משה נפל בשג'עייה, חברו תפס פיקוד - במקומו ועבורו

את רס"ן משה אברהם בר-און ז"ל, פגש ע' לראשונה כמעט שנתיים לפני אותו ערב גורלי בשג'עייה. "הכרנו בגדוד בנובמבר 21'", הוא נזכר בחיוך, "היינו מפקדי מחלקות מקבילים. תוך כמה חודשים התפצלו דרכינו, אבל הוא השאיר עליי רושם רציני - הוא היה אדם כזה שאי אפשר להגיד לו לא".

עם פרוץ המלחמה בבוקר ה-7 באוקטובר, ע', שהיה אז קצין משוחרר בטיול הגדול בנפאל, עולה על טיסה חזרה לארץ ומתחיל מיד בחיפוש אחר תפקיד שיוכל לאייש. הוא כבר מתאקלם כקמ"ן באחת מחטיבות המילואים, כאשר מגיעה שיחת הטלפון מקצינת השלישות של גדוד 51: "היא ביקשה שאגיע כסגן מפקד פלוגה. לא ידעתי שמשה המשיך והתקדם לתפקיד מ"פ, אבל ברגע ששמעתי את שמו - העניין היה סגור מבחינתי".

"חמישה ימים לאחר מכן כבר נלחמנו יחד בצפון הרצועה. עוד כמ"מ זכרתי אותו כמשהו מיוחד, אבל הפיקוד תחתיו רק חיזק את התחושות האלו עוד יותר", הוא מחדד, "משה כל הזמן דחף קדימה, ראה את המשימה לנגד עיניו בכל רגע, ודאג להזכיר את החשיבות ולהדהד אותה עד אחרון החיילים".

"בין פעילות לפעילות הספקתי להכיר אותו לעומק", ממשיך הקצין באותה נשימה, "שמעתי הרבה על לואיזה, בת הזוג שלו. בדיעבד גיליתי שהוא גם היה מספר עליי למשפחה, בשיחות הטלפון המעטות שהצליח לקיים מעומק שדה הקרב. כעבור חודש יצאנו להתרעננות קצרה וחזרנו עם משימה נוספת בשכונה חדשה - שג'עייה".

מתחם בית הספר, שג'עייה

עוד בימים הראשונים שם, הבינו המפקדים שמדובר במשהו אחר, שינוי פאזה. "היו יותר כוחות חי"ר", הוא מפרט, "פתאום מנהלים את מרבית הלחימה מחוץ לנמ"ר, מרגישים את המרחב הופך צפוף יותר ויותר, והפעילות נעשית עצימה מיום ליום".

אל מתחם בית הספר בשכונה הם הגיעו בתשעה בדצמבר. "מצאנו אמצעי לחימה רבים, הבנו שאנחנו נמצאים בתוך מוקד טרור מאוד ברור של החמאס, אך עדיין לא ראינו אויב בעיניים", מעיד ע', "ההישגים המבצעיים באותו אזור רק העלו את המורל של הפלוגה. כולם היו מאוד מרוצים מהעשייה של משה".

ביום האירוע, בוקר 12.12, עסק המ"פ בהורדת פקודה ותכנון הלחימה בהמשך. הוא עוד הספיק לבצע נוהל קרב מסודר לצד מפקדי המחלקות. "כחלק מההיערכות לשלב הבא, אני נשלחתי לטפל בנמ"רים", משחזר ע', "כשבמקביל, משה מוביל את הפלוגה בפשיטות ממוקדות במתחם בית הספר".

כשהם פושטים על אחד המבנים, מתקשים הלוחמים למצוא כניסה צידית ומחליטים לעבור דרך הכניסה הראשית. בשלב זה, אחד מהם עולה על מטען, והצוות נקלע למארב של מחבלי חמאס. בחילופי האש, ותוך ניסיון מתמשך לחלץ את הפצועים, ממהרים מפקדים ולוחמים נוספים בפלוגה אל עבר המבנה, כאשר מפקדים בכירים בחטיבה וביחידה הטקטית לחילוץ מיוחד מוזעקים למקום.

אחד ממפקדי הכיתות מדווח לע' שיש בלאגן בקשר, ומצליח לזהות כי מדובר באירוע רב נפגעים. "ישר אמרתי לו - 'יאללה'. תפסנו שני נמ"רים ונכנסנו פנימה. אני מנסה לעלות בקשר מול מפקדי המחלקות ומול משה, ולא מצליח לקבל תשובה".

"אני זוכר את עצמי מפטרל בין ההריסות כדי לוודא שכולם נמצאים - 'ירוק בעיניים'", הוא מספר, "כשאני עובר שוב על רשימת הנוכחים בפתקים בטלפון שלי, אני מבין שאני הקצין היחיד בפלוגה".

"דבר אחד נותר ברור - אני צריך לקחת את הפיקוד"

בהמשך אותו היום מתבררים מימדי האסון, כאשר מתקבל אישור למצבם של 'מנותקי הקשר'. 9 מלוחמי החטיבה נפלו בקרב: 

אל"ם יצחק בן בשט ז"ל, מפקד בכיר בחטיבת גולני.
סא"ל תומר גרינברג ז"ל, מפקד גדוד 13, חטיבת גולני.
רס"ן רועי מלדסי ז"ל, מפקד פלוגה בגדוד 13, חטיבת גולני.
רס"ן משה אברהם בר-און ז"ל, מפקד פלוגה בגדוד 51, חטיבת גולני.
סרן ליאל חיו ז"ל, מפקד מחלקה בגדוד 51, חטיבת גולני.
סמל אחיה דסקל ז"ל, לוחם בגדוד 51, חטיבת גולני.
סמל ערן אלוני ז"ל, לוחם בגדוד 51, חטיבת גולני.
רס"ן בן שלי ז"ל, מפקד פלגת לוחמים ביחידה הטקטית לחילוץ מיוחד (669).
רס"ל רום הכט ז"ל, לוחם ביחידה הטקטית לחילוץ מיוחד (669).

"המ"פ נפל, מפקד מחלקה נוסף נפל ואחד נפצע קשה, מסביבי לוחמים פצועים רבים ואני משתהה שם לרגע, לא בטוח איך אני ניגש לזה בכלל",  מודה ע', "אבל בין כל חוסר הוודאות והכאב, הרגע הזה חולף, ודבר אחד נותר ברור - אני צריך לקחת את הפיקוד ולהיות שם איתם".

"באותם רגעים ברור לי שאני לא משה, שאני לא יכול להיות, שאני בסך הכול מילואימניק שהלוחמים פגשו לראשונה לפני חודש וחצי. אבל גם ברור לי שכרגע, אני היחיד שמחלק פקודות בפלוגה. אז במקום לנסות לתפוס את המקום שלו ושל המפקדים שנפלו, אני בוחר להיות אני, ולמלא את החלל שנוצר".

עדיין עליתי בתור 'משנה', לא בתור 'קודקוד'

"יום אחר כך הלכתי רגע הצידה והתפרקתי לבד", הוא משתף, "הייתי צריך שנייה להתעשת עם עצמי - כי אם אני לא אהיה בסדר, הם לא יהיו בסדר. אני חושב שבזכות משה לקחתי על עצמי להזכיר כל הזמן בשביל מה אנחנו פה. על החתירה למשימה ולא סתם למשימה, אלא לזו שאני מאמין ויודע שהיא ערכית וחשובה".

"הוא היה עוזר לכל חייל שלו עד הקצה, ואני החלטתי שאני לא מוותר על אף אחד מהם. שכל מי ששם בפנים והשתתף בקרב הזה, יירד מהנמ"ר בשטח הארץ רק ברגל ימין, כשהוא מעכל ומבין את כל מה שקרה באירוע. לא משנה כמה זמן זה ייקח".

עוד באותו ערב, מכנס הקצין את לוחמי הפלוגה, ופונה אליהם, לראשונה בתור המפקד: "יכולתי לראות בעיניים שלהם שהם מחכים שאודיע להם שאנחנו יוצאים, אבל היה לי ברור שמי שיילך עכשיו לא יצליח לעכל את האירוע כמו שצריך. אז במקום, התחלתי לחלק להם משימות להמשך". 

בתור התחלה השתלטו מחדש על המגנן שלהם. מאוחר יותר עברו למשימות חיפוי, שביצעו במקביל לעיבוד האירוע ולהפקת לקחים. "למשימה האחרונה שלנו בשג'עייה - השמדת הקסבה שבה התרחש הקרב, יצאנו בחלוף ארבעה ימים".

ברגעים האחרונים לפני פיצוץ מתחם הטרור, שניות לפני הספירה לאחור, בחר אחד ממפקדי הכיתה להקדיש זאת למפקדיו וחבריו לפלוגה, שנפלו בקרב: "לפני ארבעה ימים, בדיוק פה בסמטה הזאת, נפלו לנו ארבעה אחים. היום אנחנו יותר חזקים, גם בשבילם וגם בשביל המשפחות. אנחנו נישאר חזקים לעד. כאן פלוגה א' מרץ 23', זה לזכרם!".

"גם באותם רגעים, כשעליתי מול הלוחמים בקשר - עדיין עליתי בתור 'משנה', לא בתור 'קודקוד'", הוא מדגיש, "כביכול חילקתי פקודות, הייתי ועשיתי את התפקיד של המ"פ, אבל בתפיסה נשארתי רק סגן. מה לעשות, אני לא יכול להחליף אותם, והם נשארים איתנו לאורך כל הדרך מעכשיו ועד עולם".

"לסגור מעגל שלעולם לא ייסגר"

במתחם בית הספר בשג'עייה, סרן (במיל') ע' יושב וכותב מכתב למשה ז"ל. הוא עוד יחזור אל המכתב הזה, הנסתר בין הפתקים בטלפון, ויוסיף אליו את המחשבות והתחושות שילוו אותו בהמשך: "האדם היחיד שקרא אותו זו אחותו של משה. הוא נפתח בהקדשה אליו, 'משה אחי האהוב, קודקוד 'כשרונות' האחד והיחיד… אני כותב את המילים האלה כדי לנסות לסגור מעגל שלעולם לא ייסגר…'"

"כתבתי שאני מקווה שהצלחתי, שאני מקווה שהוא רואה את השבוע והחודש הראשונים שלי עם הפלוגה, ושאני עושה הכול לשביעות רצונו", משתף המפקד, "עד היום אלו תהיות שמלוות אותי, גם בהסתכלות לאחור וגם בצמתים בחיי כמפקד".

"משה אהב את החיילים נורא והוא באמת היה עושה הכול בשבילם", מתאר ע', "נפגשתי עם המשפחה שלו לראשונה כשיצאנו מעזה, לא עצרתי אפילו להוריד את המדים. 'הם מחכים לך', אמרה לי לואיזה, זוגתו, כששאלתי אם אני יכול לבוא. רק אז גיליתי כמה הם כבר מכירים אותי ואת כל החיילים בפלוגה. הוא כל הזמן דיבר עליהם והוא גם נעזר במשפחה שלו כדי לדאוג למי שהיה צריך". 

הפלוגה של משה ז"ל נכנסה ללחימה ברצועת עזה כפלוגת הכשרות, עם תום שמונת חודשי המסלול. לכן, באופן טבעי, כשסיימו את משימתם ברצועה הם התפצלו בין הפלוגות הסדירות בגדוד. 

"אני אומנם כבר לא המפקד שלהם, אפילו כבר לא ה'משנה', אבל חלקם מדברים ומתייעצים איתי עד היום. גם אני והמשפחה של משה התקרבנו מאוד מאז", הוא מוסיף, "גם היום, אני ממשיך לספר על משה, מנסה כמה שיותר להמשיך את דרכו ואת המורשת שלו".