למילואים אני אבוא. זו האידיאולוגיה שלי", הוא מדגיש, "זה נורא לראות את זה מרחוק, ורציתי להיות קרוב ולעזור כמה שאפשר. אני לא לבד בתחושה הזו, והמון אנשים מעבר לים חושבים כמוני". 

וכך, ביום שבת האחרון הוא הפך מאיתמר לרס"ר מישר, צלף וקלע בגדוד 17 בביסל"ח. הדרך לכאן לא הייתה פשוטה - בגלל ששהה בהולנד באותו הזמן, לא היו טיסות ישירות לארץ, והוא הבין מהשגרירות שעליו להגיע לאתונה או לקפריסין.

"אפילו לשם לא היו טיסות ישירות, ובשש בבוקר עליתי על טיסה לבלגיה", הוא משחזר, "משם הייתי אמור לטוס לארץ אבל הטיסה בוטלה. כבר הייתי מודאג שאשאר תקוע בחו"ל, אבל אז התמזל מזלי ובעזרת אחת מהפקידות הצלחתי לעלות על טיסה אחרת". ב-2:00 בלילה נחת בארץ, ובבוקר שאחרי כבר הצטרף ליחידה.

כשאני שואלת את רס"ר מישר על התחושות שליוו אותו במסע, הוא משיב בכנות: "זה מפחיד, אבל אתה מתנתק מזה. אני ביחידה ממש טובה ואני לא מודאג, כי אני יודע שהם יגבו אותי ואני אותם. אולי זה מוזר להגיד, אבל אני יודע שלצידי נלחמים חברים עם אישה וילדים. אם יקרה להם משהו אני רוצה להיות שם ולעזור".

אבל עם כל הקושי והפחד, הוא לא שוכח להשאיר גם מקום לאופטימיות. "האנשים שפגשתי כאן במילואים הם בית הרחק מהבית, ומשפחה הרחק מהמשפחה. המפקדים דואגים לנו לכל מה שאנחנו צריכים", הוא מסכם בחיוך, "יש אמירה שתפסתי בישראל במהלך השנים - 'אל תדאג, הכול יהיה בסדר'. חשוב לי שאזרחי ישראל יזכרו את זה, וידעו שאנחנו כאן כדי לשמור עליהם".