החיילות שזוכרות ומזכירות בכל יום מחדש את סיפוריהם של 6 המיליון

כשהגעתי למוזיאון יד ושם בפברואר האחרון, ביקרו במקום קבוצות מרוסיה, קוריאה, וגם משלחת של יהודים מפרו הרחוקה - שאף ביקשו בהתרגשות להצטלם עם לוחמי סיירת נח"ל, שעברו סדרת חינוך.

אך הלוחמים לא היו לובשי המדים היחידים, ובמוזיאון, אותו פוקדים כ-1,500 מבקרים מדי יום, ניתן היה לראות קבוצה קטנה של חיילות - מש"קיות הסברה, שתפקידן לחבר את הזיכרון הקשה והחשוב ביותר של העם היהודי, לדורות העתיד של צה"ל.

"אנשי ציבור, עיתונאים, יהודים ולא יהודים מכל העולם מגיעים לפה כל הזמן. וכשהם רואים קבוצות חיילים במוזיאון - זה מסמל שצה"ל נוכח גם כאן, במקום בעל ערך לאומי של ממש", פותחת רב"ט רתם, מש"קית הסברה. 

אז איך בעצם מחברים את כל הצבא, מטירונים ועד חיילי סדיר וקבע בסדרות חינוך, מצוערים בבה"ד 1 ועד לוחמים בשטח, למוזיאון, שמכיל כ-2.6 מיליון דפי עדות, מאות אלפי תמונות, וכמעט 5 מיליון שמות של נספים? זה בדיוק התפקיד שלה ושל חברותיה. 

"בכל תחילת הדרכה, אני מבקשת מהחיילים להתנתק מכל מה שעובר להם בראש, בין אם השירות או הבית, ולבוא במקום זה עם ראש פתוח, לעבור כאן תכנים שהם 'מעבר'. מה שתופס חיילים בסוף זה השיח המשותף, שלא מרגיש כמו הרצאה של שעתיים וחצי על השואה, אלא ממש שיחה דו כיוונית, שהם יצאו ממנה עם ערך מוסף", סבורה רב"ט רתם.

מהו אותו ערך מוסף? רב"ט שירה, מש"קית הסברה נוספת במוזיאון, רואה זאת כך: "מטרת-העל של חיל החינוך בכלל, זה לתת את ה'למה' לחיילים בשטח. ובעיניי, כל חייל וחיילת בצבא ההגנה לישראל חייבים לעבור ביד ושם, בשביל לדעת להביט אל העבר ולהגיד, 'בשם זה אני נלחם', או 'בשבילם אני משרת'". 

"אני אוהבת לפתוח את הסיור בשאלה - מי כבר היה ביד ושם?", ממשיכה שירה, "הרבה עונים לי שהם ביקרו במסגרת התיכון, המשלחת לפולין וכדומה. אחר כך אני שואלת אותם, 'הייתם כבר ביד ושם על מדים?' הרוב המוחלט עונים שלא. ובאמת יש כאן חוויה שונה לחלוטין - לעבור את הסיור כחייל ולא כתלמיד בבית הספר". 

אבל כמובן שלא רק הלבוש הוא שמעצים את החוויה - כי אם גם תוכן הסיור, בו שמות המדריכות דגש על חיבור אישי לסיפורי היהודים בשואה. "המטרה היא לייצר הזדהות: אלו אירועים שמרגישים מזמן, אבל הם קרו ממש בעולם המודרני שלנו, ועוד יש עדים שיכולים להסתכל לנו בעיניים ולספר אותם בגוף ראשון", משתפת רב"ט רתם. 

הניסיון לעורר הזדהות, כפי שהן מתארות, מהווה אתגר בפני עצמו בהגשת זיכרון השואה לכל חיילי צה"ל. "לא לכולם יש סבא או סבתא ששרדו ויכולים להעיד על התקופה הזאת בעצמם. זה עלול ליצור ריחוק כשמדברים על הנושא", אומרת רתם, "לכן אנחנו משתדלות להעביר סיפורים אינדיבידואליים, של יהודים שחיו באירופה, והיו חלק מעם שלם שהתפלל שתהיה לו מדינה".

"שישה מיליון יהודים זה מספר כל כך גדול שלפעמים קשה באמת להבין את המשמעות שלו - אנחנו מנסות להעביר שמדובר בשישה מיליון רציחות, ובכל אחת מהן נספה אדם שיש לו שם ופנים", היא ממשיכה, "לכן, אנחנו שוזרות בכל הדרכה סיפורים אישיים, שיראו שבהחלט מדובר באנשים - ולא רק בסטטיסטיקה".

רב"ט רתם נוהגת לספר בהדרכות את הסיפור של הלן ריבה ז"ל: "היא עבדה במפעל לחומרים מסוכנים באושוויץ, ומצאה יום אחד חרוז כתום וחוט ברזל. היא בחרה להצמיד אותו לדש הבגד, ולשאת אותו איתה יום-יום למפעל. בנקודה הזאת אני שואלת את החיילים למה היא עשתה את זה. הרבה עונים לי וצודקים, שזה עוגן לזהות שלה, גם כאדם וגם כאישה. זה אולי גם מרד קטן כזה, שלחלוטין יכל לסכן את החיים שלה, אבל עזר לה לשמור על צלם אנוש".

"אנשים קיבלו החלטות לכאורה לא הגיוניות, שיכלו לסכן את החיים שלהם, כמו מישהו שהבריח שופר לתוך מחנה עבודה ותקע בו בחגי תשרי. זו ממש דוגמה למאבק העיקש לשמור על מסורת ועל אנושיות", משתפת רב"ט שירה. "זה נותן כוח, כי כאמור, זה לא ממש רחוק מאיתנו. כשאני מסתכלת על התמונות במוזיאון - אני מצליחה ממש להזדהות עם קורבנות השואה".

מש"קיות ההסברה עוברות הכשרה ייעודית בת יותר מ-3 חודשים, בהמשך לקורס של חיל החינוך והנוער. זו, כוללת הרצאות של מיטב החוקרים והמומחים, עדויות מפי שורדי שואה ודור שני, שיעורים עיוניים ומעשיים, תוך סיור במוזיאון בגלריות השונות. 

וגם כשמאחורי כל אחת מהן כבר עשרות הדרכות, הן יכולות להמשיך לשאוב ידע מהארכיון הגדול בעולם בנושא השואה. "המידע שהמוזיאון הזה מכיל הוא הכי מהימן בעולם, וזו הזדמנות עבורנו פשוט לרכוש כמה שיותר ידע ממקור ראשון, ולהחיות את הזיכרון האישי של כל חייל שעובר דרכנו".