רועי חלם לגדל את הלוחמים הכי טובים ב'עורב' - עומרי מילא את צוואתו

את סגן רועי פלס ז"ל, פגש עומרי גאנם לראשונה עם הגיוס ל'עורב' נח"ל במרץ 2012: "היינו בצוותים מקבילים בטירונות, בסיום ההכשרה נבחרנו יחד בהקצאה הראשונה לקורס מפקדים, ושובצנו שנינו לפקד על הטירונים של אוג' 13. לאורך הדרך התקרבנו מאוד. כשאתה עם אותו בן אדם 7/24, מתמודד עם דילמות משותפות, צולח יחד כל אתגר וקושי, אי אפשר שלא להתחבר. הרגעים האלה, כשהיינו עפוצים ועייפים - שם הפכנו לחברים של ממש".

"פלס היה כוכב מהיום הראשון", הוא מכריז, "גם ברגעים שכולנו סבלנו, במסעות ובאימונים - הוא היה תמיד עם חיוך, משיג את התוצאות הכי טובות. איש ערכי, מצטיין וחבר טוב יותר מהכול. אני יכול להעיד שראיתי בו את כל מה שרציתי שיהיה בי".

עומרי משוכנע שמדובר בחברות שנקבעה בידי גורל: "בשלב מסוים הוא ממש הכניס אותי לבית שלו. בגלל שאני הייתי מהצפון הרחוק ופלס היה מתל אביב, הוא ואמא שלו אירחו אותי אצלם לפרקים לאורך השירות. הם הפכו עבורי ממש למשפחה שנייה".

הוא זכה לראות את חברו מתפתח לא רק כלוחם, אלא גם כמפקד. "הרגעים שבהם אתה נבחן כמפקד הם דווקא לא צבאיים, אלא אישיים", הוא מדגיש, "פלס ידע לדרוש מכל חייל לעמוד במחויבויות שלו ולכבד את המסגרת הצבאית, אבל זה הגיע יד ביד עם אכפתיות אדירה. למרות שהוא היה מבוגר מהחיילים שלנו רק בשנה-שנתיים, הוא ידע לגרום להם לבטוח בו: להוריד פקודה ולעמוד מאחוריה, אבל לטפל בחובות או בבעיות של אותו חייל בבית ברגע שהוא יוצא לשעת ט"ש".

בסוף המחזור הראשון שלהם כמ"כים, מפקד הפלוגה זימן אותם לשיחה ובישר להם חגיגית: אתם יוצאים לקורס קצינים. "בהתחלה לא התלהבנו, אבל האהבה שלנו לעולם הפיקוד השכיחה מאיתנו מהר מאוד את 'החסרונות'. חלמנו שנינו לחזור כמפקדי צוות ללוחמים שעליהם פיקדנו בטירונות. ידענו שזו תהיה מעין תחרות בינינו, אבל היא מעולם לא מנעה מאיתנו לסחוב אחד את השני עד הסוף". 

"אני זוכר שבאחד הימים בהשלמת הקצונה, יצאנו לריצה עם המג"ד בתל אביב", הוא נזכר, "כולנו עמדנו ברחוב בשוק וראינו את פלס מגיע מרחוק בריצה קלה כמו איזה רץ מרתונים. אפילו המג"ד התפעל: 'מי זה הכוכב הזה?'. כזה בדיוק הוא היה, לא משנה באיזו מסגרת, כולם תמיד נשאו אליו עיניים".

"הבנתי - זה הוא"

את קורס הקצינים סיימו השניים בקיץ 2014, במהלך מבצע 'שובו אחים', שבועות ספורים לפני פרוץ 'צוק איתן'. "בסוף הקורס שובצתי כמ"מ בבא"ח ופלס כמפקד צוות במסלול של אוג' 13 - אותם חיילים שפיקדנו עליהם כמ"כים בטירונות. על אף שהיו עוד במסלול, כשהתחילה המלחמה, הם ירדו יחד לעזה ונכנסו לתמרן לצד הפלוגה הסדירה. באותו זמן אני התכוננתי לקלוט חיילים והייתי עם פלס בקשר, במסדרים, בהכול".

"רצה הגורל וממש בסופ"ש שבו נכנסה הפסקת האש לתוקף יצאתי, ובמקום לנסוע הביתה - נסעתי לשטחי הכינוס", הוא ממשיך ומספר, "עד היום לא ברור לי מה הניע אותי לעשות את זה. כנראה מהמקום הכי טבעי של מפק"ץ צעיר שסיים הרגע בה"ד 1, ויש מלחמה, והיצר הראשון שמתעורר בו זה 'אני רוצה להיות חלק'".

בזמן שעומרי המתין מחוץ לאחד המוצבים, הצוות של רועי, בראשו, יצא להתקפה: "שעות ספורות לפני כניסת הפסקת האש לתוקף, כשהם פשטו על אחד הבתים ברצועה, רועי, שהיה על גג המבנה, חטף טיל נ"ט. הוא ספג פגיעה ישירה ונהרג במקום. פלס ממש הציל בגופו את מי שהיה לידו, לוחמים שהיו כתף אל כתף לצידו שרדו את הפגיעה עם פציעות קלות. למי שהיה בקומה למטה היה פחות מזל, הרבה נפצעו שם".

"בגלל שהייתי בשטחי הכינוס, ביקשו שאעזור בפינוי הפצועים מהגדר", הוא משחזר, "ידעתי שיש אירוע לחבר'ה בפנים, היו שמועות על הרוגים, אבל בעיקר היה הרבה חוסר ודאות. בחצות נכנסה לתוקף הפסקת האש, ובחמש לפנות בוקר יצאו הכוחות מהרצועה. בשלב מסוים, הגיעה אליי לגדר גופה מכוסה. לא נדרש הרבה עד שהבנתי - זה פלס". 

באותו היום הוא מגיע להלוויה בחלקה הצבאית בבית הקברות בתל אביב, ומשם חוזר דרומה - לבא"ח נח"ל. "זה היה יום ראשון ואני הייתי אמור לפתוח מחזור בשלישי", הוא מסביר, "ואז, קיבלתי שיחה מהמפקד שלי. הוא שאל מה שלומי ואני סיפרתי לו על ההכנות לפתיחת המחזור. 'אתה לא פותח שום מחזור. תארוז תיק, אתה יורד לעזה להחליף את פלס'. תוך ארבע-חמש שעות כבר הייתי בשטח הכינוס".

ה'למה' הכי ברור בעולם

את הפעם הראשונה שבה עמד מול חייליו של חברו הטוב, שלמעשה היו גם חייליו שלו, הוא זוכר כאילו זה קרה אתמול: "אנחנו עומדים מתחת לעצי זית נמוכים, על האדמה החרושה של עזה, עם הפודרה הזאת שכל הכלים המשוריינים עושים. אני מבין שעוד כמה שעות אמורים לצאת להתקפה כי מעריכים שהפסקת האש לא תחזיק. 

אני זוכר את מה שאמרתי להם, כמעט מילה במילה: 'זה אחד הרגעים הכי קשים שאפשר להתמודד איתם, מכאן המשימה אחת, לעלות - הכי גבוה שאפשר. מפה יש לנו את הלמה הכי ברור בעולם, לא סיסמאות. חברים שלנו שוכבים בביה"ח, הרגע איבדנו מפקד. אף אחד לא הולך לאיבוד פה, המסגרת לא מתפרקת - לא משנה מה'".

"אני גם אומר להם שאני כאן בשבילם, מספר שהייתי בהלוויה שלו", הוא ממשיך, "זה היה מעבר חד, מהרגע שאני נפרד ממנו בחלקה 7 בבית הקברות, ועד שאני מוצא את עצמי מחליף אותו. אני חושב שמה שהקל עליי היה ההיכרות המוקדמת עם הלוחמים והחברות הקרובה. זה היה מאתגר, אני מתאר לעצמי שעבורם פי כמה. אבל ידעתי שאנחנו קמים ומסתערים בכל הכוח, גם אם ב-2 בלילה יורדת הפקודה להסתער - זה מה שיעזור להם להבין שהחיים ממשיכים, וזו המשימה".

אך הפקודה לא מגיעה, וכבר בימים הבאים יוצאים הלוחמים מהרצועה. "אני ביחד איתם מוצא את עצמי רץ עד סוף ההכשרה. גם כשלא מדברים על זה, ה'למה' מנצנץ בעיניים של כל לוחם - לא משנה איזו משימה מגיעה, מבצעים אותה הכי טוב. זה המעט שאפשר לעשות למען מי שנפצע שם ובטח לזכר המפקד שנהרג. זה ליווה אותנו בכל תחרות, בכל משימה, בכל קו באיו"ש. הניצחון שלנו היה לדעת שאנחנו מסיימים את התהליך שפלס היה אמור לעבור איתם".

"הוא השאיר אחריו מחברת", חושף המפקד, "בתוכה כתובים כל החלומות שהיו לו עבורם. הוא רצה להביא את הצוות הזה למקום שהוא היה כחייל. תמיד הכי טובים, הכי מהירים, הכי חדים. זו הצוואה שהוא השאיר לי מבחינתי. היה לי ברור שזה מה שהצוות הזה הולך להיות, זה מה שליווה אותי לכל אורך המסלול".

"כאן לא מאמינים בניסים - אבל סומכים עליהם"

אחד הרגעים המשמעותיים הזכורים לו לטובה, היה כשהתחרה עם הצוות בבוחן המסכם של ההכשרה: "הבוחן הזה הוא אירוע ידוע לשמצה ביחידה. כל צוות שרוצה לעשות היסטוריה מנסה להשיג את התוצאה הכי טובה, לקבוע שיא חדש. אני זוכר איך אני מגיע לבוקר הזה עם הצוות שבנינו. זה מעולם לא הפסיק להיות צוות פלס, רק הצטרפה המילה גאנם. אנחנו יוצאים לריצה וב-500 מטר האחרונים, עם האלונקה, בשיא הרעל, אני צועק להם 'נותנים הכול, זה בשביל פלס!' כשאנחנו מגיעים לקו הסיום, מעדכנים אותנו ששברנו את השיא". 

"אין לי אף קעקוע על הגוף אבל זה מתקעקע לך בנפש, בלב, באני מאמין שלך. התמונות והדיסקית שלו ליוו אותי כל הצבא לכל מקום. היום, הזיכרון של פלס יותר מחזק ומעצים עבורי ממה שחשבתי שפרידה ואובדן יכולים להיות".

"עד היום אני שואל את עצמי, מה ההסתברות שכל כך הרבה דברים יאחדו בינינו", משתף עומרי, "המסלול, הפיקוד, הקצונה, החברות, הירידה לשטחי הכינוס בסופ"ש שבו הוא נפל. אמא שלי תלתה לי משפט על הדלת כשהייתי קטן: 'כאן לא מאמינים בניסים - אבל סומכים עליהם'. החברות הזאת עם פלס וסגירת המעגל שקיבלתי הייתה עבורי נס של ממש. למרות שנפרדנו בנסיבות מצערות, לא הייתי מוותר עליה בעד שום דבר שבעולם".