רגעי המתח של המכונאי המוטס מהמסיבה ברעים

יום שבת, 7 באוקטובר. רס"ל ב' וחבריו הגיעו אל המסיבה ברעים. "היינו ברחבה דקות אחדות והתחילו פיצוצים", הוא משחזר. "הסתכלנו לשמיים והבנו מיד שאלו שיגורים. בהתחלה המוזיקה המשיכה והכול התנהל כרגיל - חשבנו שאחרי כמה שיגורים זה ייגמר, אבל כשחלפו כמה דקות של ירי מאסיבי כיבו את המוזיקה וכולם נשכבו על הרצפה. זה שטח פתוח, אין אזעקה אפילו, רק שמענו את הפיצוצים וראינו התרעות 'צבע אדום' בטלפון. ברמקולים שהקיפו את הרחבה כרזו לכולם להתפנות. דיברנו בינינו לאן נלך ומה נעשה, ועוד לפני שנכנסנו לרכב, התחלנו לשמוע יריות".

עכשיו צריך לברוח
"שם כבר הבנו שמשהו לא בסדר. התחיל בלאגן, המוני אנשים צועקים ויוצאים מהחניה בבהלה. חלקם אפילו פוגעים אחד בשני עם המכוניות - העיקר לצאת החוצה", מתאר רס"ל ב'. "בשנה שעברה הייתי באותה מסיבה בדיוק, ובחלומות הכי פרועים שלי לא יכולתי לדמיין שדבר כזה יקרה. הגוף לא באמת מצליח לעכל ולהבין את המצב". רס"ל ב' התעשת מהר ולקח אחריות על חבריו: "התאפסתי על עצמי והבנתי שאני צריך לתקתק את העניינים כדי שנצליח לברוח מפה".

על חלק מאנשי המסיבה, זוועות המאורע החלו להשפיע בעת שניסו לברוח. "ראיתי אנשים רבים שנכנסו למצב של שוק. חלקם ישבו קפואים על האדמה, מחובקים ונשענים על גלגלי הרכב. הבנתי שאם אף אחד לא יקים אותם הם לא יקומו על דעת עצמם. הגוף שלהם נכנס להלם, והראש לא תפקד. ניסיתי לדבר איתם, הם הסתכלו עליי ולא ענו. זאת תחושה נוראית לדעת שאתה צריך לקום, רוצה לקום, אבל הגוף מסרב. יכול להיות שאם לא היינו מרימים אותם הם היו נשארים שם ומחכים, אלוהים יודע למה", הוא מתאר.

ראו את המוות
רס"ל ב' וחבריו נכנסו בחופזה למכוניתם, אבל ההמון הרב שניסה לברוח בבת אחת יצר פקק שהשאיר את האנשים בשטח, חשופים ליריות. המכוניות הרבות פנו צפונה בניסיון להתרחק מהתופת, אך הספיקו להתקדם מרחק זעום עד שנתקלו ברכב משטרתי שחסם את הכביש, שכן מעבר לאותה נקודה מחבלים ירו לעבר הרכבים החולפים. המכוניות פנו כולן דרומה, תקועות אחת אחרי השניה. האנשים נצורים ברכביהם, ההתקדמות האיטית מייסרת, האדרנלין פועם בעורקים והרגליים נואשות לברוח הרחק. "גם שם פתחו לכיוונינו בירי. ראינו אנשים יוצאים מהמכוניות ומתחילים לרוץ, שאלנו מה קורה וצעקו לנו שיש יריות גם בצד השני של הכביש. הבנו שבאותו רגע הסיכוי שלנו לברוח משם עם המכונית לא גבוה, יצאנו ממנה ורצנו להתחבא מתחת לגשר הסמוך". הם נאספו בקצה הגשר וחיכו. אט אט אוזניהם החלו להתמלא בירי ובצעקות בערבית, עד שהם החליטו לברוח פעם נוספת ולחזור אל הרכב. "היו שם מעט שוטרים. אחרי שעברנו אותם ונכנסנו לאזור של המכוניות, השוטרים מאחורינו התחילו לירות, וראינו שהגיע טנדר של מחבלים ממש ליד המקום בו התחבאנו לפני".

המחבלים חוסמים את שני כיווני הכביש ויורים ללא אבחנה. "אנשים צעקו שהם מצאו כניסה לשדות בין כל השיחים, והתחלנו לנסוע לשם בעקבותיהם. שלושה מחבלים באו מהצד, ירו על הרכב שלפנינו צרור כבד ונעלמו. חיכינו כמה שניות מכופפים בתוך הרכב, וכשראיתי שהאנשים ברכב שנפגע לא יוצאים התקרבתי אליהם וראיתי שאחד מהם נפגע מכדור באזור החזה". באותו רגע, הוא בחר שלא לברוח ולהציל את עצמו אלא להישאר, על אף הסכנה. "הוצאנו אותו מהרכב והשכבנו אותו על האדמה. הסתכלנו סביב וזיהינו עמוק בתוך הפקק אמבולנסים שהיו באזור המסיבה מראש. הבנו שאין להם סיכוי להגיע אלינו. אחד החברים של הפצוע לחץ על הפציעה שלו ואני ובחור נוסף רצנו לכיוון האמבולנס כדי להודיע להם שיש מישהו שנפגע מירי ושיבואו. שני פרמדיקים עם אלונקה רצו איתנו בחזרה אליו, העלנו אותו ורצנו לאמבולנס כדי שיתחיל להגיש לו טיפול רפואי".

שאר יושבי הרכב שנפגע כתוצאה מהירי נכנסו בינתיים אל רכבו של רס"ל ב', והמשיכו ביחד איתם את הדרך. "התחלנו לנסוע בשדה בו היו מכוניות שאנשים נטשו. תוך כדי הנסיעה ירו לעברנו צרורות שהרגישו מאוד קרובים, אז יצאנו מהרכב ורצנו לאחד השיחים עד שהפסקנו לשמוע את היריות ואת הצעקות בערבית. התלבטנו לרגע אם עדיף לחכות שם או להמשיך להתקדם במכונית והחלטנו שנמשיך ואם נצטרך נמצא מקום אחר להסתתר בו. כשראיתי שהמכוניות בקושי מתקדמות ועדיין יש יריות ומטחים של טילים מעלינו, החלטתי לנסוע באמצע השדה, איפה שכל האנשים רצים. תוך כדי הנסיעה ראינו אנשים בורחים ודופקים על המכונית, מתחננים שנעצור וניקח אותם. איך שעצרתי, אנשים לא שאלו שאלות, הם פשוט פתחו את הדלת וקפצו פנימה". רס"ל ב' נוהג, במושב הקדמי מצטופפים שני אנשים ומאחורה עוד חמישה. אדם נוסף קפץ פנימה דרך חלון פתוח בזמן הנסיעה ורגליו השתלשלו מבחוץ. "במהלך הדרך יצא לנו לראות אנשים הרוגים והרבה דם. היו אנשים שבכו וצעקו שירו בחברים שלהם", הוא נזכר במראות הקשים. אחרי שעתיים וחצי, בהן ראו את המוות מתקרב בכל רגע, הם הצליחו להימלט בבטחה.

נמלט מהמחבלים - לטייסת
המחשבה על הטייסת לא עזבה את רס"ל ב' לכל אורך הדרך, והצורך להגיע אליה בער בו. "ברגע שהתחיל ירי הרקטות בדקתי כמה זמן יקח לי להגיע לבסיס, וכתבתי בקבוצה של אנשי הקבע שאני יכול להגיע תוך כשעה. המפקד שלי התקשר אליי ואמר לי לבוא. אחרי שראיתי שעברה כבר שעה וחצי ועדיין הייתי תקוע התקשרתי ואמרתי לו שאני בעוטף עזה, שיש פה טילים ויריות ובינתיים אני לא מצליח לצאת. בדיעבד, הסתבר לי שהלחץ בטייסת היה כל כך גדול שהוא לא הבין שאני נמצא בלב האסון".

מיד אחרי שניצל, רס"ל ב' כבר דהר לכיוון הטייסת. "מהרגע שהגעתי הייתה עבודה אינטנסיבית. כל הטייסת כבר הספיקה להגיע - כולם באו מהבתים, עזבו את משפחותיהם והתייצבו. מסוקים עלו לאוויר בלי הפסקה כדי לחלץ פצועים מהדרום ולהטיס לשם כוחות. ביומיים הראשונים טסנו כמות ששווה לחודש של טיסות במצב של שגרה. המסוקים טסו הלוך וחזור, באו לתדלק וטסו אל השטח שוב. עוד לפני שהם נחתו כבר הוכנה עבורם משימה נוספת . זה רגע האמת, בדיוק בשביל זה נועדנו".

באוויר, המכונאים המוטסים הם מפקדי תא-המטען של המסוק ואחראיים בין היתר על העמסת הפצועים ועל הורדת הלוחמים עם הכבל. נוסף אליהם, אנשי הצ"ח (הצבת חירום) ומילואים רבים נהרו אל הטייסת כדי למלא תפקידים רבים אחרים. "יש הירתמות מדהימה מצד אנשי המילואים. הם חוזרים כשבפיהם סיפורים קשים, אבל גם סיפורים מעוררי השראה שמעלים חיוך על פנינו", הוא משתף.

"אם זה התפקיד שלי בטייסת, זה התפקיד שלי גם בחוץ"
לכל אורך הדרך עשה רס"ל ב' כל מה שהוא יכול למען אחרים, אפילו במחיר של סיכון עצמי. "המוח לא חושב על זה, הגוף עושה את זה לבד", הוא מעיד. "אם העבודה שלי בטייסת היא לחלץ אנשים בהזנקות, אז אין ספק שגם מחוץ לטייסת זאת העבודה, וזה מה שאני אעשה. כל מה שחינכו אותי עליו לאורך שנותיי בטייסת מתנקז לרגעים האלה".

רס"ל ב' מעיד שברכבו יש תמיד תיק כוננות שיש בו סרבל, נעליים ובגדים לכמה ימים. "לא משנה איפה מצב חירום יתפוס אותי, אני אוכל להיכנס לרכב ולהגיע לבסיס. זה הרגיש לי הדבר הטבעי לעשות, לא הייתה לי התלבטות".

"לקחו לי כמה ימים להפנים מה עברתי ואיזה נס זה בכלל שהצלחתי לצאת משם. רק בשמונה בערב הבנתי שכל החברים שהיו איתי ניצלו", הוא חולק. "כל פעם שמדברים על זה - אני נשאב לתוך זה. אני רואה בסרטונים אנשים שראיתי בעיניים שלי במסיבה, ומבין שהם נרצחו או שהם חטופים. אנשים שהיו לידך בחנייה, שהתחבאו איתך בשיח, ואתה לא מצליח לעכל שזה יכול היה להיות אתה".

למרות החוויה המטלטלת שחווה, לרס"ל ב' יש מסר להעביר. "הטייסת פעילה עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, ולוקחת חלק משמעותי בעשייה המבצעית של החיל. הצבא שלנו מיוחד. אמנם חובה להתגייס אליו, אבל בסופו של דבר במצב של מלחמה כולם רוצים להתייצב ולתרום את חלקם. ההפתעה הראשונית נגמרה, ומעכשיו לא צריך לפחד. הם העירו את הדוב, אבל הדוב הזה יודע להילחם".