ליווינו את המסע הבלתי ייאמן של הטירונים מהקרב בזיקים

צילום: תומר פלר. עריכת וידאו: נועה בירמן. עריכת תוכן: נועה בירמן, הילה גד ואלה פלג

הם התגייסו באוגוסט 2023, חבורה של לוחמות ולוחמים לעתיד. בטח היה להם חם, והם היו לחוצים באותה מידה שהיו נרגשים, בכל זאת, יום ראשון בצבא. 

מאוחר יותר, כשעלו לאוטובוס לבא"ח העורף, הם כנראה ניסו להכיר אחד את השנייה בלחישות מהוססות, הרי הם יבלו ביחד שמונה חודשים אינטנסיביים, ויהפכו למשפחה. ובערב, כשהגיעו לזיקים, ניסו להתרגל לרעיון של לקרוא למקום הזה 'בית', לפחות עד סיום ההכשרה.

אני מניחה שאפשר להגיד שאת החודשיים הראשונים בצבא הם עברו חלק, יחסית לטירונות. "מאוד נהניתי. הייתה לי מחלקה מגובשת ומפקדים מדהימים. למדנו הרבה על צה"ל, מלירות בנשק ועד לחילוץ", מחייכת רב"ט ניקול, אז טירונית בפלוגת תבור של חטיבת החילוץ, שנזכרת באותה תקופה. אבל שום דבר לא הכין אותה ואת חבריה לרגע בו הכול ישתנה.

07/10/2023 

כ-90 חניכים סגרו את השבת ההיא בבסיס יחד עם סגל הפיקוד, ובשש וחצי בבוקר, יחד עם מדינה שלמה, התעוררו לרעש אזעקות מחריש אוזניים. "אני זוכרת שבהתחלה צחקנו", היא מספרת, כמעט בביישנות, "ואז זה פשוט לא הפסיק".

עם הישמע הירי, חברי הסגל, 13 מפקדים, מיהרו להחליף את הטירונים בעמדות השמירה, שלחו אותם למיגוניות, ונלחמו בקרב עקוב מדם נגד עשרות מחבלים חמושים ברובים, רימונים, רקטות וטילי RPG. כל זאת, כשהם אחראים לשלומם של עשרות חיילים צעירים, שהתגייסו רק חודשיים קודם.

"הבנו שיש חדירת מחבלים, אבל לא ידענו כמה", משחזרת רב"ט ניקול את רגעי האימה, "אני וכמה חברות לקחנו נשק, הכנסנו את המחסנית וחיפינו בכניסה למיגונית". 

אחרי שעה של אי ודאות, אחת המפקדות, עם פצע ירי בראשה, נכנסה פנימה, ובזמן שהחיילות חבשו אותה, הסבירה להן את הסיטואציה ברוגע, חילקה הוראות ותפעלה את האירוע. "חלק חוו התקפי חרדה. זה היה מפחיד, אבל היא לקחה שליטה והצליחה לאפס אותנו", רב"ט ניקול ממשיכה, קולה רועד מעט, "פתאום, מחמש שעומדות ומחפות, זה הפך ל-20. מרוב שכולן רצו לעזור - כבר לא היה מקום לעמוד בכניסה".

הן חולקו לחוליות, והקבוצה של ניקול התקדמה למיגונית אחרת, שם התחבאה משפחה שבאה לעשות את החג עם החיילים. "הילדה הקטנה שאלה אותי אם אני יכולה לעזור לה", היא משתפת, "המחבלים ירו באמא שלה אז חבשתי אותה, וברגע שסיימתי הגיעו אמבולנס וכוחות נוספים".

יחד עם חבריה לפלוגה הם עברו חדר-חדר בבסיס ובדקו שהוא אכן ריק ממחבלים, לצד יחידות נוספות שהגיעו לסייע. כשירד הלילה על בא"ח העורף, תוצאות הקרבות הקשים החלו להתבהר: שבעה מפקדים נפצעו ושבעה נפלו - שישה מהם מפקדים ואחד טירון.

"בלילה היה מאוד מפחיד", היא חוזרת לאחור, "כולם היו בשקט. הלכנו דרוכים, ונערכנו לכל מיני סיטואציות".

08/10/2023

יום ראשון, שש בבוקר, והטירונים פונו מהבא"ח אל מחנה רחבעם, בסיס האם של פיקוד העורף ברמלה. 

"הדבר הראשון שעשיתי היה להרגיע את עצמי", משתף סגן נתאי, מ"מ טירונים בחטיבת החילוץ שלחם בקרב הקשה, "ידעתי שצריך לתפקד בלי מ"פ או סמ"פ, והבנתי שאם אני והקצינים שנשארו לא נתאפס על עצמנו ונעזור לחיילים שלנו - אף אחד לא יעשה את זה".

המפקדים הסכימו ביניהם שחשוב להמשיך למרות הכול, ולשמור על רציפות תפקודית: "יכולנו להתעכב, לקחת הפסקה קצרה, אבל הצבא לא עוצר. נרגענו, עיכלנו לרגע, והמשכנו בכל הכוח, כדי להישאר חזקים".

"בסופו של דבר חייב להרים את הראש", רב"ט ניקול מצטרפת לדבריו, "היו לנו שתי אפשרויות: לרדת מהמסלול, או להיות גאים, להסתכל קדימה ולא לעצור. הרבה חברים שנמצאים איתי פה בחטיבה, לא ידעו בהתחלה איפה הם רוצים להיות, ואחרי הקרב הם ידעו שהמקום שלהם נמצא כאן".

22-23/01/2024 

יותר משלושה חודשים חלפו מאז, והטירונים עברו לבט"ר ניצנים. הם כבר לקראת סיום ההכשרה, מפקדים חדשים הגיעו לפלוגה, וכולם משתדלים, עד כמה שאפשר, לחזור לשגרה כלשהי. 

היום התחיל שבוע המלחמה. כמעט מצחיק לחשוב שאחרי שחוו את הדבר האמיתי הם מתאמנים 'על יבש' כמו כל הכשרה אחרת. אבל שגרה היא הכרחית, ואסור לשכוח שלמרות מה שעברו באותו בוקר ארור - יש להם עוד הרבה ללמוד.

הלילה, הם עתידים לתרגל מעצרים בעזה הקטנה. כעת, הסגל מתכנס בחדר התדריכים לפני יציאה - לכל מחלקה יש את המשימה שלה, ולכל מפקד את תוכנית הפעולה שלו. 

באוטובוס, הטירונים מספרים שכל הבנים עשו 'גלאח', וכל הבנות עשו 'פנס' בגבה. הם צוחקים ומסבירים לי: "זה שבוע מלחמה, וזה בדיוק הזמן לוואסח!" אני צוחקת איתם, וקשה להאמין שרק לפני ארבעה חודשים הם נאבקו על חייהם.

כשאנחנו מגיעים לשטח התרגיל מתברר שלפנינו לילה ארוך, שמתחיל בניווט של עשרה קילומטרים עד ל'עזה הקטנה'. לאורך כל הדרך החיילים תומכים אחד בשנייה, נותנים יד כשצריך, וכשרואים שאחד מתקשה - מדרבנים אותו להמשיך, ולא לוותר. 

עם ההגעה הם מיד נדרכים, עוברים בין המבנים, משתלטים עליהם, וממשיכים הלאה - בלי לעצור. בכל זאת, עוד שבוע הם מסיימים את ההכשרה ועולים לגדוד. הם כבר רגילים לזה, יודעים מה הם עושים, והם עושים את זה טוב.

ובשש בבוקר, כשהתרגיל מסתיים בהצלחה, אפשר לראות פרצופים מחייכים בכל פינה, ואת הגאווה בעיניים של המפקדים - לא ניתן לפספס.

24/01/2024 

אנחנו יום אחרי תרגיל המעצר, אבל בשבוע מלחמה לא נחים לרגע. הגענו לאתר הרס, ועל הטירונים לחלץ את הבובות דמויות האדם מבין ההריסות. זו המומחיות העיקרית של החטיבה, והאימון הזה מסכם את המקצוע בו התמקדו חודשי ההכשרה הארוכים.

חיילים וחיילות בקסדות מתרוצצים ממקום למקום, מטפסים על קורות עץ, מדלגים בין בורות בקרקע ושקועים לחלוטין במשימה שלפניהם. לכל אחד יש כלי אחר ביד - הוא עם המקדחה, היא עם הגרזן, והאחרת עם מסור חשמלי.

זה היום האחרון של השבוע הגדוש. מחר בערב ייצאו למסע, שבסופו יקבלו את הכומתה הכתומה שכל-כך חיכו לה, ואין ראויים מהם.

31/01/2024 

בוקר יום רביעי, בט"ר ניצנים. והאווירה כמעט חגיגית. בערב עתידים לצאת עשרות הטירונים של פלוגת תבור למסע הכומתה שיחתום את ההכשרה שלהם. "חטיבת החילוץ היא כמו בית בשבילי", כך פותחת רב"ט ניקול את המפגש האחרון שלנו, "אני לא יכולה כבר לחכות לקבל את 'הכתומה' וללכת איתה על הכתף בגאווה".

הלוחמות והלוחמים אולי מתקדמים קדימה, אך לא שוכחים לרגע את אלה שנשארו מאחור. "אני חושבת הרבה על מה שקרה. כל יום", היא מודה, "המחשבה הזאת שמישהו נלחם בשבילך, רק מחזקת אצלי את הרצון להוכיח להם שהם לא נפלו סתם - זה נותן לי כוח להמשיך".

וכשניקול מסתכלת לאחור, לפני כל מה שקרה, היא צוחקת: "כמעט אי אפשר להאמין שפעם לא ידעתי לפתוח 'זיג', או להתנהל במצבי שטח, ובטח שלא יכולתי לחיות שבוע או יותר על מנ"קים. בימים הראשונים של ההכשרה בכיתי בלי הפסקה כי כאבה לי הרגל בגלל הנעליים, אבל עכשיו רק תני לי לישון עם נעלי חי"ר, מה אכפת לי? אני לוחמת".

01/02/2024 

אפשר לראות אותם מרחוק. הם צועדים ביחד, מחובקים, מרוחים בבוץ ובצבעי פנים, צועקים מורלים ומושכים אחד את השנייה בעלייה האחרונה של מסע הכומתה. 

הלוחמות והלוחמים עומדים בשורות מסודרות והטקס מתחיל. כשמפקד המגמה מדבר על הקרב והחברים והחברות שאיבדו, אפשר לראות דמעות מתערבבות עם חיוכים. שמחה מהולה בעצב. 

"את יודעת, לכל חבורת חיילים שמסיימת מסלול ביחד יש משהו משותף", רב"ט ניקול פונה אליי, "ודווקא אצלנו זו לא חוויה חיובית, אלא אחת קשה. ועדיין - הייתי רוצה לנצור כל רגע של כאב, דמעות, אבל גם את כל הזכרונות של הצחוק, כי היו כאלה, ומזכירה לעצמי שאחרי הנפילות הכי גדולות - מגיעות העליות הכי חדות".

הכומתות עפות באוויר, ואני נזכרת בפעם הראשונה שפגשתי אותם. זה מרגיש לפני נצח, אך בפועל - חלפו רק חודשים ספורים. ניקול דיברה אז על מה שרס"ן אדיר עבודי ז"ל, מ"פ תבור שנפל בקרב, אמר להם לפני שנהרג: "זה לא נגמר - עד שזה לא נגמר".

לזכר רס"ן אדיר עבודי ז"ל, סרן אור מוזס ז"ל, סגן אדר בן סימון ז"ל, סגן ינאי קמינקא ז"ל, סמ"ר עומרי ניב פיירשטיין ז"ל, סמ"ר עדן אלון לוי ז"ל, ורב"ט נריה אהרון נגרי ז"ל

יהי זכרם ברוך