איך ממשיכים - כשחצי מהנשמה איננה? 3 תאומים שכולים מתקשים לתאר

מפרוץ המלחמה, הביטוי "הותר לפרסום" הפך, בנסיבות איומות, שגור בלקסיקון הישראלי. המציאות החדשה איתה נאלצים להתמודד הקרובים היא בלתי נתפסת - במיוחד כשמדובר בתאום שלך. ישבנו עם 3 תאומים שכולים, שסיפרו לנו איך זה מרגיש שהאדם הקרוב ביותר אליך, שנראה בדיוק כמוך - כבר לא ממשיך איתך הלאה

12.05.24
הילי אלג'ם, מערכת את"צ

אמיר אחימס (20) - אחיו התאום של תומר אחימס ז"ל

בגינת הבית של משפחת אחימס בלהבים, ניצב לוח דמקה על השולחן. על פניו הוא נראה רגיל, אבל כשפותחים אותו, מצוירת עליו תמונה של תומר, עם הקדשה לזכרו. 


צילום: יובל גוטלין

מאז ומתמיד נהגו תומר ואמיר לשחק דמקה אחד עם השני - וכעת אותו משחק אהוב מקבל מימד אחר לגמרי. אבל למעשה, זה היה רק אחד מתחומי העניין והתחביבים הרבים והמשותפים שלהם.

"למדנו באותו בית ספר, הייתה לנו אותה קבוצת חברים, הלכנו יחד לצופים, שיחקנו יחד טניס, כדורגל ואגרוף ואפילו חלקנו ארון בגדים", אמיר מספר, "מהרגע שנולדתי, אני לא יודע מה זה להיות לבד. זה היה ידוע - אנחנו התאומים אחימס".

ועדיין, אמיר מעיד שקשה לו להסביר שעם כמה שהם היו דומים - כך גם שונים. "מעבר לדיבור שלנו שהיה קצת אחר, היה לנו יחס שונה לדברים. למשל את תומר - שום דבר לא הלחיץ", הוא מחייך, "הוא היה עקשן ותמיד ידע מה טוב לו. אני לא הייתי ככה, הייתי הצד המתון יותר".

הצבא הייתה הפעם הראשונה שהם הלכו לדרכים אחרות - תומר התגייס, ואמיר שבועיים אחריו: "פתאום, אני אדם בפני עצמי. מכירים אותי רק כאמיר, כאינדיבידואל, ולא יודעים שיש לי אח תאום".

תומר התחיל מסלול בנח"ל, אך בעקבות פציעה באימון המתקדם, הפך לחפ"ק של קצין האג"ם בחטיבה הדרומית. "כשהוא הגיע, הם ישר הבינו כמה שהוא טוב", מספר אמיר, "ולאט לאט, הוא התגלגל להיות בחפ"ק של המח"ט, אל"ם אסף חממי ז"ל".


צילום: יובל גוטלין

ב-7 באוקטובר, המח"ט והחפ"ק, שכלל גם את הנהג קיריל ברודסקי ז"ל, סגרו שבת. בשש וחצי בבוקר, כשהכול התחיל, שלושתם ישר קפצו לרכב. חממי היה הראשון שהבין את גודל האירוע, והכריז בקשר: "כאן קודקוד, אני מכריז מלחמה".

הם מיהרו לנירים, ובהגיעם - הותקלו. אחרי קרב קצר, המשיכו למגרש הכדורגל של הקיבוץ בעקבות דיווחים כי נמצאים שם מחבלים. הם נלחמו, שלושה בלבד מול עשרות, אך חממי נפצע. תוך כדי חילופי האש, תומר וקיריל נשאו אותו למקלט, הוציאו חוסם עורקים, וככל הנראה שם נפגעו - כי זו הפעם האחרונה שעלו בקשר. שלושתם נפלו, ומסירותם הצילה את הקיבוץ.

"בזמן הזה אני בבית, מתעורר בפתאומיות בגלל תחושת בטן רעה", משתף אמיר, "אני לא מאמין בדברים האלה, אבל פשוט הרגשתי שמשהו קורה". לא עבר הרבה זמן, וגם הוא הוקפץ עם היחידה שלו להילחם בבארי. כשחזר בראשון בערב, המפקד שלו הודיע לו שהמשפחה מחפשת אותו בטלפון.


צילום: יובל גוטלין

"ההורים שלי מתקשרים ואומרים לי שקציני נפגעים הגיעו והודיעו - 'תומר חטוף, ולא ידוע מה מצבו'", הוא משחזר, "חזרתי הביתה, ומכאן התחילו 53 ימים של גיהנום. לא ידענו כלום, ובכל הזמן הזה עוברות מחשבות נוראיות. מאז לא חזרתי להילחם. הסיכוי שגם אני הייתי נופל היה גדול מדי - זה לפרק משפחה".

מדי שבוע קציני מודיעין הגיעו למשפחת אחימס כדי לשתף אותם בעוד פרטים מאותו הקרב: "ניסיתי לא לאבד תקווה. מצד אחד הראש מבין, אבל הלב רוצה להאמין ולהיאחז בסיכוי הקטן הזה - אולי הוא נפגע בידיים?".

חודש וחצי אחרי, אביו של אמיר קרא לו להגיע לסלון. "ישר הבנתי. משהו בנימה של הקול שלו", הוא חוזר לאחור, "ירדתי במדרגות, וראיתי אותו ואת אח שלי הגדול בוכים. הם לא אמרו לי כלום, והתחלתי לבכות איתם".

"לאבד תאום זה לאבד את החצי שלך", קובע אמיר, "היינו צמד, ועכשיו אני צריך ללמוד לתפקד מחדש. אני לא יודע איך זה לחיות לבד, זה תהליך שאני לומד אותו והוא לא פשוט".

תומר ואמיר זהים כמעט לחלוטין, והעובדה הזו לא נהפכה לקלה כשתומר נפל. "אמא שלי הרבה זמן הייתה מתחילה לבכות כשהייתי מדבר איתה. היא לא יכלה בכלל להביט בי, כי היא ראתה בי אותו", הוא מעיד, "הרבה אנשים שמביטים בי רואים את תומר. בגלל זה, בהתחלה, ניסיתי מאוד להיות כמוהו, הדמות החזקה שמסתכלים עליה, כך שאם אני אחייך - כולם יחייכו".


צילום: יובל גוטלין

חצי שנה נשמע כמו פרק זמן ארוך, אבל לא מספיק בשביל להתגבר על אובדן שכזה. "אני אדם מאוד רציונלי, ומבין שהוא לא יבוא וידפוק לי בדלת. אבל לפעמים קורה לי שאני אפילו מתכוון לשלוח לו סרטון באינסטגרם, ואז נזכר", הוא אומר, ומשכנע את עצמו לסיים את המשפט, "יש בי גם חלק שלא רוצה להמשיך הלאה - משהו בלהתקדם, אומר לשכוח".

"כששואלים אותי כמה אחים יש לי, אני עדיין מספר שיש לי אח תאום. הוא היה במשך 20 שנים, ותמיד יהיה".

איתמר ויזל (35) - אחיו התאום של אלקנה ויזל ז"ל

בין אינספור התמונות של אלקנה ואיתמר, קל לזהות שברבות טמון מכנה משותף ולא שגרתי - ג'אגלינג. "בכיתה ג' קיבלנו במתנה 3 כדורים. התחלנו לשחק איתם, ולאט לאט זה נהיה יותר מתחביב", צוחק איתמר, "זה נהיה הקטע שלנו ונהפכנו לידועים. התחלנו להתעסק בזה מקצועית, והופענו בבר מצווה של כל החברים שלנו".


צילום: יותם גולן

"היה לנו קשר מאוד קרוב, אבל לא מאוד דביק", מספר איתמר, "היו לנו הרבה דברים משותפים ונקודות דמיון, אבל לכל אחד היה גם את החיים שלו ואת האופי שלו - אני למשל הרבה יותר מוחצן ודבר, ואלקנה איש חינוך מופנם ורגוע. הג'אגלינג יצר לנו שפה משותפת, ולא היינו צריכים לדבר בשביל להרגיש קרובים". 

בשירות הסדיר שלו, אלקנה היה לוחם בגדוד נחשון. הוא נפצע בצוק איתן, וב-7 באוקטובר, למרות שלא גויס למילואים, בשבילו זה היה ברור - הוא עומד להילחם. "אני זוכר שהוא התקשר להרבה אנשים וכל כך התעקש לחזור. ובאמת שבועיים אחרי זה, הוא גויס לגדוד מילואים של חטיבה 261".

במהלך כל פעילותו של אלקנה במלחמה, איתמר מספר שהוא לא היה מודאג מדי בגללו: "ידעתי שהם לא נכנסים פנימה, אלא עושים משימות באזור כיסופים ועל הגדר. כשאלקנה נהרג, זו הייתה רק הפעם השנייה שהם נכנסו לרצועה". 

ב-22 בינואר, נכנסו לוחמי הגדוד, כאמור, בפעם השנייה לעזה, אל מחנה הפליטים אל-מע'אזי. שם, היו צריכים למקש ולפוצץ קבוצת מבנים. זו הייתה פעילות גדולה, עם כוחות הנדסה וטנקים, כאשר תפקידו של הגדוד של אלקנה היה לאבטח אותה.

כשסיימו את עבודתם ובעודם מקפלים את הציוד, חוליית מחבלים הגיחה וירתה טיל RPG אל אחד הבתים הממולכדים. משום שכל חומרי הנפץ היו מחוברים ומוכנים לפעולה, הטיל יזם את הפעלתם, שני המבנים וקרסו, ו-19 לוחמים נהרגו - ביניהם אלקנה.

"באותו הזמן, אני בבית, ובאזור הצהריים הייתה לי נפילת מתח מטורפת - משהו לא מוסבר. נשכבתי במיטה כל היום ולא עשיתי כלום. אני לא יודע להגיד מה קרה לי", הוא מודה, "בערב היה לי אירוע משפחתי מהצד של אשתי. בגלל שהרגשתי כל כך מוזר, יצאתי מהמיטה ממש כמה דקות לפני שיצאנו".


צילום: יותם גולן

באמצע האירוע, גלית, אשתו של אלקנה, היחידה שסיפר לה שנכנס לעזה, שולחת לאיתמר הודעה שאלקנה היה אמור להגיע הביתה, והוא לא כאן. "אני בראש בכלל לא דואג או מקשר שקרה משהו", הוא נזכר, "בדיוק כשאני, אשתי והילדים תכננו לחזור, אחי הקטן כתב לי שהוא צריך להגיד לי משהו, ושלא לנסוע הביתה - הוא מגיע לכיווני".

איתמר ומשפחתו אכן לא יצאו, וחיכו במכונית שלהם: "אני לא חושד בכלום, ופתאום דופקים בחלון. זה אחי, והוא נמצא יחד עם קצין נפגעים. הוא קרא לי החוצה, חיבק אותי וסיפר לי שאלקנה נהרג בעזה".

"הייתי בהלם, וזה תפס אותי לא מוכן. אפילו לא בכיתי. אז פשוט התחלתי לשאול את הקצין שאלות איזוטריות - מי אתה, איך קוראים לך, איפה אתה גר", הוא משחזר, "והוא בתגובה, פתאום התחיל לבכות, ואני לא יודע למה בדיוק, אבל כשהדמעות שלו זלגו, אז גם שלי".

מותו של אלקנה תפס את איתמר בתקופה מורכבת. "התגוררתי בשדרות, ובעקבות המלחמה פינו אותנו ליישוב ליד בית שאן. להגיע לאובדן בזמן כזה, זה לא פשוט", הוא משתף, "כל הזמן אומרים כשמאבדים אדם קרוב, זה כמו לאבד איבר, אבל לאבד תאום זה לאבד חלק מהנשמה, זה שורף. פתאום אני באמת מרגיש מה זה שחלק ממני לא איתי".

"כל החיים היו שואלים אותי איך זה להיות תאום, והייתה לי תשובה קבועה: 'אני לא יודע, כי אף פעם לא הייתי לא תאום'", הוא צוחק, "מעבר לזה, גם היינו דומים מאוד. בשנים האחרונות עליתי במשקל, ואז הדמיון היטשטש. דווקא כשהוא נהרג והתחלתי לרדת במשקל, פתאום אנשים היו אומרים לי שוב כמה אני מזכיר אותו. היו שלא ידעו בכלל שלאלקנה יש תאום, וכשהם פגשו אותי זה היה מצמרר".


צילום: יותם גולן

ועדיין, הדמיון בין השניים הפך עבור איתמר גם לנחמה גדולה: "יש לי את הזכות שאנשים רואים אותי, ויכולים לראות את אלקנה דרכי. אנשים חיבקו אותי ואמרו לי שהם מרגישים שהם מחבקים אותו, וזה משמח ומרגש אותי".

יותם גולן (22) - אחיו התאום של יונתן (יוני) גולן ז"ל

"כשהיינו קטנים ההבדל היחיד בינינו היה הצבע של הבגדים", מתאר לנו יותם, "אותי הלבישו בצבעים חמים, ואת יוני בקרים. זה גם מאוד תאם את האופי שלנו - אני הייתי חמום מוח ועצבני, ויוני היה רגוע ושלו".


צילום: יובל גוטלין

"אנחנו אחים תאומים - הכי תאומים שיכול להיות", הוא חורץ, "כשאתה ילד אתה חושב שזה מזעזע, ואז כשאתה גדל, יש איזה רגע שמשהו משתנה. שאתה מבין שזה הדבר הכי טוב שקרה לך. אצלנו, זה היה כשהפרדנו את החדר המשותף. כל מה שרצינו להפריד, רצינו פתאום להחזיר".

הפעם הראשונה שיוני ויותם התפצלו הייתה כשכל אחד מהם הלך למכינה: "עד אז, פרק הזמן הארוך ביותר שלא היינו יחד היה שבוע. ואז, בגלל הקורונה, מצאנו את עצמנו לא מתראים חמישה חודשים". המכינה היוותה נקודת מפנה בשביל השניים, שכן כל אחד החליט לאיזה כיוון הוא הולך בצבא.

"ליוני היה גיבוש טיס, אבל הוא החליט להתגייס לשריון מתוך תחושת שליחות", מתגאה יותם, "הוא טען שלמקומות כאלה, לא תמיד יש אנשים שרוצים להתגייס אליהם. בגלל זה הוא אמר - 'אני אהיה טוב, איפה שצריך שאהיה טוב', והאמין בזה בלב שלם".

ב-7 באוקטובר, יוני תופס קו במוצב נחל עוז, ומתעורר מרעש האזעקות. המג"ד שלו מתקשר אליו - "חודרים אלינו, רוצו לטנקים". יוני וצוות הטנק שלו יוצאים מהמוצב, נתקלים ב-3 טנדרים עוינים, ובתום לחימה של כחצי שעה מחסלים את המחבלים. 

הם מתקדמים ומסתובבים בכל האזור בין נחל עוז ורעים, וממשיכים להילחם מול מחבלים רבים. בו זמנית, עולים קולות קשר מנחל עוז שצריך עזרה - וכשהטנק של יוני שומע את זה, הם דוהרים בחזרה למוצב. הם סורקים את הבסיס, אך ברקע טילי נ"ט מתחילים לפגוע בטנק שלהם.

חברי הצוות מתפנים מהטנק ורצים לעבר המיגונית, יוני מחפה עליהם ונותן אש, אך הם מבחינים שלא כולם יצאו. יוני מחליט לחזור לטנק, ובעודו עוזר לחברו שנשאר מאחור, הוא מוציא את גופתו של חבר נוסף לטנק, אור אביטל ז"ל. יוני נושא אותו על כתפיו, וכשהוא יוצא מהטנק, קליע נורה בעורפו - והוא נהרג.


צילום: יובל גוטלין

בינתיים, יותם היה עם הגדוד שלו במשימה בחברון. "בין כל ההודעות שקיבלנו על הבוקר, היו דיווחים שמוצב נחל עוז נפל ושיש הרוגים", יותם חוזר אחורה לאותם רגעים, "בשעה 09:11, הייתה לי פתאום סחרחורת וראיתי שחור, אז התיישבתי. לקח לנו יומיים להבין שהוא נהרג, אבל ברגע הזה אני הבנתי ישר, מעין אינסטינקט של תאומים. באופן הזוי, זאת הייתה השעה שהוא נהרג".

יותם חזר הביתה בראשון בערב, כשמצבו של יוני עוד לא ידוע. יום אחר כך, הוא חזר מלוויה של חבר טוב של יוני וראה שקציני הנפגעים בביתו: "אני נופל לרצפה ומתפרק. זאת התחושה הכי גרועה שהייתה לי בחיים, ואני לא חושב שאי פעם ארגיש משהו שיתקרב לזה. באותו הזמן התחיל הגשם הראשון לשנה, וזה היה ממש סוריאליסטי".

"בהתחלה של הלוויה, לא קלטתי שאני קובר את התאום שלי", הוא מתפרק, "רק כשעליתי להספיד אותו, וסיימתי במשפט 'מי אני בלעדיך?', נהיה לי חנוק. הורידו את הארון, והרגשתי שחצי ממני יורד איתו".

"לאבד תאום זה לאבד את עצמך", יותם מדגיש, "כל החלטה שעשיתי, כל נשימה שנשמתי וכל מחשבה שחשבתי - היו יחד איתו. בשום שלב לא התקיימתי בלעדיו. בגלל הדמיון בינינו, לא הצלחתי להסתכל במראה תקופה. אנשים גם נלחצו לראות אותי, או ביקשו ממני לחבק אותם, כדי להיזכר בחיבוק שלו". 

"אני לא אוכל כמו פעם, מתאמן, ישן או מתנהג אפילו בשגרה דומה", הוא משתף, "בשישי-שבת הכי קשה, כי בסופ"ש שהוא היה בבית, הוא היה מנגן בקולי קולות - ואי אפשר להתחמק מיוני כשהוא עם הגיטרה. בסופ"ש אחרי שהוא נהרג, פתאום היה שקט".


צילום: יובל גוטלין

כשאני שואלת את יותם למה הוא הכי מתגעגע - הוא עונה בקול חרישי כשדמעות בעיניו - לחיבוק: "החיים הם כמו מעגל שמתרחב, וכשיוני נהרג, נהיה לי חור במעגל. למרות שהמעגל ממשיך, החור תמיד יישאר, אתה לומד לגדול מסביבו, והכאב משנה צורה - בהתחלה הוא היה כואב וזועם, עכשיו הוא מלטף ומתגעגע".