"החיילים נעמדו עם אוזניות נגד רעש, וקראו בסידור עד לירי הבא - האין זו תמצית קיומנו במדינה?"

שנתיים של לחימה רציפה שינו את פני הגדוד, ואת פניי כמפקד. כשפרצה המלחמה, עשרות שנים של אימונים התנקזו לרגע אחד שבו הגדוד נמדד. איש מאיתנו לא דמיין שננוע בארבעה סבבים, בין שלוש זירות שונות - סוריה, לבנון ועזה, כשכל סבב מביא איתו מציאות חדשה, איומים חדשים, שיטות לחימה שונות ואתגר פיקודי שלא דומה לקודמו.

לכל הטורים האישיים של המפקדים.

בכל אחת מהזירות, עמד הגדוד מול שילוב אחר של הגנה והתקפה. בצפון, התמודדנו עם צורך לבנות קו הגנה עיקש, מחושב, כזה שמגן על היישובים, נערך אל מול אויב נעלם ולמעשה מספק 'שקט תעשייתי' לכוחות המתמרנים שבדרום. 

בדרום, נדרשנו לעבור למוד של התקפה - חד, תוקפני, עצים, כזה שמחייב יוזמת אש ומקצוענות ברמה הגבוהה ביותר, במתווים אורבניים צפופים, עם מגבלות רבות וכמות כוחות עצומה. ההחלטות נדרשות להיות מהירות, ומאחורי כל פגז - אחריות כבדה. בכל מעבר בין זירה לזירה נשארנו אותו גדוד, אך הפכנו לכלי אחר לגמרי. למדנו להסתגל במהירות, לשנות תורות לחימה. 

במלחמה, קל יותר להבין את ה'אש בעיניים' שמאפיינת את ההתקפה - הרגע שבו הכוח נע קדימה, יוזם, משנה את המציאות, גובה מחירים מהאויב. אבל, דווקא בלחימה בהגנה, פגשנו אתגר עמוק יותר, מתמשך ושוחק. לשמור על מתח מבצעי גבוה לאורך חודשים, לעמוד ערניים מול איום שמגיח בלי התרעה. 

וכל זאת, כאשר הדחף העמוק בקרבנו הוא להצטרף למהלך ההתקפי - המאמץ והמקום שבו יוכרע גורל המערכה. החיילים נדרשו להפגין קור רוח, משמעת פנימית וחוסן נפשי - לא פחות מאומץ לב, תחת כטב"מים מתאבדים וירי ארטילרי מנגד. זו העת להזכיר כי שני חיילים בגדוד נפצעו במתקפת נחיל כטב"מים בצפון.

אין תהילה מיידית בהגנה. אין תנועה, תנופה ויוזמה, אלא יש עמידה יציבה, פאסיבית ומתמשכת אל מול אויב דינמי, נעלם. דווקא שם, בשגרה מתוחה ומתישה, ראיתי את העוצמה האמיתית של הגדוד - מקצועיות שאינה דועכת, פיקודיות בלתי מתפשרת, אחריות אל מול המשימה, ורוח לחימה שאינה תלויה בהדר שבהתקפה - אלא ביכולת לעמוד איתן גם בהגנה פאסיבית.

במהלך הלחימה העצימה בהתקפה בגזרת עזה, עמדו בפנינו אתגרים פיקודיים אחרים: שמירה על כשירות תחת עומס, חינוך למקצועיות ולזהירות במקביל לדרישה לתעוזה, ומימוש המשימה התקפית, בסיוע לצק"חים רבים במקביל. פעמים רבות שאלתי את עצמי האם קיבלתי את ההחלטה הנכונה - וכמעט תמיד התשובה הגיעה מהשטח: מהאחריות, מהאיפוק ומהדיוק של הלוחמים והמפקדים.

החלטה פיקודית מהותית שקיבלתי באופן עקבי, לכל אורך חודשי הלחימה בחזית הדרום, שתאמה את גודל השעה, אך הייתה מנוגדת לתו"ל ולפעמים להנחיות, הייתה מתן אש שאינו מותנה בהקצאות הסיוע הארטילרי. לא היה כוח מתמרן שביקש את סיוע הגדוד וסורב. גם אם הגדוד לא היה מוקצה לכוח המבקש באופן רשמי, וגם אם הסוללות כבר סייעו למסתייעים אחרים, כל מי שביקש אש - קיבל, קראנו לזה 'אש לכל דורש'.

במלחמה כמו במלחמה, ההחלטות מתקבלות בשטח. וכך הגדוד מצא את עצמו מסייע למתמרנים רבים, בעת ובעונה אחת, לאורך חודשים, באופן עצים אך מדוייק ויעיל. הוא זכה בשבחים רבים על הגמישות, על היוזמה, על המקצועיות ועל החתירה קדימה.

אחד האתגרים הגדולים שחלקנו, בדומה לכוחות רבים אחרים, ניצב דווקא מחוץ למעגל האש: חודשים ארוכים של היעדרות מתמשכת מהבית, שתבעו מחיר מהעורף המשפחתי. מאות ימי המילואים, בתוכם שנתיים ברצף של סבבים דווקא בחודשי יולי-אוגוסט, התקופה בה נוכחות האב כה נחוצה - הציבו בפני הנשים בבית קושי ומורכבות. כאן המקום להצדיע לתמיכה של בנות הזוג שלנו, ולמעגל המשפחתי הקרוב שהיוו למעשה את 'החזית שבעורף'.

אין לשכוח את העצמאיים שחלקם נושא צלקות כלכליות עמוקות עד היום, ואת הסטודנטים ששילמו מחיר בכך שדחו את השגת התואר על מנת לקחת חלק במערכה. באותה נשימה, עלי גם לציין את השנתיים הרצופות בהן זכינו לחגוג את ראש השנה על מדים, ולציין את יום כיפור בחזית, רחוק מהבית. אירועים אלו הפכו לחוויה עוצמתית שנחקקה בזיכרון האישי והמשפחתי, ואינה מובנת מאליה. 

עם זאת, ישנה סימבוליות עמוקה בקיום מסורת יהודית עתיקה בחזית, תוך כדי ירי, אבק רב וריח חומר נפץ: המלחמה פרצה בשל יהדותנו, והנה, אנו עומדים איתנים, מציינים את מורשתנו בגאון תוך כדי לחימה.

בגדוד צמחה רוח נדירה. רוח שיודעת לעבור ממתחם הגנה בחורף, למבצע התקפי בשטח בנוי בקיץ. רוח של חיילים: מהצעירים שזה עתה השלימו את שירות החובה, ועד לוחמי המילואים הוותיקים והמתנדבים, אשר שלפו באחת את נעליהם הישנות מהבוידעם והפכו שוב, בתוך ימים - ללוחמים מסורים. 

אחוזי הגיוס בגדוד עלו, מה שמדגיש את הנכונות הבלתי מסויגת של הלוחמים, את תחושת השליחות ואת המחויבות הערכית העמוקה כחלק בלתי נפרד מצבא העם, וכמייצגי רוחו, הגדוד הבין את גודל השעה ואת חובתו ההיסטורית הישיר עצמו לימין במסירות ובדבקות במשימה.

היו לא מעט רגעים משמעותיים עבורי כמפקד, אך רגע אחד היה אולי קטן, אך אישי. בפרוץ המלחמה, בבוקר שמחת תורה, הייתי בחו"ל, ניזון מאתרי חדשות. הבנתי שאירוע בסדר גודל אחר מתרחש והתעקשתי מול המח"ט שלא יהסס לגייס את הגדוד, גם בהעדרי. הוא נעתר, ובצהרי יום שבת, היינו לגדוד הראשון מהאוגדה שגויס. בתוך שעות ספורות, הגדוד התחיל תנועה ארוכה מבצעית, על זחלים , למרחבים האופרטיביים, כאילו התאמן בדיוק לרגע הזה.

בעיניי, זו הייתה העדות החזקה ביותר לעוצמתנו הארגונית והאנושית. ב-8.10 כאשר חברתי לכוחות בשטח, ראיתי את הכוח פרוס, מאורגן, מגויס כולו למשימה, וזה היה מרגש. חשתי גאווה עצומה כמפקד - להיווכח שהגדוד שלי יודע לעמוד על רגליו לבדו, להוביל, להתייצב בחזית ולחתור קדימה בעצמאות מוחלטת. 

ההבנה ש'המכונה המשומנת', עליה התאמנו שנים - מגשימה את ייעודה באופן מופלא גם בהעדרי, היא יותר מעדות למקצועיות, זו עדות לאיכות האנשים, לרמת הפיקוד ולבגרות המבצעית שרכשנו ובנינו לאורך שנים.

רגע משמעותי עבורי שזיקק את ה'למה', וחידד את צדקת הדרך היה בערב ראש השנה, כאשר הגדוד נקרא לסייע לכוח מתמרן ממש באמצע תפילות החג. החיילים הדתיים מיהרו לתומ"תים מתוך אוהל בית הכנסת, לבושי מדים, אך עם חולצות חג לבנות. וכך, לאור תאורה עמומה של שטח, בחשיכה, עבר סידור ראש השנה שהביא איתו אחד החיילים, מיד ליד, ובין הפוגה אחת של ירי לשנייה, נעמדו, אוזניות נגד רעש על אוזניהם, וקראו בסידור עד לירי הבא. האין זו תמצית קיומנו במדינה?

מתוך הלחימה למדתי שהנשק המשמעותי ביותר שיש לנו, הוא החייל עצמו - האנשים עצמם. למדתי שהלוחמים בגדוד מסוגלים להרבה יותר ממה שמישהו יכול לכתוב בפקודות. ראיתי סיבולת יוצאת דופן לתנאים קשים, נכונות לשלם מחיר אישי ויכולת להתעלות מעל העייפות, הפחד והשחיקה. 

פגשתי אנשים קשוחים ומקצועיים, נטולי ציניות. חוויתי את העוצמה של המשפחות שמחזיקות את הבית מאחור, ודווקא מתוך המקום הנמוך שהיינו בו באותה שבת שחורה, נוצר איחוד שורות בחזית, שהפך אותנו לאגרוף ממוקד. 

חיילי הגדוד הוכיחו שהם חלק מדור מדהים ופטריוטי, אוהב מולדת באמת. דור שלא נרתע, שלא ממצמץ מול האתגר. למדתי, בענווה, שגם כשנדמה שאתה יודע 'הכל', אתה לומד מחדש כל יום מה זה אומר להיות מפקד, והשיעור הזה ברוב הפעמים מגיע מלמטה. מהשטח.

המסר שאני מעביר לחייליי היום הוא פשוט - אתם לא רק חלק מהמלחמה, אתם חלק מהסיפור של הדור הזה. אנו, בידינו כותבים עוד פרק בדברי הימים של עם ישראל ומדינת ישראל, חורשים עוד קמט בפניה של המדינה. כמו הצעירים שלחמו במלחמת יום כיפור, הנושאים ראשם בגאווה כאשר נשאלים היכן לחמו, כך אנו נישא ראשנו בגאווה, שנים קדימה, כאשר נספר היכן היינו במלחמת התקומה.

הגדוד, שזכה לפני 3 שנים להוקרה כיחידה המצטיינת בצה"ל, מידי נשיא המדינה, הרמטכ"ל ושר הביטחון, המשיך במסורת זו וזכה השנה בתעודת היחידה המצטיינת באוגדה 210. אנו נדרשים לשמר מצוינות זו, לא לשם התעודה כי אם לשם עצמנו. החתירה למצוינות אינה יעד ארעי, אלא ערך יסוד שלאורו עלינו לחנך ולעצב את דור המפקדים והחיילים הבא. אז מהו אותו 'הלאה'?

'הלאה' משמעו להמשיך ולחזק את הגדוד על ידי גיוס כוח אדם איכותי ומובחר, להעמיק את הלמידה וההתכוננות לאתגרים הבאים, להאמין באיום, לשמר את רוח הלחימה, המסירות והדבקות במשימה שגילינו בשנתיים האחרונות. להסיר מעט מהעומס על החיילים והמשפחות, ובמקביל, לבנות אימונים מותאמים לאיומים ולתרחישי הייחוס החדשים, ליישם לקחים, להציע שינויי תו"ל מחייבים לאור השנתיים האחרונות, לא להפוך לאדישים ובעיקר - להמשיך להוביל גדוד מעולה ומדהים שמוכיח בכל סבב מחדש מהי עוצמה אמיתית. 

סא"ל (במיל') י', מג"ד 8140

לכל הטורים האישיים של המפקדים.