איך הופכים טנק לדירת שותפים?

כבר יותר מ-100 ימים שא', י' ול' קמים יחד, אוכלים, שותים, ישנים ונלחמים יחד בטנק. יש להם כבר הומור פנימי, חוויות משותפות ודברים שרק הם יודעים אחד על השני. ישבנו איתם לשיחה כדי לשמוע - איך מעבירים את הזמן, מה עושים כשפרה נתקעת באמצע הדרך ולמה הם הכי יתגעגעו כשיסיימו את המילואים?

16.01.24
שירה הלמן, מערכת את"צ

א', י' ו-ל' הם שלושה שריונרים במילואים - לכל אחד מהם משפחה, ילדים ועבודה. אבל ברגע אחד, כשהמלחמה פרצה, הם עזבו את שגרת חייהם, ועברו לדירת שותפים לא קונבנציונלית בה הם נמצאים כבר יותר מ-100 ימים - הטנק.

"אף פעם לא הייתי כל כך הרבה זמן עם הצוות שלי. אנחנו נלחמים זה לצד זה מהיום הראשון, כשהפעילות שלנו עוד הייתה הגנה על העוטף", מעיד א', "בימים הראשונים המצב היה מורכב וקשה, אבל זה לגמרי מה שנתן לנו מוטיבציה להמשיך קדימה".

כך לאט לאט הם למדו להסתגל למצב החדש - לטוב ולרע. "אנחנו נושמים את אותו אוויר, אוכלים את אותו אוכל וישנים יחד", משתף י', "לפעמים זה גם יוצר כמובן רגעי משבר. אבל אנחנו יודעים מתי לעצור, לעשות שיחות צוות, לתת מרחב ולתמוך. בסופו של דבר אנחנו צוות, וזה מה שצוות עושה".

מתוך הימים הרבים שבילו יחד, אירוע אחד הם בוודאי לא ישכחו. בסיום פעילות של חשיפת מתקני שיגור, יחד עם כוחות הנדסה, מפעיל ה-D9 התמהמה מסיבה שלא הייתה ברורה להם. "קטנה, מחלץ פרה", הם שמעו בקשר את ההודעה המוזרה, ורגע לאחר מכן - כל הכוחות עצרו כדי להציל עגל ופרה. "זה היה מחזה מרגש", אומר י', "בייחוד לאור העובדה שאנחנו נלחמים באויב אכזר ולא אנושי".

כמו שהצוות הפך למשפחה, הטנק נהיה לבית - רק שגם בית עלול להתערער לפעמים. "יום אחד תקף אותנו נ"ט, ופתאום כולנו ברגע הרגשנו איך המקום הבטוח והמוגן שלנו נפגע", א' מציין, "אני לא אשכח את זה אף פעם. ברגע הזה הבנו כמה באמת הטנק משמעותי עבורנו, וכמה אנחנו מחוברים אליו". 

אחרי שבילו כל כך הרבה זמן יחד, לצוות יש לא מעט בדיחות פנימיות שרק הם יבינו: "אנחנו יודעים לשרוק את שמות הילדים אחד של השני, פיתחנו משחק שאלות משלנו, וכשמישהו מתחיל סיפור - תוך שנייה אנחנו כבר יודעים איך הוא ייגמר".

גם לאחר שבועות בהם הפנים אחד של השני היו הדבר הראשון שראו כשקמו והאחרון לפני שנרדמו - הם התקשו להתנתק בהפוגות הקצרות: "אפילו כשאנחנו יוצאים הביתה אנחנו מדברים אחד עם השני ומתכתבים בקבוצת וואטסאפ שלנו".  

אבל מתישהו יגיע היום בו הצוות ייפרד וכל אחד מהשלושה ילך לדרכו - איך עושים את זה אחרי כל כך הרבה זמן? " "יהיה לי קשה כשזה ייגמר", מחייך ל', "הם כבר הנוף שלי במשך 100 ימים". 

"אני אתגעגע לקפה של הבוקר יחד, לשיחות בטנק, לצחוקים, לאווירה ולתחושה שגם כשאתה עייף - תמיד יש מי שישים לב אליך. ובעיקר אני אתגעגע לאהבה ולתמיכה שלנו אחד בשני". 

אבל אל תדאגו -  הם הבטיחו לי שהם ישמרו על קשר גם כשכל זה יהיה מאחוריהם, ואחרי השיחה שלנו - אני סומכת עליהם בלב שלם.