הם שרדו את זוועות השואה - ובשבוע הקימו חטיבה מאפס

בעיצומם של ימים סוערים, רק 5 ימים לפני קום המדינה, בן גוריון הוציא פקודה: להקים חטיבה משוריינת, תוך שבוע בלבד. חלק גדול ממי שהתייצבו למשימה הכמעט בלתי אפשרית היו שורדי שואה שהגיעו היישר מהתופת, מרביתם ללא ניסיון צבאי. כשהעמקנו בסיפורם, גילינו את כוחם של הרוח, המורשת ובעיקר - של האדם בטנק

23.04.25
עירא בן שושן, מערכת את"צ

"זה לא היה קל עבורם, אבל זה היה להם ברור – זה מה שצריך לעשות. הציונות הובילה אותם קדימה". כך מתאר נכדו של דוב ישראל ז"ל, מט"ק בחטיבה 7, את מה שעמד מאחורי הרצון של שורדי שואה להתגייס מיד עם הגעתם ארצה. 

למרות התופת שעברו והקרובים שאיבדו, הם זקפו קומה, היישירו מבטם, לעיתים חסרי כל ניסיון צבאי - כדי לבנות ולהגן על המדינה שבדרך. 

איך מקימים חטיבה תוך 7 ימים? 

כדי להבין את סיפורם לעומק, נצלול לרגעי הקמתה של חטיבה 7. תשעה במאי, 1948, חמישה ימים בלבד לפני קום המדינה. דוד בן גוריון מוציא פקודה - להקים את החטיבה המשוריינת הראשונה שנקראה "החטיבה הרזרבית", היא חטיבה 7.

כשבוע ימים בלבד ניתנו לאלוף (בדימוס) שלמה שמיר ז"ל, כדי לבנות את החטיבה מאפס. בשבוע זה נקלטו כ-7 כאלף ותשע מאות מראשוניה. "החטיבה הוקמה בתקופה קריטית בחיי המדינה שבדרך, כשהמאבק היה על הישרדות. הדגש היה על הטוב ביותר, בתנאים קשים ובזמן קצר", כותב מפקדה הראשון בספרו "בכל מחיר ירושלים", "רק כך ניתן להבין איך הצלחנו להקים חטיבה תוך שבוע ימים - מבצע ארגוני הלוקח לפחות שנה". 

גם ביחס לאותה תקופה סוערת, המרקם האנושי של החטיבה היה יוצא דופן בייחודו. "היו בה שליש מגויסים טריים, שליש מופרשים מחטיבות אחרות, ושליש שורדי שואה", מפרט קצין המורשת של חטיבה 7, רס״ם אביחי בר, "חלק הגיעו עם יכולות לחימה: או בגלל שהיו פרטיזנים בעברם, או שעברו אימון צבאי במחנות העצורים בקפריסין. אך חלק נוסף הגיע ללא יכולות כלל, היישר מספינות המעפילים". 

אותם שורדי שואה התמודדו עם סיטואציה מאתגרת, מכמה מובנים. "הם גויסו במהירות ושולבו בקרבות למרות ניסיונם הצבאי הדל. לרובם לא הייתה שפה משותפת, העברית הייתה זרה להם. את ההשבעה הם עשו עוד לפני הקמת צה"ל, והיא הוכנה להם במיוחד ביידיש, כדי שיוכלו לקרוא. הרוח היא שהובילה אותם קדימה". 

סמל החטיבה 

סמל חטיבה 7, המלווה את כתפי לוחמיה מאז הקמת המדינה, הוא עוד עדות לסיפורה ההיסטורי של החטיבה ולתרומת השורדים להקמתה. הדגל שבסמל מייצג את צבעי הלאום, את העם היהודי ואת הקמת החטיבה במהלך המאבק לעצמאות ישראל. מגן דוד צהוב מסמל את ההרכב האנושי של לוחמיה בראשית דרכה, בהם רבים מהשורדים שהגיעו ארצה בספינות מעפילים וגויסו מיד עם הגעתם. 

החץ האדום מסמל את דרך בורמה, שפריצתה אפשרה את הסרת המצור מעל ירושלים הנצורה. שילוב החץ והדגל יוצר יחד את המספר 7 – ייחוד בולט, שכן חטיבה 7 היא היחידה בצה"ל שמספרה מופיע בסמלה, וזאת באישור הרמטכ"ל. על פי עדותו של אלוף (בדימוס) שמיר ז"ל, את הסמל עיצב חייל ממחלקת האחזקה בזמן שעסק בצביעת שלטי הכוונה לאורך הדרך המפותלת של דרך בורמה.

דורות בחטיבה 7, ואותה מורשת שנשארת

אחד מאותם לוחמים שורדי שואה, הוא דוב ישראל ז"ל. דוב נולד בשנת 1926 בעיר קונסטנצה שברומניה, נלקח בגיל 15 למחנה ריכוז ברומניה, יחד עם שאר יהודי העיר והאזור ובגיל 17 הועבר למחנה עבודה "בלודבינשט" ליד נהר הפרוט, לעבודות ביצורים עבור הצבא הרומני.

לאחר מסע ארוך, הוא הצליח לחזור הביתה לקוטנסטנצה, בזמן שהגרמנים הפציצו ונסוגו מרומניה. "היינו היהודים הראשונים ששבו ממחנות העבודה, ורבים באו לשאול אותנו על יקיריהם, אך לא היו לנו תשובות", כותב דוב ז"ל בספרו. 

בראשון בינואר, 1948 עלו דוב ומריאטה אישתו, על ספינת המעפילים "פאן קארנשט". בדרכם לארץ ישראל הבריטים השתלטו על האונייה ושלחו אותה לקפריסין. הם שהו במחנות שם שנה, באוהלים, בתנאים קשים, עברו סדרת אימונים לצבא ואז שוחררו לעלות לארץ. 

בשנת 1950, והיישר ממחנות העצורים בקפריסין, דוב התגייס לחטיבה 7. הוא שירת בה בסדיר ובזמן שירות המילואים השתתף במבצע קדש ולקח חלק בכיבוש "אבו עגילה", שהיה מתחם מצרי מבוצר עם טנקים וארטילריה. 

נכדו, אוריאל גולדשמיט,  התגייס לשריון במרץ 21 בעקבות הסב שנפטר לפני כ-5 שנים. "כילד, סבא היה אוסף אותי ואת האחיות שלי מבית הספר ומספר לנו סיפורים על זיכרונותיו מהשואה. גדלתי עליהם, הם הפכו לחלק ממני". 

"אני זוכר שבמכינה, כשהתחלתי לגבש את הזהות שלי, פתחתי את הספר שסבא כתב והתחלתי לקרוא", מספר רס"ל אוריאל. "נחשפתי לעומק לסיפור חייו ולזיכרונותיו משירותו הצבאי. זה היה רגע מכונן עבורי – הסוויץ' שגרם לי לרצות להתגייס לשריון".

כבר בשבוע הראשון לצבא, אוריאל הבהיר לכולם שהוא יודע בדיוק לאן הוא רוצה להגיע. "ישר שאלתי את כל המפקדים – איך אני מגיע ל-7? מה אני יכול לעשות? לא עניין אותי כלום, זה הדבר היחיד שרציתי". 

במהלך תקופת הלחימה, מצא את עצמו חוזר שוב ושוב אל דפי הספר של סבו. החוויות והתובנות שתיאר סבו הפכו עבורו למצפן רגשי ומוסרי. "סבא סיפר בכנות על ההתלבטויות, הפחדים והאתגרים שחווה בשדה הקרב. כשהגעתי לאותה סיטואציה בעצמי, מצאתי את עצמי מזדהה עמוקות עם התחושות שלו. זה נתן לי כוח".

מעבר להיסטוריה האישית, סבו של אוריאל שימש דמות משמעותית עבור לוחמים רבים. "בגלל שהוא שלט בעברית, בזכות אביו שהיה רב ברומניה, הוא הפך לדמות מתווכת עבור שורדי שואה ועולים חדשים, כשעזר להם להבין טוב יותר את המערכת. הוא ייצג אותם מול המפקדים, נתן להם קול".

עבור אוריאל, השירות בחטיבה 7 הוא המשך ישיר למורשת המשפחתית. "אני גאה להמשיך את דרכו של סבי ולהגן על המדינה שסבי נלחם עבורה", הוא משתף, "למרות שזה לא היה קל עבורו ועבור אלה ששרדו את הזוועות, זה היה להם ברור – זה מה שצריך לעשות. הציונות הובילה אותם קדימה".