כך החליף לוחם הפלמ"ח הצעיר - את 'התרנגול' הנערץ

את רפאל גינצבורג משה פגש לראשונה בקורס מפקדי כיתות של הפלמ"ח, חודשים ספורים לפני קום המדינה. אבל עוד לפני שהתראו במציאות, הלוחם הצעיר הכיר אותו כמי שלקח חלק באחד מהמבצעים הנועזים של אותה התקופה - פיצוץ תחנת הרדאר בחיפה. בכינויו: 'התרנגול'.

רפאל (התרנגול) גינצבורג ז"ל | צילום: אתר הפלמ"ח

"על ראש הר הכרמל, היה רדאר שעקב אחרי ספינות המעפילים", שוקע משה בסיפור המיתולוגי, "הכוח בראשו של רפי יצא למחנה הצבאי המגודר על הפסגה, במטרה להניח מטען על הרדאר. חצי מהלילה הם זחלו בגשם עד שהתמקמו בנקודה. אבל המנהיגות שלנו אז הייתה הוגנת, יש שיגידו הוגנת מדי, והתקשרה להודיע לבריטים על הפיצוץ כדי שיוכלו לפנות את המקום מאדם. לא עברו כמה דקות והמטען פורק - המבצע נחל כישלון. אבל הם ממש לא התכוונו לוותר".

תוך שבועיים חזרו לוחמי הגדוד, ופוצצו את המכשיר - שהיה תחת אבטחה כבדה של המשטר הבריטי: "כששמענו בתור לוחמים צעירים על המבצע הזה, על איך הם הסתננו בין אורות הזרקורים שעקבו אחריהם עד להשלמת המשימה, לא יכולנו שלא להעריץ אותם. אותן 'מעשיות' עיצבו את האימונים שלנו ואת תורת הלחימה בארגון".

משמאל: רפי גינצבורג ז"ל | צילום: אתר הפלמ"ח

כלוחם ב'גדוד השלישי' בפלמ"ח, אל קורס המפקדים הנזכר לעיל, הגיע משה היישר מהקרב על שחרור העיר צפת. "היינו חניכים מיוחדים כי היינו כבר למודי קרבות", הוא מסביר, "חייל שכבר חווה את המלחמה, יכול כמעט ללמד את מלמדיו, ולכן היה קורס מאוד מעניין - נוצרו בינינו לבין המפקדים קשרים עמוקים".

עם סיום ההכשרה, הפך הגדוד השלישי של הפלמ"ח לחלק מחטיבת יפתח בימיו הראשונים של צה"ל. כשירדו דרומה, ציפתה למ"כ הטרי הפתעה: "כשהגענו לסרפנד (מחנה צריפין), פתאום 'התרנגול' נעשה המ"פ שלנו, לא האמנו. הלכנו אחריו לפעילויות רבות, ביניהן כיבוש הערים לוד, רמלה ומודיעין. האחרונה שבהן, הייתה מבצע יואב".

מבצע יואב

אוקטובר 48', המצרים מקיפים את אדמת הנגב שבה שוכנים באותה העת יישובים יהודיים, ומנתקים אותה משאר המדינה. על מנת לפרוץ את המצור, מתכננים בצה"ל מתקפה משולבת - מהקרקע ומהאוויר. כוחות חטיבת יפתח נשלחים לתפוס משלטים באזור בית חאנון, ובכך לחסום את הכוחות המצריים מנסיגה בתום המהלומה העוצמתית של חטיבת גבעתי והגדוד הראשון של הפלמ"ח.

משה מטלון, ערב היציאה למבצע יואב | צילום: אתר הפלמ"ח

"הפלוגה התפזרה על מספר גבעות במרחב, במקום שבו יושב היום קיבוץ 'ארז'", מציין משה, "במלחמה הנוכחית, הלוחמים בשדה הקרב מדברים אחד עם השני בקשר באופן רציף. לנו לא היה דבר כזה. המחלקות היו מפוזרות, ואלינו הגיע נער קל רגליים שביקש להתגייס. 'איך תילחם? הנשק יותר גדול ממך!', אמרו לו. בסוף סוכם שהוא יהיה הרץ שלי, ויעביר לי ידיעות משאר המפקדים, וביניהם ממפקד הכוח - רפאל".

"יום קודם הוא לקח אותי לשיחה. הוא רצה שאני אפקד על המחלקה, אבל הייתי בסך הכול מ"כ. הוא הביט בי ואמר 'אני אעשה אותך מ"מ'. תמיד הוא לימד אותנו לחשוב שני צעדים קדימה, להתכונן לכל אפשרות. באותם רגעים לא ידעתי שאאלץ ליישם את השיעור הזה כל כך מהר". 

מסדר יציאה למבצע יואב. מפקד הכוח - משה מטלון | צילום: אתר הפלמ"ח

"ביום הראשון בקו שלחו אותנו לחסום את הציר המרכזי, ואנחנו פתחנו באש וסיכלנו ניסיונות מעבר. היו לנו מקלעים חדשים מצ'כיה. הם היו מצוינים, אבל הם לא היו רגילים לחול, אז היה צריך לשמן אותם מיד אחרי כל ירי", הוא נזכר.

"ביום השני, המצרים כבר הבינו איפה אנחנו נמצאים. בעזרת תותחים בריטיים שנשארו מאחור, הם התחילו להפציץ אותנו בפגזים - '100 פאונדרים', שמתפוצצים באוויר. התחפרנו בחולות, כולם היו בתוך עמדות, אך הפגזים היו כל כך גדולים, שלוחם שנופל עליו פגז כזה, היה נקבר בחיים".

מבצע יואב. הפוגה בקרב בפרדס בבית חאנון | צילום: אתר הפלמ"ח

"תוך כדי ההפגזות התחלנו לקבל ידיעות על פצועים", ממשיך הלוחם הוותיק באותה נשימה, "הרץ שלי מדווח על מ"מ ראשון שנפצע, ואז מגיע השני. תוך דקות אני שומע על מפקד מחלקה הרוג. הבנתי שלא נותרו מפקדים רבים והתחלתי להתרוצץ בעצמי בין העמדות השונות. תוך שאני רץ בחול, יחף, מצויד בבקבוק שמן ומתקן תקלות - אני מתקרב למשלט של רפאל המ"פ".

באותם רגעים, מצליח משה לזהות במעומעם שתי אלונקות שיוצאות מאותו המקום. "הרץ שלי מגיע אליי ואומר: 'החובש נפצע, המ"פ שלנו נהרג'", הוא מספר, "אני מסתכל מסביבי וחושב - אין מ"מים, אין מ"פ, ואני בסך הכול סמל, אבל באותו רגע אני נעמד וצועק: 'המ"פ נהרג, אני המ"פ!'"

"ידעתי שמישהו צריך לפקד - ופיקדתי"

במשך השעות הבאות של הקרב, משה עובר בין העמדות השונות ומחלק פקודות: "תורידו את הראש, תרימו את הראש, תיזהרו, אל תפחדו כשיורים, תורידו את הראש, תרימו את הראש, תראו שלא מסתערים עלינו!"

"החיילים האלה היו חברים שלי מההכשרה. אני הלכתי איתם כל שלושת החודשים האלה שארבנו יחד בוואדי והיינו במוצבים בקצוות הארץ", הוא מסביר, "הכרנו זה את זה, אז הדמות של המפקד הייתה יותר כמו חבר אחראי או אח גדול ששומר עליהם. הם האמינו בי ואני האמנתי במה שאני עושה".

משמאל, מצביע - משה מטלון | צילום: אתר הפלמ"ח

"באותם רגעים גם זכרתי את מה שאמר לי המפקד שלי רפאל, שהאמין בי שאני מסוגל", הוא מוסיף, "הוא היה בשבילי מורה, מנטור ודמות להערצה. ככה הוא חינך אותנו ואני לא חשבתי יותר מדי. לא קמתי מפני שרציתי להתנשא. ידעתי שמישהו צריך לפקד - ופיקדתי".

בתום חילופי אש עצימים, הגיע אלדד, מפקד מחלקת המרגמות, שעד עתה תפס את אחד המשלטים האחוריים, לקחת ממשה את המושכות. "מלבד היותו מפקד המחלקה, אלדד היה גם מדריך בקורס לצד רפי. היינו מעורבבים כמו משפחה. כזאת שהלכה ביחד בלימודים, הלכה ביחד בקורסים והלכה ביחד בקרבות".

רפאל (התרנגול) גינצבורג ז"ל | צילום: אתר הפלמ"ח

משה המשיך לפקד לצד אלדד במשך יומיים נוספים, עד שנפצע ופונה לבית החולים. במשך חודשים עבר מבית הבראה אחד לאחר, עד שהצליח לעמוד שוב על רגליו: "חזרתי לגדוד כמפקד והמשכנו להילחם. עלינו ביחד לעכו, הגענו גם לבית שאן. בשלב מסוים הצטרפו אלינו אנשי הגח"ל (גיוס חוץ לארץ) וכבר לא כולם הכירו את רפאל, אך הוא המשיך ללוות אותנו בכל צעד בדרך".

ומה באשר לתוצאות הקרב? לאחר שבעה ימי לחימה הצליחו כוחות צה"ל לפרוץ את הדרך לנגב, לדחוק את המצרים לאחור ולכבוש את העיר באר שבע. 

"תמיד המורשת שלו הייתה איתי. בהדרכה, בפיקוד ובכל מקום. גם בחיי הבוגרים כמורה דרך, בטיולים משפחתיים לקיבוץ ארז ולנקודת המשלט שמאז נקראה על שמו. הוא היה ממש דמות לחיקוי", הוא ממשיך ומשתף, "אחד הנכדים שלי סיים לפני מספר שבועות קורס קציני שריון. עוד קודם הוא נלחם בעזה. יום אחד הוא צלצל ואמר לי 'סבא, אני נלחם בבית חאנון, במקום שאתה נלחמת'. גם הוא הרי גדל לאור סיפורי הגבורה האלה".