"תעשו לכולם בית ספר, ורק תתחזקו מהכול"

בערב 7.10 קפץ סמ"ר רועי דאוי ז"ל, לוחם ומפקד כיתה בגדוד צבר של גבעתי, לקיבוץ כפר עזה. במשך שלושה ימים רצופים נלחם לצד חבריו לצוות, עד השבת השליטה על הקיבוץ. כשיצא ממנו לראשונה, ב-9.10 בשעה שלוש אחר הצהריים, הוא פתח את הטלפון וכתב לעצמו מכתב קצר, שנפתח בהקדשה מצמררת לאהוביו.

"אמא, אבא, ניצני, עדן ותומר, אני אוהב אתכם. הייתם הכי טובים שיש. אם למות, אז רק ככה..."

כשלושה שבועות לאחר מכן, כשרועי נפל בקרב ברצועת עזה, אותו מכתב בן חמש פסקאות בקבוצת הוואטסאפ האישית שלו, הפך לצוואה עבור משפחתו. 

"אנחנו תמיד אומרים שזה המסר שהוא השאיר לנו מהעולם הבא", פותחת עדן, אחותו הגדולה. היא כבר מורגלת בהסברים. בשנה וחצי שחלפו מאז, הפכה למעין שגרירה של סיפורו: "אני מסתובבת עם תליון עליו טבוע שמו ושלוש המילים האחרונות שהוא השאיר לי. מבחינתי, לכל מקום שאני מגיעה - אני מגיעה עם התואר 'אחות של רועי דאוי'".

"החיוך עולה בכל רגע אפשרי. לראות את כל מי שנמצא פה - זו ארץ ישראל שלמענה אני עושה את זה".

עוד מהרחוב, אפשר לראות את אותו החיוך שרועי מדבר עליו, זה שממלא את ביתו עד היום; ניבט מן המגנטים שעל המקרר, מחפיסת הקורנפלקס המיוחדת שהדפיסו עבורו ומהתמונות המסודרות בשורה על שידת הטלוויזיה. 

"המשפט הזה עיצב באופן מסוים את החיים שלנו מאז שאיבדנו אותו", מסבירה אמו, בטי, "קשה לכתוב דבר כזה, בטח אחרי שלושה ימי לחימה רצופים בקיבוץ. אנחנו אומרים הרבה פעמים שאם הוא הצליח לשמור על החיוך שלו גם בתנאים כאלה, אחרי כל מה שהוא ראה שם - אנחנו צריכים להשאיר גם את שלנו. בכל מחיר".

"ביקשתי מכל מי שהיה פה", מדגישה עדן, "אפילו באמצע השבעה, כשאתם אוכלים, תרימו את הראש לשמיים ותתנו לו חיוך גדול. כל מה שקשור ברועי - מגיע עם חיוך. ועם כמה שזה היה קשה באותו שבוע ראשון של אבל, ניסינו ליישם את מה שביקש". 

"רועי נפל חמישה ימים לפני יום הולדתו ה-21", היא ממשיכה, "כשהבנו שהוא יחגוג בתוך עזה, אמא ואני תכננו להכין לו סרטון עם הקדשות מכל מיני שחקנים שאהב, שאעביר לו דרך החברים שלי במילואים. לצערי, הקרנו אותו כאן, בשבעה שלו. אני לא הייתי מוכנה לוותר על יום ההולדת שלו. ולמרות הקושי והעצב הגדול, חגגנו לו באמצע השבעה. היו פה מאות אנשים, בלונים סגולים, וכמובן - העוגות שהוא הכי אוהב, טירמיסו, ופחזניות". 

"כשאני מדברת עליו אני מקפידה להזכיר גם את הדברים הקטנים", אומרת לי עדן, "כי אחרי שתצאי מכאן היום, ייתכן שלא תזכרי אותי או את הסיפור במלואו. אבל בפעם הבאה שתאכלי טירמיסו, אולי תחשבי על רועי".

גם להלווייתו, ביקשה המשפחה להגיע לבושים לבן: "אנשים הגיעו לכאן בשחור, הבינו את הסיטואציה וחזרו הביתה להחליף חולצה. גם היום כשמזמינים אותי לדבר עליו בכל מיני אירועים, אני מביאה מפות סגולות משלי. מה שקשור ברועי לא יהיה בו שחור. לא יהיו השנים שבהן הוא חי. בלי ז"ל, בלי הי"ד. המוות שלו - איתי כל הזמן, בשביל זה יש לי את הקבר שלו, לא זקוקה לעוד סממנים שיזכירו שהוא לא נמצא".

"היה לי את השירות הכי טוב שאפשר לבקש, עם הסוף הכי מתוק שיש. יש לי לוחמים אריות, זכות לפקד עליהם".

"עברנו איתו מסלול צבאי פעמיים", משתפת בטי, "פעם אחת כחייל, כלוחם, ופעם שנייה כמפקד טירונים. אני זוכרת את שתי ההשבעות שלו, בשני המעמדים - שורה אחת בשבועה גרמה לי להתכווץ במקום: 'להקדיש את כל כוחותיי ואף להקריב את חיי להגנת המולדת ולחירות ישראל'. אחרי הטקס הוא שאל אותי מאיפה מגיעה אי הנוחות. 'אתה יודע על מה אתה נשבע?' שאלתי אותו. היה לי קשה בכלל לשמוע את המילים האלה, לחשוב שהוא מתכוון אליהן".

"בדיעבד, התברר שהוא ידע בדיוק על מה הוא נשבע. גם השורה הזאת במכתב שלו 'הסוף הכי מתוק שיש'. איך אפשר להקריא דבר כזה מעל הקבר שלו?", היא משתהה לרגע ארוך. "עם המוות שלו אנחנו לעולם לא נוכל להשלים, אני לא חושבת שזה יקרה. אבל אנחנו כן משלימים עם הדרך שבה בחר. הוא כתב 'אני לא מתחרט על כלום', ואני לא יכולה לערער על המילים שלו".

"תעשו לכולם בית ספר, ורק תתחזקו מהכול".

את הפסקה האחרונה במכתב בוחר רועי להקדיש לשני אחיו הגדולים, עדן ותומר. "שלוש המילים האלה שמסכמות את המכתב, המילים האחרונות שכתב אליי ולעולם, מלוות אותי בכל יום ובכל שעה מאז", משתפת עדן. "כבר ביום בו קראתי את ההודעה לראשונה - נדרתי לחיות לפיהן".

"הוא לא כתב 'תהיו חזקים'", היא מחדדת, "אלא 'תתחזקו מהכול'. בעצם בא להגיד - אני יודע שאתם תקבלו את הבשורה ותהיו שבר כלי, אבל הציפייה שלי מכם זה שעם הזמן תתחזקו. שתמיד תהיו במגמת עלייה. הוא רצה לחזק אותנו, את הלב, את הרגש. מבחינתי אלה שלוש המילים הכי עוצמתיות שהוא יכול היה להשאיר לי".

את המכתב היא מכירה בעל פה, אבל גם זה לא עצר אותה מלמסגר ולתלות אותו במרכז הבית: "אנחנו גאים בזה שהוא השאיר אחריו את ההודעה הזאת. החיוביות שבה משקפת בצורה בלתי נתפסת את האדם שהיה. הוא השאיר לנו הנחיות מדויקות. אמנם לא תמיד קל למלא אותן, אבל עם הזמן מתחדדת ההבנה כמה הוא צדק, כי זה מה שנותן לנו את הכוח".