פרק ג

תשובה ג - הוצאת מזון הקדוש בקדושת שביעית לחו"ל

 

שאלה:

האם חיילים שיוצאים לחו"ל במסגרת אימון או במסגרת משלחת רשמית, רשאים ליטול עימם פירות וירקות הקדושים בקדושת שביעית? האם יש להימנע מאספקת פירות הקדושים בקדושת שביעית לבסיסי צה"ל המצויים בערבה הדרומית?

 

תשובה:

 

א. מקור הדין ותוקפו

במשנה במסכת שביעית[1] נאמר:

"אין מוציאין שמן שרפה ופירות שביעית מהארץ לחו"ל. א"ר שמעון שמעתי בפירוש שמוציאין לסוריא ואין מוציאין לחוץ לארץ".

מבואר, שאסור להוציא פירות שביעית לחוץ לארץ.

בתורת כהנים[2] נלמדה הלכה זו מדרשת הפסוק[3] "אשר בארצך":

"מה שבארצך אוכלים, לא מה שהוציא עקילס לעבדיו לפונטוס. א"ר שמעון שמעתי בפירוש שמוציאים לסוריא ואין מוציאים לחוצה לארץ".

יש לציין, שבתורת כהנים לא נזכר בפירוש איסור ההוצאה, אלא עיקר הדרשה נסובה על כך שהפירות אסורים באכילה בחו"ל, אולם במדרש הגדול[4], נלמד מכך בפירוש גם עצם איסור ההוצאה.

מלשון המדרשים משמע באופן פשוט, שאיסור הוצאת פירות שביעית לחו"ל הוא מן התורה, וכן נקט הרידב"ז[5]. אולם החזו"א[6] הוכיח ממה שנחלקו התנאים אם מותר להוציא לסוריא, אף שמן התורה אינה ארץ ישראל, שאיסור ההוצאה לחו"ל מדרבנן בלבד.

פשוט שמחלוקת זו אינה אלא כשעיקר השמיטה היא מן התורה, אולם בזמן הזה שכלל דיני שמיטה אינם אלא מדרבנן, גם איסור זה אינו מן התורה.

בלשון המשנה והמדרשים נראה שהלכה פסוקה היא, שאסור להוציא פירות שביעית לחו"ל. אולם, במסכת פסחים[7] נאמר:

"תנו רבנן, פירות שיצאו מארץ ישראל לחוצה לארץ - מתבערין בכל מקום שהן. רבי שמעון בן אלעזר אומר, יחזרו למקומן ויתבערו...

רב ספרא נפק מארץ ישראל לחוצה לארץ, הוה בהדיה גרבא דחמרא דשביעית. לוו בהדיה רב הונא בריה דרב איקא ורב כהנא. אמר להו, איכא דשמיע ליה מיניה דרבי אבהו הלכה כרבי שמעון בן אלעזר או לא - אמר ליה רב כהנא, הכי אמר רבי אבהו, הלכה כרבי שמעון בן אלעזר. אמר ליה רב הונא בריה דרב איקא הכי אמר רבי אבהו, אין הלכה כרבי שמעון בן אלעזר. אמר רב ספרא, נקוט הא כללא דרב הונא בידך, דדייק וגמר שמעתתא מפומיה דרביה... קרי עליה רב יוסף, עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו - כל המיקל לו מגיד לו".

מבואר שנחלקו התנאים בדינם של פירות שביעית שיצאו לחו"ל: לדעת רשב"א יש לבערם בארץ ישראל, ואילו לדעת ת"ק הם מתבערים במקומם בחו"ל, ונחלקו האמוראים כיצד נפסקה ההלכה.

 

ב. דברי הר"ש

הר"ש במסכת שביעית[8] דן ביחס שבין מחלוקת זו, לבין ההלכה הפסוקה במשנה הנ"ל, האוסרת את הוצאת הפירות לחו"ל, וז"ל:

"וכן פירות שביעית בעינן ביעור בארץ, וסתמא כר"ש בן אלעזר, דתניא בתוספתא, פירות שביעית שיצאו לחו"ל מבערן במקומן דברי רבי, רשב"א אומר מביאן בארץ ומבערן... ודבר תימה למאן דפסק בפרק מקום שנהגו [אין] הלכה כר' שמעון בן אלעזר, היכי שביק מתני', ושמא לכתחילה אפילו (רשב"א) [צ"ל: רבי] מודה דאין מוציאין אפילו קודם הביעור".

מבואר בדברי הר"ש, שיסוד האיסור להוציא פירות שביעית לחו"ל, נובע מכך שביעור הפירות צריך להיעשות בארץ. על כן, בתחילה סבר הר"ש שהמשנה כדעת רשב"א, ואילו לדעת רבי, המתיר לבער את הפירות בחו"ל, הוא הדין שאין איסור להוציא את הפירות. לבסוף כתב הר"ש שיתכן לומר שאף לרבי אסור לכתחילה להוציא את הפירות לחו"ל, ורק בדיעבד הוא מקל לבערם במקומם. כדברי הר"ש כתבו גם הרא"ש והרע"ב בפירוש המשנה שם.

 

ג. דרכי היתר לאור דברי הר"ש

רבים מהפוסקים דנו בדברי הר"ש והראשונים הנ"ל, ולמדו מהם דרכי היתר להוצאת הפירות לחו"ל. בעל התפארת ישראל בספרו הלכתא גבירתא[9], כתב:

"אין מוציאין אפילו תרומה שכבר נטמאה, או פירות שביעית לאחר זמן הביעור מא"י לח"ל. דתרומה טמאה צריך שריפה רק בא"י. ושביעית אחר הביעור. צריך לבערו רק בא"י".

היינו, שלמד בדעת הר"ש שאיסור הוצאת פירות שביעית לחו"ל אינו אלא בפירות שהגיע זמן ביעורם, וכיוון שחובה לבערם דווקא בארץ ישראל, אסור להוציאם[10].

וכן כתב פאת השלחן[11]:

"ליכא לאקשויי מאי קמ"ל בשביעית דאין מוציאן, הא בלא זה אסור להוציא לחו"ל פירות מא"י, דבאמת שם במתניתין קתני בחד בבא עם שמן שריפה, משמע דומיא דשמן שריפה דלשריפה עומד וקמ"ל דאסור להוציאו לשרפו בחו"ל, כמו שכתב הר"ש משום מעלה דקדשים שישרפוהו בארץ ישראל. וכן פירות שביעית איירי בכה"ג דלאחר הביעור, דלדעת רבנו והראב"ד לשריפה עומד, ויתבער בארץ ישראל ולא בחו"ל, וא"כ טובא קמ"ל דבכה"ג לא מתני אין מוציאין וכו', דשם משום חיי נפש... משא"כ דבר האסור לאכול".

פאת השלחן התקשה מה התחדש באיסור להוציא פירות שביעית לחו"ל, הלא בין כך אסור לעשות כן משום חיי נפש של יושבי ארץ ישראל. על כן ביאר, שכוונת המשנה לאסור להוציא פירות שהגיע זמנם להתבער, שממילא יש להפקירם או להשמידם, ומשום כך אין איסור להוציאם לחו"ל, לולא האיסור המיוחד שנאמר בפירות שביעית. על פי שיטתו כתב מרן הראי"ה קוק בספר שבת הארץ[12]:

"ויש מי שנראה מדבריו שאין איסור להוציא פירות שביעית מארץ ישראל לחוץ לארץ יותר מפירות של כל השנים, שגם בהם יש איסור להוציאם לחו"ל, ועל פי האופנים המותרים להוציא פירות הארץ לחו"ל תמיד, לדעה זו מותרים גם כן פירות שביעית להוציאם עד זמן הביעור".

אולם צ"ע כיצד יבארו פוסקים אלה את דברי הר"ש, שכתב בפירוש שאף לרבי אסור לכתחילה להוציא את הפירות אפילו קודם הביעור. ושמא יש לומר, שכוונתם אינה לאסור את הוצאת הפירות רק לאחר הביעור, אלא כל פרי שעומד להתבער למעשה נכלל באיסור זה, ורק פירות שעומדים לאכילה בזמן הרחוק ממועד הביעור מותר להוציאם[13].

הרידב"ז[14] השיג על דברי פאת השלחן, שכן בזמן הזה אנו נוהגים היתר בהוצאת סחורה לחו"ל, ובאופן זה יש להעמיד גם את דברי המשנה. אולם היתר אחר כתב הרידב"ז (ובאופן הפוך מהאחרונים הנ"ל), שדווקא לאחר הביעור רשאי להוציא את הפירות לחו"ל:

"ועל פי דברינו דכל עיקר האיסור להוציא לחו"ל פירות שביעית בזה"ז הוא משום הביעור, אם כבר נתקיים כמו שמקילין וסומכין על הנך מרבוותא ז"ל דמפקיר וחוזר וזוכה בהם כשנעשה זאת בא"י ונתקיים על ידי הפקר וכו' ואח"כ כשזכה בהם מותר להוציאם לחו"ל".

ובקונטרס משמרת הבית שם, דנו כמה גדולים בהרחבה בדברי הרידב"ז אשר השיב על כל דבריהם, ולבסוף כתב:

"ואחרי שראיתי גדולי הדור אין מתירין להוציא לחו"ל פירות שביעית, אפילו לאחר הביעור אך מדוחק, וא"כ אף שאצלי הוא פשוט דמותר מ"מ כפתנא ראשי בני עמודא דמדרשא לגדולי דורנו שליט"א, ואומר אני שבזמן המקדש שהיה שביעית מן התורה, אולי אסור להוציא לחו"ל אפילו לאחר הביעור, אך בזמן הזה דלהרבה פוסקים ז"ל הוי מדרבנן, וזה יהיה יסוד גדול להחזיק הישוב בארץ ישראל, יש להקל לאחר שיקיים מצוות קדושת שביעית ככתוב בתורה וגם מצוות ביעור".

הרי שלמרות כל ההשגות שהשיגו על דבריו, לא חזר בו הלכה למעשה, והתיר את הוצאת הפירות לאחר הביעור, בזמן הזה שהשמיטה מדרבנן, אבל קודם הביעור לא סמך כלל להתיר, וכן היא דעתו של הגאון האדר"ת[15].

יש להעיר שדברי הפוסקים הנ"ל, שתולים את דין ההוצאה בביעור, אינם מוכרחים בדברי הר"ש מכמה טעמים: ראשית, הר"ש לא כתב את דבריו הלכה למעשה אלא כטעם הדין בלבד, ואין הכרח לומר שאם בטל הטעם בטל הדין כולו. כך נראה גם מדברי הרמב"ם[16], שסתם דבריו ולא חילק באיסור הוצאת פירות שביעית לחו"ל.

שנית, לא מוכרע בדברי הר"ש שאף למסקנה טעם איסור ההוצאה הוא משום חובת הביעור, ויתכן שבעקבות קושייתו מסוגיית הגמרא בפסחים חזר בו מטעם זה.

על כל פנים, מדברי הפוסקים הרבים שהוזכרו עולה בבירור שתלו את הדין בטעמו, אלא שחולקים באופן יישומו, שלדעת פאת השלחן דווקא קודם הביעור מותר להוציא את הפירות (ומסתבר שכוונתו להתיר דווקא אם בזמן הביעור יחזרו הפירות ארצה, או כשמוציא כמות מועטה שיסיימו לאוכלה קודם הביעור), ואילו לדעת הרידב"ז, דווקא לאחר שהגיע מועד הביעור וביער את הפירות – רשאי לאוכלם.

 

ד. דרכי היתר נוספות

בדרך אחרת כתבו כמה פוסקים, שיש להקל על פי דבריו הראשונים של הר"ש, שתלה את דין המשנה במחלוקת רשב"א ורבי. בקונטרס אחרון לשבת הארץ[17] כתב מרן הראי"ה קוק, שמדברי הר"ש עולה, שההבנה הפשוטה במשנה היא כרשב"א, וממילא מכיוון שאנו פוסקים להלכה כרבי, אין כלל איסור להוציא פירות לחו"ל.

עוד כתב שם, שאף אם פוסקים אנו הלכה כרשב"א, אין זה אלא מחמת הספק, אם לפסוק כדעת רבי כנגד סתם משנה, ועל כן בשעת הדחק, שאם נאסור את השיווק לחו"ל לא תהא פרנסה לבני היישוב בארץ ישראל, יש לסמוך על דעת רבי ולהתיר את ההוצאה (בצירוף היתרים נוספים עיי"ש).

 

ה. דברי התוספות

התוספות במסכת פסחים[18] התקשו במעשה של רב ספרא שהוציא פירות לחו"ל, כיצד התעלם מהאיסור המפורש במשנה, והשיבו:

"הקשה ריב"א דתנן בפ"ו דשביעית אין מוציאין שמן שריפה ופירות שביעית מן הארץ לחוץ לארץ, ותירץ דהתם מיירי לאכילה ורב ספרא אפיק לסחורה, דיש סחורה שמותרת. אי נמי בשוגג הוציאו".

כתירוצם השני כתב גם הר"ש, שחיזק את דבריו ממשמעות לשון הגמרא, וז"ל:

"ורב ספרא דאפיק גרבא דחמרא בשביעית מא"י לחוצה לארץ שוגג היה, וברוב ספרים גרסי' רב ספרא נפק מא"י לחוצה לארץ הוה בהדיה גרבא דחמרא דשביעית, משמע דלאו אדעתיה".

והנה לכאורה מדברי התוספות והר"ש הנ"ל, יד הדוחה נטויה לדברי פאת השלחן ודעימיה, שהתירו להוציא פירות שביעית קודם זמן הביעור, שכן לדרכם ניתן לומר שרב ספרא אכן הוציא את הפירות קודם הביעור בהיתר, אלא שהסתפק כיצד עליו לנהוג לאחר שיגיע זמן הביעור, ואם כך אין צורך באוקימתא שרב ספרא היה שוגג. נראה ליישב, שמשמע בגמרא שרב ספרא הסתפק בדבר כבר בהיותו בדרך, מפני שהיה הדבר סמוך לזמן הביעור, באופן שקרוב הדבר שלא יעלה בידו לשוב ולבער בארץ, וכן משמע שמדובר בכמות גדולה שלא יסיים את אכילתה קודם הביעור.

 

ו. הסבר החזון איש

בעיקר תירוצם הראשון של התוספות, יש להבין מדוע התירו להוציא לסחורה את מה שאסור להוציא לאכילה. בשאלה זו דן החזו"א[19], ובשל הקושי שבדבר שינה את הגרסא בדברי התוספות, והעלה שדווקא הוצאה לאכילה מותרת ואילו הוצאה לסחורה אסורה. על פי דבריו, הכוונה בדברי התוספות היא, שאף בשיעור מועט שבו הותר לסחור, אין היתר להוציא לחו"ל לצורך זה, אך הוצאה לאכילה מותרת, ובלשונו: "לצורך מזונו בדרך". ולמדנו מדבריו, שמותר להוציא לחו"ל פירות בכמות קטנה ולצריכה אישית.

אולם, נראה שקשה לשנות את הגרסא בדברי התוספות, מאחר שבתוספות רבנו פרץ, תוספות הרא"ש ובתוספות שאנץ הגרסא כפי שהיא לפנינו. מה גם שעיקר אוקימתא זו קשה בדברי המשנה, שאסרה את הוצאת הפירות לחו"ל באופן סתמי, ולדברי החזו"א הדברים אמורים דווקא כשמוציא לסחורה.

 

ז. הסבר הראי"ה קוק

בביאור דברי התוספות כפי שהם לפנינו, כתבו האחרונים כמה ביאורים. בקונטרס אחרון לשבת הארץ[20] ביאר מרן הראי"ה קוק, שחז"ל לא אסרו הוצאה לחו"ל לצורך סחורה, מכיוון שבין כך סחורה אסורה, ועל כן לא היה צורך באיסור נוסף וייחודי הקשור בהוצאה לחו"ל.

באופן אחר כתב בשו"ת ציץ הקודש[21], שאיסור הוצאת הפירות לחו"ל נועד להגדיר, שאכילת הפירות תתבצע בארץ דווקא, אולם אין בכך הגבלה לעצם ההוצאה, כאשר זו אינה נעשית למטרת אכילה באופן ישיר, אלא לתועלת של רווח מסחרי. באופן דומה ביאר הגר"י אריאל[22], שאיסור הוצאת הפירות לחו"ל תקף בשעת הלקיטה, דהיינו שבשעת הלקיטה צריך להיות ייעוד של אכילה בארץ. אולם, לאחר שליקט לצורך אכילה בארץ והותיר, כבר התקיימה בכך עיקר כוונת התורה בפירות השביעית, וכפי שרשאי הוא לסחור בפירות כך גם רשאי הוא להוציאם לחו"ל.

באופן נוסף יתכן להסביר, שהוצאת הפירות לחו"ל לצורך אכילה שלו בעצמו אסורה, כיוון שחלה עליו החובה לבערם בארץ כפי שכתב הר"ש, אולם כאשר מוציאם לצורך מסחר, היינו שמוציא לצורך אכילת אחרים, הרי שאחריות הביעור אינה מוטלת עליו אלא על הקונה, ועל כן לא נאסר עליו להוציאם.

 

ח. שיטת הראב"ד

טעם נוסף ביסוד איסור הוצאת פירות שביעית לחו"ל, כתב הראב"ד בפירושו לתורת כהנים[23]:

"פי' שאם יצאו פירות שביעית לחו"ל אסורין באכילה. ונ"ל הטעם כדי שלא יתחלפו בפירות חו"ל ונמצאו פירות שביעית יוצאים לחולין".

וכן כתב הר"ש בביאור לתורת כהנים[24]:

"ושמא הוי טעמא דאין מוציאין פירות שביעית לחו״ל שלא יתחלפו בפירות חו״ל ויהא נוהג בהם מנהג חולין".

לדרך זו, נראה שאין מקום לכלל ההיתרים שהוזכרו לעיל על פי הר"ש, המושתתים על ההבנה שיסוד איסור ההוצאה הוא מחמת הצורך לבער בארץ ישראל. מאידך, יש מקום לומר שחיילים היוצאים לחו"ל כקבוצה אחידה, ואינם מתערבים באוכלוסייה המקומית, רשאים לקחת עמהם פירות שביעית, כל עוד אין חשש ממשי לעירוב הפירות.

אולם כשקשה להשגיח על כך שלא יקנו כלל פירות מתוצרת מקומית, נראה שאין לסמוך על סברא זו למעשה, מה גם שדברי המשנה והסברו של הראב"ד נאמרו בסתמא, ואין לנו לחדש ולחלק מדעתנו.

 

ט. סיכום צדדי ההיתר והכרעת ההלכה

מכל האמור לעיל עולה, שסתם משנה ופשטות פסקי הרמב"ם מורים, שאין כל צד היתר להוציא פירות שביעית לחו"ל. אף על פי כן, כמה מגדולי הפוסקים[25] הסתמכו על דברי הר"ש במקום צורך, והתירו להוציא לחו"ל כמות מועטה של מזון, כצידה לדרך, כשוודאי יסיים לאוכלם קודם הביעור, בהתבסס על סברת החזו"א הנ"ל ועל הבנת התפארת ישראל ופאת השלחן בשיטת הר"ש, כנ"ל.

יש להדגיש, שבכל צדדי ההיתר שהוזכרו באחרונים יש צד של דוחק, ונראה ברור שחיזרו אחר היתרים שאינם מקובלים בשל גודל הדוחק הכלכלי שהיישוב בארץ היה מצוי בו, ובהתחשב בכך שפרנסת היישוב נשענה על ייצוא הפירות לחו"ל. על כן נראה שככלל אין לסמוך על היתרים אלו אלא רק בשעת הדחק ובכמות מועטת.

 

י. הוצאת פירות שביעית בגבולות מדינת ישראל

הגר"נ קרליץ[26] ופוסקים נוספים כתבו, שאין לאסור הוצאה מגבולות הארץ, אלא כשמוציא למקומות שהם בוודאי חו"ל, אולם במקומות המסופקים יש לצרף את צדדי ההיתר השונים שנאמרו בזה ולהתיר את ההוצאה. על כן נראה שניתן לספק סחורה הקדושה בקדושת שביעית לבסיסי צה"ל המצויים בגבולות המדינה, אף אם אינם בכלל גבולות 'עולי בבל' או 'עולי מצרים', ובלבד שאספקת המזון נעשית זמן רב קודם מועד הביעור[27].

יבול הגדל בשטחי 'עולי מצרים', לדעת הר"ש[28] ורבים מהראשונים אינו חייב בביעור, ועל כן למעשה ניתן להוציאו לחו"ל בצירוף הספקות הנ"ל, וכל שכן שאין איסור להוציא פירות 'היתר מכירה' אף אם נוהגים בהם קדושת שביעית לחומרא.

הוצאת הפירות על ידי משאיות של מרכז מזון ולא באופן יחידני על ידי חייל פרטי, יש צד להקל בה יותר, כיוון שבעוד שהפירות בידי 'אוצר בית דין' לא חלה עליהם חובת ביעור[29], וכן הדין גם בעודם ביד המובילים אותם מטעם הצבא, שהם זרוע של בית הדין לצורך חלוקה. בדומה לכך, הגר"פ עפשטיין (ראב"ד העדה החרדית)[30] התיר להוציא אתרוגים הקדושים בקדושת שביעית לחו"ל מטעם זה. ואף שיש לפקפק בטעם זה, מכיוון שהחלוקה תיעשה בחו"ל לצורך אכילה או שימוש פרטי, בצה"ל יש מקום להקל יותר ולהחשיב את כל אכילת החיילים כידו הארוכה של בית הדין, כיוון שאכילתם נעשית במסגרת ציבורית, ואין האוכל רכושם הפרטי (וכפי שכתב הגר"י אריאל[31], שאין איסור סחורה באספקה לצה"ל, מכיוון שאינה מכירה לאדם פרטי, אלא הכל נעשה תחת ידיו של בית הדין). מה גם שלדעת הגר"ש עמאר[32], אף באדם פרטי, כל שנעשתה ההוצאה לחו"ל בידי בית הדין, אין על הפירות חובת ביעור.

 

סיכום

א. ככלל אין להוציא פירות הקדושים בקדושת שביעית לחו"ל.

ב. פירות שגדלו ב'גבול עולי מצרים' אך לא ב'גבול עולי בבל' - מותר להוציאם לחו"ל.

ג. יש להקל להוציא פירות הקדושים בקדושת שביעית לבסיסי צה"ל המצויים בכל שטחי מדינת ישראל, ובלבד שיקפידו לספקם זמן רב לפני מועד הביעור שלהם.

ד. במקום דוחק, ניתן להקל להוציא לחו"ל פירות בכמות מועטה לצריכה אישית תוך מספר ימים, ובלבד שהפירות יאכלו בוודאות קודם זמן הביעור.

ה. מותר להוציא לחו"ל פירות 'היתר מכירה'.

 

 

[1] פ"ו משנה ה.

[2] בהר פרשה א תחילת פרק א אות ט.

[3] ויקרא פרק כה פסוק ז.

[4] ויקרא שם.

[5] בית רידב"ז (סימן ה ס"ק יח).

[6] שביעית סימן יג ס"ק ג.

[7] נב ע"ב.

[8] פ"ו משנה ה, עפ"י הגהת הגר"י לנדא על המשנה, וראה במשניות חקר ועיון (שם הערה ד), שביאר דברי הר"ש בלא הגהה.

[9] על המשנה הנ"ל.

[10] אולם יתכן שדבריו אמורים לדרך הראשונה של הר"ש, ואילו לדרכו השניה שהמשנה היא גם כרבי, אסור להוציא גם קודם לכן. אולם יותר נראה בדבריו שכך היא ההלכה הפסוקה, וכוונתו שלאחר הביעור אין להוציא את הפירות גם לפי רבי, כיוון שלכתחילה יש לבער בארץ.

[11] סימן כד ס"ק נו.

[12] פ"ה הלכה יג, וסמך על סברא זו כסניף בשו"ת משפט כהן (סימן פז). גם הגר"מ פיינשטיין (אגרות משה או"ח ח"ה סימן מב) צירף סברא זו לקולא בהתירו שימוש באתרוגי ארץ ישראל בחו"ל בשנת השמיטה.

[13] וראה בספר אור לציון (שביעית, על הרמב"ם הנ"ל) שכתב כעין זה.

[14] בית רידב"ז (פרק ה ס"ק יח).

[15] הו"ד בספר הזיכרון בשמן רענן (ח"ב, קונטרס שבח הארץ אות לב).

[16] הלכות שמיטה פ"ה הלכה יג.

[17] פ"ה הלכה יג.

[18] שם ד"ה רב ספרא.

[19] שביעית סימן יג ס"ק ד.

[20] שם.

[21] סימן טו.

[22] תחומין (כרך ז תשמ"ו, 'יצוא פירות שביעית', עמ' 34-48).

[23] שם.

[24] שם.

[25] משפטי ארץ (פרק כ סעיף ב) בשם הגרי"ש אלישיב והגר"ש וואזנר, מאמר מרדכי (שביעית פרק יג סעיף מז).

[26] פירות שביעית (פרק י סעיף ח).

[27] וכן התיר בפירוש הגר"מ אליהו בספרו מאמר מרדכי (שביעית פרק יג סעיף מז), לגבי כל איזור הדרום כולל אילת, וכן כתב הגרש"ז רווח בספר שביתת השדה (פרק יא סעיף מא), וכן הכריע הגר"י אריאל (קובץ אמונת עיתך גיליון מס' 104, 'הוצאת פירות שביעית לאילת') מכמה טעמים נוספים.

[28] שביעית פ"ו משנה א.

[29] רמב"ן (ויקרא פרק כה פסוק ז).

[30] הו"ד במשנת יוסף (ח"ב סימן כו).

[31] תחומין (שם עמוד 34).

[32] שו"ת כרם שלמה (ח"א דיני שביעית סימן יח).