מהמקום הכואב ביותר, הם יצאו לשליחות - בכיוון אחר לגמרי

סגן י' מתמודד עם פוסט טראומה והיום מגבש סיפורים של קש"אים כמוהו, רס"ר א' נפצע בעיניו והיום מפתח מערכות לחימה, וסרן ליבוביץ איבדה את אחיה ב-7.10, והפכה לקצינת נפגעים, שמלווה את ה'אחים של אח שלה ללחימה'. שלושתם הגיעו לנקודה הכי קשה וכואבת - ובחרו לכתוב פרק חדש בשירות צבאי משמעותי

21.04.26
ליה אפשטין וסיון שורצמן, מערכת את"צ

אין דרך אחת נכונה לקום מאובדן או מפציעה קשה. אבל במקרה של סגן י', רס"ר א' וסרן נועם, כן אפשר למצוא מכנה משותף - העובדה שהתחילו את שירותם הצבאי בנקודה מסוימת, וכעת הם במרחק של תפקיד שלם ממנה. בין לבין, עברו השלושה מסע שלם, ובעיקר מלא במשמעות.

מקצין שיתוף אש לקצין מורשת

את סגן י', קצין המורשת של מערך הפעלת האש בחיל התותחנים, תפסתי באמצע נסיעה הביתה, צפונה. בקרוב עתיד לצאת ספר חילי ראשון שכתב, המאגד בתוכו עדויות ורגעי קרב של קציני אש ממגוון יחידות - אבל הסיפור שלו עצמו, מתחיל הרבה לפני.

סגן י'

הוא שירת כקש"א (קצין שיתוף אש) של גדוד שקד בחטיבת גבעתי. ב-7.10, ירד עם הגדוד שלו מאיו"ש לרצועה, שם המשיכו להילחם במשך 10 חודשים. "האש היא חלק אינטגרלי מהלחימה",  הוא מבהיר, "זה לסייע לכוח גם בחיסול איומים, גם בהגנה, וגם בהכשרת יעדי תקיפה - זו אחריות עצומה. כל טעות קריטית ומשפיעה על חיי אדם".

"לא פעם, הייתי חייב לקבל החלטות קשות מאוד מהר", י' נזכר, "לדוגמה, היה אירוע שבו נדרשנו להפעיל אש קרובה, כדי לאפשר חילוץ של פצועים ונפגעים. כל כך הרבה משתנים הונחו על הכף, והייתי צריך לקבוע מה עושים כאן ועכשיו".

סגן י'

לאחר לחימה ממושכת, י' הבין שהוא מתמודד עם פוסט טראומה. "היה לי ברור שמשהו לא בסדר, דברים שפעם היו לי קלים מאוד הפכו למאתגרים, ואז הלכתי לראות קב"ן. בהתחלה ניסיתי בכל זאת להמשיך כרגיל, אבל המג"ד שלי אמר לי שכדאי שאקח חופש בשביל עצמי".

משם, הוא התחיל הליך טיפול ארוך שנמשך עד היום, 3 חודשים מתוכו במרפאת נפש של הצבא. "אחד הדברים שהכי קשה להסביר זה שאין 'אירוע' אחד לספר עליו - נלחמתי 10 חודשים, בכל יום היה הרי אירוע. אלו דברים שמשפיעים גם עד היום, שנה וחצי אחרי היציאה מעזה".


סגן י' (מימין) עם חבריו לצוות

בסיום התקופה הזו, סמוך לשחרור, י' נחשף להצעת תפקיד שונה לגמרי - קצין מורשת. "ידעתי שלא אוכל לחזור להילחם בשדה הקרב", הוא אומר, "אבל בנקודה הזו קלטתי שאפשר בכל זאת לעשות משהו משמעותי, בתנאים מתאימים להחלמה".

וכך, התחילה הדרך החדשה שלו, או יותר נכון - הפרויקט הראשון: ספר מורשת למערך הפעלת האש. "אחד הדברים שהיו הכי קשים בלחימה, היה להרגיש שאתה לבד. בגלל זה, החלטתי לאסוף עדויות ורגעי גבורה מקש"אים נוספים, גם את החוויות הקשות, ולאגד אותם למקום אחד שישקף את גאוות היחידה שלנו".

י' נפגש עם עשרות קצינים וקצינות במערך ושמע את הזכרונות שלהם מהשטח. אתגר משמעותי היה לשכנע אותם שגם אם הסיפור שלהם נראה להם קטן, הוא הרבה יותר גדול: "אחרי שנתיים וחצי של מלחמה, פתאום קרבות נעשים לשגרה שלנו. כאן בדיוק המקום שלי להגיד - 'מה שעשית משמעותי, יש בו ערך וראוי שילמדו אותו הדורות הבאים. שייכנסו לשנייה לנעליים שלך, ויבינו עם מה התמודדת' - כי זה מעיד על חוסן, פיקוד, מנהיגות, אחריות מקצועיות ועוד מיליון דברים אחרים".


סגן י' (באמצע) עם חבריו לצוות

להקשיב למור"קים רבים בזה אחר זה, היווה עבורו גם אתגר אישי. "זה תהליך קשה, אבל גם טוב", הוא משתף, "בסוף, אני שומע מישהו שמתאר סיטואציה שאני עצמי חוויתי, פשוט עם כוחות אחרים, בזמן אחר ובמקום אחר. אבל את רגע ההחלטה, או את ההבנה שחבר נפל - אני מזהה מהמקום הכי קרוב. זה מורכב, אבל אני יודע שעכשיו לא רק הוא מרגיש פחות לבד, אלא גם אני".

מאז, י' בחר כבר פעמיים להמשיך בתפקידו. הספר הראשון עתיד לצאת בחודשים הקרובים, עם 55 סיפורים של קציני שיתוף אש מכל הגזרות - מדרגת סג"ם ועד תא"ל. בימים אלו, הוא עובד על איסוף עדויות נוספות ופרויקטים חדשים.

"הרבה אנשים מרגישים לבד, מפחדים מהטייטל הזה של 'פצוע נפש'. גם אני חשבתי ככה כשהתגייסתי. ואז זה קורה לך ואתה ומבין שש פה דברים אמיתיים שמשפיעים על איך שאתה תופס את עצמך ואת הסביבה. אז אני כאן להגיד שלא צריך לפחד מזה, זה לא אומר שעשית שום דבר לא בסדר - זה פשוט אומר שאתה בן אדם". 

מדיווחים בקשר במוצב 'גלדיולה' - למאחורי הקלעים בסייבר

הקפיצה שעשה רס"ר א', מלחימה ב'קו הכחול' בלבנון לעולם הסייבר המוצפן, אולי לא מובנת מאליה - אך, כפי שהוא מעיד בעצמו, יש קשר בין השניים. את החיבור הזה גילה לאחרי שנפצע בעיניו בפעילות בצפון. 

"שירתי בגדוד 51 של גולני במשך שלוש שנים", הוא מספר, "אחרי השחרור אי שם ב-2014, פתחתי עסק בכלל לכושר. אז, כשפרצה המלחמה, התגייסתי למילואים כמו רבים אחרים. אני זוכר שבהתחלה היינו שם משהו כמו 5 חודשים רצוף - תפסנו עמדה ב'קו הכחול' (הגבול) בלבנון, במוצב 'גלדיולה', שעמד בלא מעט מתקפות מצד חיזבאללה".

"ביום שבת ב-14 באוקטובר, התמודדנו במוצב עם ירי רב של נ"טים ופצמ"רים. השבנו באש, ובמהלך האירוע, נחשפתי לכמות גדולה מאוד של אבק שריפה. אחרי משהו כמו חודש וחצי בשטח, המצב החמיר, והתפתח לי זיהום בעיניים שחייב ניתוח".


רס"ר א' (למטה)

בין סבבי הלחימה, רס"ר א' סיים את תהליך השיקום וגם הספיק להתחתן. בשלב הזה החליט לעזוב את העסק הקודם ולפנות לתחום אחר לגמרי, שעד אז לא היה לו הזמן או המסגרת ללמוד: "הגשתי מועמדות לקורס סייבר צה"לי, וחזרו אליי מתוכנית 'אטלס', המיועדת לאנשים שנפצעו במהלך 'חרבות ברזל' ורוצים לשנות כיוון".

במהלך הקורס, נחשף להרבה מיחידות הסייבר של הצבא. שם החליט להצטרף ל'חושן', האחראית על כלל התקשורת בצה"ל. "בתור לוחם, אני זוכר את כל מכשירי הקשר והמערכות המוצפנות לשליחת מיקומים שהשתמשנו בהן, אבל אף פעם לא הכרתי את מאחורי הקלעים - איך מבטיחים שהכל מאובטח מפני תקיפות. היום אני רואה את זה בלייב, כמה כוח צריך להשקיע כדי שהאמצעים האלו יהיו נגישים לחיילים בשטח". 


רס"ר א' ומשפחתו

ולמרות שלחימה בלבנון לא ממש מקנה ניסיון בתקשורת מוצפנת, החוויות שצבר בשטח כן עזרו לו בהרבה היבטים אחרים. "בסוף, לכל אחד יש את יכולת הלמידה שלו, אבל אני כן חושב שמישהו שעבר מסעות, סחיבה של ציוד ושמירות ארוכות, יותר קל לו להתעקש על דברים ולשבת ללמוד כמה שצריך".

עם סיום תקופת לימודים אינטנסיביים וחפיפה עמוקה, רס"ר א' בדיוק מצטרף לצוות ביחידה עצמה, בו יתחיל לעבוד על הפרויקט הראשון שלו. וכשנשאל לגבי טיפים למישהו במצב דומה, הוא משיב בכנות: "הרבה תלוי בחומרת הפציעה, אני לא בטוח שזה מקומי לייעץ למישהו שחס וחלילה איבד רגל". 

"אבל בתור המלצה כללית, אני חושב שזה חד משמעית מקצוע גם מבטיח וגם מאוד מעניין. שווה לעשות חושבים ולהבין למה אתה מתחבר יותר, כמה שיעורים יש בשבוע, אם זה משהו שאתה מוכן להשקיע בו - במיוחד אנחנו, שלא  בהכרח מגיעים מרקע טכני או 5 יחידות. אבל ברגע כשנחשפים לחומר, מבינים שזה הרבה מעבר ללפתוח טלפון, לשלוח וואטסאפ או לראות איזה סרטון, זה משהו שמשמש לוחמים בשטח כל יום".

מהאימונים בים לליווי נפגעים - דווקא בחיל של אחיה

בין האזעקות שתפסו אותנו במהלך השיחה, סרן נועם ליבוביץ, קצינת נפגעים בחיל השריון, הספיקה גם לתדרך את החיילות שלה לקראת פגישות עם הפצועים שהן מלוות. אבל המסע שלה לאותו תפקיד ושגרה עמוסה, מתחיל לפני שנתיים וחצי.

ב-7.10, עוד הייתה קצינה בזרוע הים, בתפקיד ע' רמ"ד האימונים. אחיה, סמל תומר ליבוביץ ז"ל, היה לוחם שריון בחטיבה 7, ובאותה שבת שחורה, לחם בגבורה בגזרת נחל עוז כחלק מצוות 'פרץ'. תומר ז"ל, סרן דניאל פרץ ז"ל וסמ"ר איתי חן ז"ל, נפלו בקרב. מתן אנגרסט, שגם הוא היה בצוות, נחטף לרצועת עזה, ושב משבי חמאס באוקטובר 25'.


סרן ליבוביץ ואחיה, סמל תומר ליבוביץ ז"ל

"תומר היה בן אדם של נתינה ואהבה - לכל אחד, לא משנה מי", משתפת סרן ליבוביץ, "לכן, כבר בשבעה הבנתי שאני רוצה לעשות שינוי, ולהמשיך את הדרך שהוא השאיר לי: להאיר את העולם במעשים טובים, ובנתינה לאחר".

וכך, דווקא מהמקום הכי כואב, החליטה שהיא רוצה לעבור לתפקיד שכולו להוות מעטפת אנושית. "באזכרת ה-30, אני מוצאת את עצמי בשיחה עם קצינת הנפגעים שליוותה אותי, ואני אומרת לה: 'אני הולכת להיות קצינת נפגעים, תגידי לי מה צריך לעשות'".

ההתחלה לא הייתה פשוטה: "היו לי הרבה מחשבות על האם אני צריכה את זה, והאם זה הדבר הנכון עבורי. אנשים מסביבי חשבו שהשתגעתי קצת ושאני עושה טעות. אבל המשפחה שלי האמינה בי מהרגע הראשון, והבינה למה זה מה שאני רוצה לעשות - להמשיך את תומר".

היא התחילה בתפקיד ביניים במרכז 'המשפחה הלוחמת', בו ליוותה משפחות של מפקדים לוחמים הנמצאים בשגרה אינטנסיבית תמידית. לאחר שנה וחצי, באוגוסט האחרון, עברה למערך הנפגעים - ושובצה כסגנית ליווי נכי צה"ל בחיל השריון.

"חתרתי להגיע דווקא לשריון", מגלה הקצינה, "חוץ מזה שבעיניי שריונרים הם האנשים הכי טובים בעולם, יש לי את הזכות ללוות את האחים של תומר לנשק. אני כבר לא יכולה לעזור לאח שלי, אבל אני יכולה להיות שם בשבילם כמו שלא יכולתי להיות בשבילו. זה מאוד מרגש".

בינתיים כבר הספיקה לרקום קשר מיוחד עם אחד מהלוחמים שהיא מלווה: לפני כמה חודשים, הוא איבד את שתי הרגליים שלו, ומאז בחר לקחת את הפציעה דווקא למקום של העצמה, ומשתף את הסיפור שלו ברשתות. הוא שמע על הסיפור של תומר, ולקח איתו משפט של אבא של דניאל פרץ ז"ל, שהיה המפקד של אחי: 'עם ישראל זו המשפחה הכי גדולה והכי קטנה בעולם'".

"זה משפט שנחקק אצלי עכשיו בתפקיד יותר מתמיד", היא ממשיכה, "אני באמת מאמינה שהפצועים, והמשפחות שאנחנו מלוות, הם משפחה. את כל אחד ואחד מהם, אני רואה כאילו הוא אח שלי. ולראות אותם מרגע הפינוי במסוק ועד ליום שהם חוזרים ללכת או לדבר - זו השמחה הכי גדולה שיש".

לפני שסיימנו את השיחה, היא סיפרה כי אח שלה בכלל לא היה מיועד להתגייס לשריון. "תומר היה אמור להיות ספורטאי פעיל, ורק שלושה שבועות לפני הגיוס החליט שהוא רוצה ללכת לקרבי. הייתה הרבה התלבטות בבית לאן, אבל הוא התעקש על שריון. הוא הסביר לנו שיש אנשים טובים בכל היחידות המיוחדות, והוא רוצה ללכת למקום שבו הכי צריכים אותו".

סרן ליבוביץ

"זה בדיוק מה שאני הרגשתי ב-7.10, שכרגע צריך אנשים שידאגו לאנשים. לכן החלטתי לעשות את המעבר הזה למערך הנפגעים. תומר תמיד היה אומר: 'אני יכול הכול'. אז עוד לא הבנתי כמה המשפט הזה עוד ישפיע עליי - אבל הוא מה שליווה אותי לאורך כל הדרך הזאת".