דור איבד 21 מחבריו באסון קריסת המבנה - ונלחם להשתקם. המסע שלו ב-59 שניות
אחרי ששרד את אסון קריסת המבנה בעזה עם כוויות ב-70% מגופו ואיבד 14 מחבריו למחלקה, דור אלמוג מצא באיגרוף את הדרך לשקם את גופו, להשיב לעצמו את השליטה ולהמשיך לחיות למענם. צפו ב-00:59 דקות של המסע של דור
כשעומדים מול דור אלמוג, הניצול היחידי מאסון קריסת המבנה בעזה בינואר 24', קשה להאמין שלפני כמעט שלוש שנים הבחור הזה, שמניף כעת כפפות איגרוף ומביט קדימה בעיניים חדות, היה קבור תחת הריסות.
בבוקר 7 באוקטובר, דור, כמו רבים אחרים, התעורר לקול האזעקות ברחבי הארץ. "הספקתי להשתחרר מגבעתי כבר שנה לפני כן, אבל הייתי בסטטוס צבאי מוקפא, לאור לימודים שעשיתי במסגרת השירות", הוא מגולל, "החברים שלי מהסדיר ב'שקד' קפצו עוד בבוקר ללחימה בעוטף - ואני נותרתי מאחור, אבל נאבקתי לחזור לחזית ולתרום את חלקי".

הנחישות ניצחה ובעזרת מפקדו מהסדיר, הצליח דור להגיע לגדוד החי"ר 8208 ושובץ בפלוגת מילואים, בה התאהב מהרגע הראשון: "זה היה ממש כור היתוך - כל המגזרים, מרחבי הארץ, לוחמים 'צעירים' וותיקים כאחד. חלקנו הכול ביחד, אכלנו, שתקנו, בכינו ונלחמנו יום-יום. היינו כמו אחים לכל דבר".
לאחר משימות סריקה בקיבוצי העוטף, נכנסה הפלוגה שלו לעומק עזה. ב-22 בינואר, המשימה האחרונה לפני סיום הפעילות, הייתה אבטחת כוחות בשכונת אל-מעאזי. בתוך הבית השלישי שסרקו, ספג המבנה פגיעת RPG קטלנית שמוטטה שתי קומות על כ-20 לוחמים ששהו במקום.

19 מתוכם נפלו באירוע הקשה, בהם 14 מחבריו למחלקה של דור. שני לוחמים נוספים נפלו מפגיעת טיל אחר שפגע בטנק סמוך. "פתאום אתה חוטף פיצוץ, והכול עובר מול העיניים. ראיתי מולי את עמית ז"ל, חבר שלי שנרצח בנובה והיה אחת הסיבות שלי לצאת להילחם. הרגשתי שהוא איתי, שומר עליי. הקומות קרסו, אבל נוצר כיס אוויר קטן שהגן עליי - מדובר בנס. הנשק שלי נשבר לשניים, ובכוחות אחרונים הצלחתי לחלץ את עצמי מבין ההריסות. ברגע שיצאתי, התמוטטתי, ומפה אני כבר לא זוכר כלום".
באסון קריסת המבנה ב'אל-מעאזי' נפלו 21 לוחמים, אלה שמותיהם:
סרן (במיל') ניר בנימין ז"ל, רס"ל (במיל') הדר קפלוק ז"ל, רס"ר (במיל') אלקנה ויזל ז"ל, רס"ל (במיל') ישראל סוקול ז"ל, רס"ל (במיל') ניקולס ברגר ז"ל, רס"ל (במיל') סדריק גרין ז"ל, רס"ל (במיל') אחמד אבו לטיף ז"ל, רס"ל (במיל') שגיא עידן ז"ל, רס"ל (במיל') אלקנה יהודה ספז ז"ל, רס"ר (במיל') יואב לוי ז"ל, רס"ם (במיל') סרגיי גונטמכר ז"ל, רס"ם (במיל') מארק קונונוביץ' ז"ל, רס"ם (במיל') שי ביטון חיון ז"ל, רס"ם (במיל') דניאל קאסאו זגייה ז"ל, רס"ם (במיל') אדם ביסמוט ז"ל, רס"ם (במיל') ברק חיים בן ואליד ז"ל, רס"ם (במיל') מתן לזר ז"ל, רס"ם (במיל') רפאל אליאס מושיוף ז"ל, רס"ם (במיל') איתמר טל ז"ל, סרן (במיל') אריאל מרדכי וולפסטל ז"ל, רס"ל (במיל') יובל לופס ז"ל.
דור פונה במצב אנוש לסורוקה כשהוא סובל מכוויות ב-70% מגופו, רסיסים רבים שחדרו לגופו יחד עם פציעות קשות, והורדם לחמישה ימים. "כשהתעוררתי, השאלה הראשונה שלי הייתה 'איפה כולם?'". המפקד שלו הגיע למיטתו והקריא לו שם אחר שם, את רשימת 14 חבריו למחלקה שנפלו. כיום, הוא מסתובב עם דיסקית עליה חרוטים שמות כל נופלי המחלקה.

"זה שבר לי את הלב. אף אחד לא מעלה בדעתו לאבד כל כך הרבה יקרים ברגע אחד", הוא נזכר בעיניים נוצצות, "אבל באותו רגע זה גם נתן לי סיבה להמשיך. הבנתי שהם נפלו במשימת הגנה על הבית, כדי שאנחנו נחיה. התפקיד שלי עכשיו הוא להבריא - ולהנציח אותם".
מכאן, החל מסע שיקום מפרך של כמעט שנה, שכלל ניתוחים רבים וימים ארוכים של טיפולים אשר נכרכו בהתמודדות יומיומית. אך נקודת המפנה הנפשית, הגיעה כשהיה עדיין בכיסא גלגלים, וקיבל הצעה להתאמן באיגרוף טיפולי.

כנגד כל הסיכויים, כשהוא נלחם בכל כוויה ופגיעה עצבית כדי לסגור את כף היד, הספורט החזיר לו את השליטה ואת האמונה ביכולותיו. "כששמתי את הכפפה בפעם הראשונה, פתאום הרגשתי שהכאב כבר לא מנהל אותי - אלא אני אותו. בכל אגרוף שהנחתי, החזרתי לעצמי חלק מהשליטה שהלכה לאיבוד בין ההריסות".
העבודה בזירה הפכה עבורו למשהו הרבה מעבר לפיזיותרפיה - היא הייתה המקום שבו הוא פרק את התסכול, המועקה והגעגוע - והמירה אותם לעוצמה שקטה. "הזירה לימדה אותי לקום מחדש אחרי כל מכה, לאסוף את השברים ולעמוד איתן. דרך האימונים האינטנסיביים, שיקמתי את טווח התנועה של הידיים והרגליים - ומעבר לזה, חזר לי הברק בעיניים, תחושת המסוגלות, והיכולת להביט קדימה ללא פחד".

כיום, הוא פעיל בסיוע לפצועים אחרים דרך אמנות הלחימה, אותו מקצוע בעל משמעות עמוקה כל כך עבורו. מתוך התהום והאבל, הוא בחר לקום ולבחור בחיים, כשזיכרון חבריו לפלוגה הוא המנוע עבורו בכל יום מחדש.
"הם הגיבורים, ואנחנו, צריכים לקבל את החיים כמתנה ולנצל אותם בשתי ידיים - להמשיך עבור אלה שמתו למעננו. ראיתי המון אובדן וכאבתי אותו, אבל תמיד השתדלתי להמשיך עם הראש קדימה. המטרה שלי היא להזכיר ולהנציח את החבר'ה שלי כמה שיותר, שכולם ידעו מי הם היו, מה הם היו, ומה הם עשו למען המדינה - ושכל ילד שיסתכל יגיד: 'כמוהם אני רוצה להיות'".