פרק ב

תשובה ב - שאריות מזון הקדוש בקדושת שביעית במטבחי צה"ל

 

שאלה:

כיצד יש לנהוג בשאריות מזון הקדוש בקדושת שביעית במטבח הצבאי?

איזו תוצרת יש להעדיף לקלוט במטבחי צה"ל בשמיטה?

 

תשובה:

א. הקדמה

קליטת תוצרת הקדושה בקדושת שביעית היא זכות שכרוכה בה החובה למנוע את הפסדה. במטבחי צה"ל, לא ניתן באופן מעשי להקפיד על ניצול מלא של התוצרת, הן משום שתפקיד המטבח לספק תוצרת רבה, ובוודאי שחלק מהכמות לא תיאכל בפועל, והן משום שהוראות הרפואה ואופן התנהלות המטבח, מחייבים השלכה של מזון לאחר סיום הארוחה.

בתשובה זו נדון בשאלה האם ראוי להגיש פירות וירקות הקדושים בקדושת שביעית במטבחי צה"ל, כאשר בהכרח לא יקפידו על ההלכות המקובלות בבתים פרטיים, או שיש להעדיף לרכוש פירות וירקות שאין בהם קדושת שביעית.

 

ב. איסור הפסד פירות שביעית ומצוות אכילתם

כתוב בספר ויקרא[1]:

"והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך".

ודרשו בגמרא[2]:

"לאכלה... ולא להפסד".

מכאן שפירות שביעית מותרים באכילה, אף שעבודת הקרקע אסורה בשנת השמיטה, כפי שכתב רש"י[3]:

"אף על פי שאסרתים עליך, לא באכילה ולא בהנאה אסרתים, אלא שלא תנהוג בהם כבעל הבית".

בדברי הגמרא לא הוזכר שמקיימים מצווה באכילת פירות שביעית, אלא רק שאסור להפסידם, ואף הרמב"ם ושאר מוני המצוות לא מנו פסוק זה כמצווה. אולם הרמב"ן, בהשגותיו על ספר המצוות של הרמב"ם[4], מנה פסוק זה למצוות עשה, והבינו מכך חלק מהאחרונים[5], שלדעתו ישנה מצווה מהתורה לאכול פירות שביעית, וכן משמע שלמד בדעתו הרשב"ץ בספר זוהר הרקיע[6].

מאידך, דעת רבים מהאחרונים[7], שגם לשיטת הרמב"ן אין מקיימים מצווה באכילת פירות שביעית, ועיקר כוונתו לומר שהמפסיד פירות שביעית או סוחר בהם, עובר על עשה זה. עוד כתבו כמה אחרונים[8], שאף אם לדעת הרמב"ן מקיימים מצווה באכילת הפירות, אין המצווה בעצם האכילה, אלא בכך שעל ידי אכילתו מונע את הפסד הפירות.

מדברים אלו נלמד, שלדעת רוב הראשונים והפוסקים, אין מצווה באכילת פירות שביעית, אך לכל הדעות ישנה חובה גמורה שלא להפסידם.

 

ג. חובת אכילה בכדי למנוע הפסד לפירות שביעית

נאמר בירושלמי[9]:

"כיצד לוכל (לאכול) דבר שדרכו לוכל, אין מחייבין אותו לוכל לא פת שעיפשה ולא קנובת ירק ולא תבשיל שנתקלקל צורתו".

משמע, שרק פירות מקולקלים אין חובה לאכול, אולם מצווה וחובה לאכול פירות טרם שהתקלקלו בכדי למנוע את הפסדם, וכן כתבו הרא"ש והרע"ב בפירושם למשנה[10]:

"פי' אף על גב דאמרינן לאכלה ולא להפסד, אין מחייבין אותו לאכול דבר שאין דרך בני אדם לאוכלו, ולא חיישינן אם הולך לאיבוד".

כעין זה משמע גם בדברי המגילת אסתר הנ"ל:

"ואל תשתבש במה שאמר בגמרא ירושלמי בזה הפירוש על זאת המשנה בהלכה ב', כיצד לאכול דבר שדרכו לאכול, אין מחייבים אותו לאכול לא פת שעפשה ולא קניבת ירק ולא תבשיל שנתקלקל צורתו, כי נראה מכאן שדוקא אלו הדברים שנתקלקלו אין מחייבין אותו לאוכלם, אבל מה שהוא מתוקן וטוב חייב לאכול, זה אינו, כי מה שאמרו באלו שאין מחייבין אותו לאכול, הוא משום דסלקא דעתך אמינא דחייב לאוכלם למען לא יפסדו, שהתורה אמרה לאכלה ולא להפסד, קמ"ל שאינו חייב לאוכלם, מאחר שאינם ראויים לאכילה, ובהיותם ראויים פשיטא כי אינו חייב גם כן לאוכלם, שהרי אין כאן חשש שמא יפסדו מאחר שהם טובים".

משמע מדבריו שרק פירות שהתקלקלו כבר או פירות שאינם עתידים להתקלקל בקרוב, לא חייבו לאכול, אולם פירות שעומדים להתקלקל בקרוב, חובה לאוכלם בכדי למנוע את הפסדם, וכן כתב בספר מקדש דוד[11].

מאידך דעת החזון איש[12] שאין חובה לאכול בכדי למנוע הפסד, וכל כוונת הירושלמי היא שמאכלים שהתקלקלו מותר להאכילם לבהמה, ואין חובה להתייחס אליהם כאל מאכל אדם.

הסבר שונה כתב הגר"מ אליהו[13], שדברי הירושלמי אינם אמורים במאכלים שנפסדו לגמרי, אלא במאכלים שטעמם פגום מעט ואדם אינו חפץ לאוכלם בשל כך אף שהם ראויים למאכל. לדבריו, עיקר טעם ההיתר הוא, שאדם יכול לנהוג בפירות שמיטה כפי שרגילים בני אדם לנהוג במאכלם[14].

אם כן, מדברי רוב האחרונים עולה בבירור שאין חובה לאכול פירות שביעית בשביל למנוע את הפסדם, וצריך לומר שיסבירו בכוונת הרא"ש והרע"ב הנ"ל, שלא הצריכו לאכול אפילו פירות מקולקלים בכדי למנוע את הפסדם, וכל שכן שאין צורך לאכול פירות שאינם מקולקלים לשם כך[15].

 

ד. הפסד פירות שביעית בגרמא

כאמור לעיל, לדעת רוב האחרונים אין חובה למנוע באופן אקטיבי הפסד פירות שביעית. האחרונים דנו בהרחבה האם מותר להפסיד פירות שביעית בגרמא.

בשו"ת מהרי"ט[16] נשאל האם מותר בשנת השמיטה להאכיל תולעי משי בעלים של תות, כאשר בשל כך התותים מתייבשים ונפסדים:

"ואף על פי שעל ידי כן הפירות מתיבשות ונושרות, כדאמרינן בחולין דאלמלא עליא (העלים) לא מתקיימו איתכליא (האשכלות), אין בזה משום לאכלה ולא להפסד, הואיל וגרמא הוא ואינו מפסידן ביד, כדמוכח בירושלמי בפ"א, הדין קינסתא דירקא (חלק של ירק הראוי למאכל), מסקין לה לאגרא (מעלין אותה לגג) והיא יבשה מגרמה, כלומר שמאכל אדם הוא, ואי איפשר להאכילה לבהמה, אבל לאחר שיבשה ולא חזיא לאדם שרי. ותו איתא בפרק תשיעי הפיגם והירבוזין וכו' ולא נמצא מאבד אוכלי בהמה ומשני מאליהן הן אבודין".

הרי שלדעת המהרי"ט אין איסור להפסיד פירות שביעית בגרמא, ורבים מהפוסקים[17] הסכימו לכך למעשה, על כל פנים במקום צורך.

מאידך, החזו"א[18] דחה את ראיות המהרי"ט, ובשו"ת הר צבי[19] נקט, שאף המהרי"ט לא התיר אלא כשעיקר המעשה מותר, ורק נגררת ממנו פעולה אסורה, בדומה לעלי התות, שעיקר האכלתם לתולעים מותרת, ועל כן לא חשש לתוצאה הנגרמת ממעשיו באופן עקיף לגבי התותים. אולם, במקום שבו עיקר המעשה עניינו השחתה, אין היתר לעשותו אף בגרמא.

למעשה נראה, שבדלית ברירה יש לסמוך על הפוסקים המתירים השחתת פירות שביעית בגרמא, כיוון ששמיטה בזמן הזה לרוב הפוסקים מדרבנן.

 

ה. השלכת פירות שביעית לפח האשפה

לאור זאת, לכאורה היה עלינו להתיר אספקה של פירות שביעית בצה"ל, אף שבסופו של תהליך יושלכו השאריות לפח האשפה, שכן אינו משחית באופן ישיר אלא בגרמא.

אלא שלמעשה נראה שאין לסמוך על היתר זה, שכן פעמים רבות ההשלכה לפח מהווה הפסד מיידי של הפירות בזה שלא יהיו ראויים למאכל אדם, והרי זה נחשב למעשה בידיים ולא לגרמא.

ראשית, לעיתים נמצאים בפח מאכלים שהתחילו להרקיב[20], או מיני מאכל רבים נוזלים ומוצקים, שגורמים מיידית לכך שכל מאכל שמושלך לשם ימאס וייפסד[21], כל שכן כאשר מצוי בפח חומר ניקוי המקלקל את הפירות באופן מיידי. שנית, אף אם באופן אובייקטיבי לא יפסדו הפירות לאלתר בהשלכתם לאשפה, כיוון שאיש אינו מעוניין לאכול מאכל שהושלך אל פח האשפה, הרי שעצם ההשלכה מפקיעה מהם שם מאכל אדם[22], וממילא הגורם לכך מפסיד את הפירות בידיו. שלישית, אף אם נניח שלא פקע מהמאכל שם מאכל אדם כתוצאה מהשלכתו לאשפה, עצם הפסדת מאכלו מרוב בני אדם אסורה מהתורה[23], או על כל פנים מדרבנן[24].

עם זאת, בספר משפטי ארץ[25] הובא בשם הגרי"ש אלישיב, שמותר להפוך בגרמא מאכל אדם למאכל בהמה, אם בני אדם נמנעים למעשה מלאכול אותו. לפי זה, יש מקום לכאורה להתיר את השלכת השאריות שבפועל לא יאכלו – לפח האשפה, שם יהפכו להיות ראויות למאכל בהמה.

אולם נראה שאין לסמוך על היתר זה מכמה טעמים. ראשית, משום שכאמור לעיל, לרוב השלכת שאריות המזון לפח היא מעשה גמור ולא גרמא. שנית, דעת החזו"א[26] נוטה, שכל מאכל שיצא מכלל מאכל אדם ואינו עומד למעשה למאכל בהמה, כיוון שאינה מצויה במקום וכדומה, פקעה ממנו קדושת שביעית. ממילא לדרך זו, הפיכת השאריות למאכל בהמה, אין משמעה רק הורדה בדרגת הקדושה, אלא הפקעה גמורה של הקדושה, ולפיכך אין להתיר לעשות זאת אף בגרמא.

מסתבר, שהגרי"ש אלישיב התיר להפוך מאכל אדם למאכל בהמה דוקא כאשר הדבר יוביל לניצול משמעותי יותר של המאכל, שכן אם יוותר בגדר מאכל אדם – יופסד לחלוטין, כיוון שבני אדם כבר לא יאכלוהו, ואם יהפך למאכל בהמה – יאכל על כל פנים לבהמה. אולם השלכה לאשפה שמשמעה אובדן מוחלט של הפירות, שלא יעמדו עוד לשימוש כלל, הן של אדם והן של בהמה – אינה בכלל ההיתר[27].

 

ו. הפסד פירות שביעית כתוצאה מאכילתם בדרך המקובלת

מותר לבשל פירות שביעית (שדרך לבשלם), אף שבכך עשויים להתקלקל מהר יותר. אחרוני זמננו חידשו שאף מותר לגרום הפסד למאכל, כאשר הדבר נעשה לצורך אכילה ובדרך שבה מקובל לאכול. מטעם זה כתבו כמה פוסקים[28] שמותר לאכול חצי פרי, כאשר ככל הנראה חציו השני לא יאכל, אף שכתוצאה מחציית הפרי הוא ממהר להתקלקל. כמו כן כתבו הפוסקים[29], שמותר לתת לתינוק לאכול פירות שביעית, אף שבדרך אכילתו מקלקל הרבה מהפרי, כיוון שכך היא דרך אכילתו, ועוד שנתינת האוכל לתינוק אינה אלא גרם הפסד[30].

לאור זאת, נראה שבמטבח ציבורי מותר לבשל כמות גדולה של פירות וירקות הקדושים בקדושת שביעית, כל שיתכן והיא תאכל, כיוון שכך היא דרך האכילה במקום זה. אולם, אין היתר להכין כמות גדולה שחלקה בוודאי לא ייאכל, אף אם כך מקובל לעשות במאכלים שאינם קדושים בקדושת שביעית. כמו כן, אף שהתירו הפוסקים לאכול באופן מקובל, הגם שכתוצאה מכך ייגרם הפסד לחלק מהפרי, אין ללמוד מכך שמותר להשליך פירות שביעית לאשפה בסופה של הארוחה, שכן באופן זה נמצא מפסיד את הפירות בידיים ולא רק בגרמא, כפי שהתבאר לעיל סעיף ה.

 

ז. הפסד פירות שביעית בשל הנחיות גורמי הרפואה

במטבחי הצבא נוהגים במזון על פי הנהלים שקבעו גורמי הרפואה בכדי להימנע מפגיעה כל שהיא בבריאות החיילים, ועל כן לעיתים קרובות משליכים מזון אף שדרכם של רוב בני האדם לאוכלו.

במשנה במסכת תרומות[31] מבואר, שחבית של תרומה שנתגלית, יש לשופכה. יש שלמדו מכך שמותר להשליך פירות שביעית כפי הנחיות הרפואה במקומות הציבוריים.

אולם בספר מנחת אשר[32] חילק, שאיסור משקים מגולים הוא איסור גמור מדברי חכמים מחמת הסכנה שבדבר, ואינו דומה לחששות רחוקים מפני סכנה המקובלים במקומות ציבוריים.

מלבד זאת, גם אם נשווה מזון שנאסר משום גילוי למזון שהוחלט להשליכו על פי גורמי הרפואה, אין להקל אלא בהשלכה של מוצרי מזון שכעת נאסרו באכילה בהתאם להנחיות; אולם אין ללמוד מכך היתר להשליך מאכלים שכרגע ראויים, רק משום שלא ניתן יהיה להגישם בארוחה הבאה, וכל שכן שאין לזרוק מאכלים לפני שעת סגירת חדר האוכל, גם אם הדבר נצרך לצורך התקדמות בהכנות ובסידור חדר האוכל לקראת הארוחה הבאה.

 

ח. הפסד פירות שביעית כשנוהגים לעשות כך בפירות חולין

יש מפוסקי דורנו שדנו באופנים שונים להקל בצורת השימוש בפירות שביעית, בהתאם לדרך המקובלת בפירות של חולין. להלן נדון במקורות לכך, ובאופן היישום למעשה.

במסכת תרומות[33] נאמר:

"מגורה שפנה ממנה חִטי תרומה אין מחייבין אותו להיות יושב ומלקט אחת אחת, אלא מכבד כדרכו ונותן לתוכה חולין. וכן חבית של שמן שנשפכה אין מחייבין אותו להיות יושב ומטפח אלא נוהג בה כדרך שהוא נוהג בחולין. המערה מכד לכד ונוטף שלוש טפים נותן לתוכה חולין, הרכינה ומיצה הרי זו תרומה, וכמה תהא בתרומת מעשר של דמאי ויוליכנה לכהן, אחד משמונה לשמינית".

מבואר, שאין צורך לדקדק על כל טיפה ושארית של תרומה מהחבית או המגורה, אלא די שיפנה את התרומה כדרכו, ואחר כך רשאי לתת שם חולין. יש שלמדו מכאן[34], שאין חובה לדקדק על שאריות מזון הקדושות בקדושת שביעית, אף אם הן בכמות מרובה, בדומה למקובל במטבח צבאי, כדרך שנוהגים בשאריות בחולין, וממילא מותר להשליכן.

אולם, מדברי מפרשי המשנה[35] מבואר, שכוונת המשנה להתיר הכנסת חולין לתוך הכלים אף שיתבטלו שאריות התרומה בהם, כיוון שאינו עושה כן בשביל לבטל את התרומה אלא כדרכו בחולין, ואין דנים זאת כביטול איסור לכתחילה[36], אך אין ללמוד מכך על השלכת פירות שביעית לאשפה רק משום שכך דרכו בחולין.

עוד נאמר במשנה שם[37]:

"סובין של חדשות אסורות ושל ישנות מותר, ונוהג בתרומה כדרך שהוא נוהג בחולין. המסלת קב או קבים לסאה, לא יאבד את השאר אלא יניחנו במקום המוצנע".

משמע לכאורה, שמותר לנפות את התרומה, אף שבכך מאבד את חלקה, מכיוון שכך דרכו בחולין. אולם, נראה שהבנה זו שנויה במחלוקת בין מפרשי המשנה. מדברי הרמב"ם בפיה"מ על אתר, מבואר שמותר להוציא רק את הפסולת שאינה ראויה כלל למאכל. משמע, שההיתר במשנה אינו אלא לנפות את הפסולת המעורבת בתרומה, אף שבכך גורם הפסד לפסולת זו, אך אין ללמוד מכאן היתר להפסיד פירות הראויים למאכל, רק משום שכך דרכו בחולין. ברם, בלשון הרא"ש על המשנה, משמע שגם שאריות הראויות למאכל, אלא שאין דרך רוב בני האדם לאוכלן, מותר להשליך.

אף על פי כן, נראה שגם מדברי הרא"ש אין ללמוד היתר אלא לשאריות מעטות ביותר, שדרך בני אדם שלא לטרוח אחריהן יתר על המידה, ולא לשאריות מרובות וחשובות, וכן נראה שלמדו בדבריו רבים מגדולי הפוסקים[38].

בספר אור לציון[39] כתב שמותר לנהוג ביין של הבדלה הקדוש בקדושת שביעית כדרכו, היינו למלא את הכוס באופן שיישפך מעט וכן לכבות את הנר ביין, ושאר מנהגים שנהגו ביין זה לסימן טוב וכסגולה להצלחה. אולם רוב הפוסקים[40] אסרו את הדבר, ולא התחשבו כלל בסברא זאת, ואף מי שהקל בדבר[41] לא הקל אלא בשפיכה מועטת, והגדירו כמה מפוסקי דורנו[42], שההיתר לנהוג בתרומה ובפירות הקדושים בקדושת שביעית כדרכו בחולין, אינו אלא לגבי הגדרת האוכל והפסולת ולא לגבי אופן השימוש באוכל. על כן נראה שאין ללמוד ממקורות אלו להקל בהשלכת פירות שביעית מרובים הראויים לאכילה, אף במקום שרגילים לעשות כך בפירות של חולין.

דוגמה נוספת לשימוש כדרכו, ניתן להביא מדברי החזון איש. מרן הראי"ה קוק[43] נקט שקדושת שביעית חלה גם על פירות שאינם ראויים כלל למאכל אדם, כל עוד שראויים הם למאכל בהמה. לעומתו, החזון איש[44] הסתפק בדבר:

"ומיהו יש לעיין אי תלוי במקום שהן נמצאין, או אזלינן בתר רובא דעלמא, או הדבר מסור לחכמים כפי התשמיש הנאות להם, ואפשר שהתשמיש הנאות הוא ליתנן לבהמה ועדיין קדשי".

לדברי החזו"א לכאורה היה מקום להתיר השלכת שאריות מזון הקדוש בקדושת שביעית לאשפה, כאשר כך היא דרך בני אדם. אולם, בהמשך כתב החזון איש, שאין להשליך לאשפה קליפות של תפוחים, משום שדבוקות אליהן שאריות מהפרי, אף שדרך בני אדם להשליך השאריות אחר קילוף הפרי. נראה לבאר על פי יסוד זה, שלדעת החזו"א אין היתר גורף להתנהג בשמיטה כדרכו בשאר שנים, אלא רק שמאכלים שאין דרך בני אדם לאכול מהם, יתכן ופקעה מהם הקדושה.

לעומת זאת הגר"מ אליהו כתב[45], שאדם רשאי לנהוג בפירות שביעית בדרך בה רגילים בני אדם לנהוג במאכלים כיוצא בהם שאין בהם קדושה:

"ולמעשה הולכים אחר מנהג בני אדם, ומה שמקובל תמיד לזרוק ולא לאכול – מותר לעשות כן גם בשמיטה".

על כן, לדעתו, אין קדושת שביעית מעיקר הדין בשאריות הדבוקות לגרעין הפרי (אלא שכתב שראוי להחמיר גם בזה להשליכן בתוך שתי שקיות, בשביל לנהוג כבוד בפירות שביעית). כמו כן, מותר לדעתו לשטוף צלחת שנותרו בה שאריות מזון או רוטב. עם זאת, הדגיש הגר"מ אליהו, שהיתר זה אינו נוגע אלא למאכלים שדרך רוב בני אדם להשליכם, כיוון שבאופן זה פקעה מהם קדושת שביעית.

כיוצ"ב דנו כמה מפוסקי דורנו[46] לגבי שאריות מעטות של פירות שביעית בצלחת בגמר הארוחה, שפקעה מהם קדושת שביעית משום שנמאסו לאחרים, אך הדגישו הפוסקים[47] שהיתר זה אינו נוהג בשאריות מרובות וחשובות.

מדברי פוסקים אלו מבואר, שהתירו באופנים שונים להשליך שאריות הראויות למאכל, בהתאם לדרכם של בני אדם, אולם נראה מדברי כולם שאין להתיר אלא בשאריות מועטות שאינן חשובות בעיני רוב בני אדם, כרוטב מועט שנותר בצלחת בתום הארוחה וכדומה, ולא במאכלים בשיעור חשוב, שדרך בני אדם להקפיד עליהם מצד עצמם.

לאור כל זאת נראה, שלמעשה אין להתיר[48] להשליך לפח האשפה שאריות חשובות, אף שעלו על שולחן האוכל, כל שבעיני רוב בני אדם שאריות אלו חשובות ואין הדרך להשליכן, וכל שכן שאין להתיר להשליך שאריות מזון שנותרו במטבח הצבאי ולא הוגשו כלל לשולחנות.

 

ט. פירות שביעית שלא נמצאו להם אוכלים

הגר"ד ליאור כתב לנו, שבמקום דוחק, יש לסמוך על כך שכל שהפירות אינם מיועדים לאכילה, כיוון שלא נמצאו להם אוכלים, פקעה מהם קדושת שביעית, ומותר להשליכם כדרכו.

מקור להבנה זאת, ניתן ללמוד ממשנה במסכת תרומות[49]:

"וכן חבית של שמן שנשפכה, מודה ר' אליעזר ור' יהושע שאם יכול להציל ממנה רביעית בטהרה יציל, ואם לאו ר' אליעזר אומר תרד ותבלע ואל יבלענה בידיו. ועל זו ועל זו אמר רבי יהושע לא זו היא תרומה שאני מוזהר עליה מלטמאה אלא מלאוכלה, ובל תטמאה כיצד, היה עובר ממקום למקום וככרות של תרומה בידו, אמר לו עובד כוכבים תן אחת מהן ואטמאה ואם לא הרי אני מטמא את כולה, רבי אליעזר אומר יטמא את כולה ואל יתן לו אחת מהן ויטמא, רבי יהושע אומר יניח לפניו אחת מהן על הסלע".

ובגמרא במסכת פסחים[50] התבאר, שהותר לטמא בידיים את התרומה שבחבית שנשברה, לדעת רבי יהושע (שהלכה כמותו), בכדי שלא להפסיד את החולין, שזהו הפסד מרובה. מדברי רש"י[51] עולה, שהיתר זה מתקיים גם בדבר שאינו עומד לאיבוד מעצמו, אלא מחמת שדרך בני אדם להימנע מאכילתו. יתכן שיש ללמוד ממקור זה גם לעניין הפירות שנותרו במטבח הצבאי אחר הסעודה, כיוון שעומדים הם להיאבד, ולא יהיה מי שיאכל מהם.

ראייה נוספת להבנה זו ניתן להביא מן המשנה במסכת פסחים[52], שם נחלקו התנאים האם מותר בערב פסח לשרוף תרומת חמץ טמאה עם תרומת חמץ טהורה, שכן סוף סוף שתיהן עומדות לשריפה. תמהו על כך התוספות[53]: עד שאנו דנים בגרימת הטומאה לתרומה הטהורה, יש לדון בעצם ההיתר לשורף את התרומה בעודנה טהורה. התוספות מוסיפים ומדגישים, שמדאורייתא בביטול בעלמא סגי, ואין חובה לשרוף חמץ. האיסור לשרוף תרומה כלול, לכאורה, במצוות "משמרת תרומותי", ועל כן עדיף היה להימנע משריפה כזאת. על קושייה זו משיבים התוספות:

"מכל מקום כיון דסופה ליאסר ולילך לאיבוד שרי לשורפה, כמו לטמאותה דשרי ר' מאיר".

כאמור, דעת ר' מאיר, המתיר לטמא תרומה טהורה שעומדת לשריפה[54], נדחתה מן ההלכה. עם זאת, התוספות סבורים שהעיקרון שחידש ר' מאיר מקובל לדינא אף לדעת ר' יוסי[55], ועל כן יש להסתמך עליו בעצם ההיתר לשרוף תרומה טהורה. תרומה זו "סופה לילך לאיבוד", ועל כן ניתן להקדים את שריפתה לזמן שבו אין בה איסור מדאורייתא.

הגר"א[56] צמצם את היקף החידוש שבתוספות. הגר"א מסביר, שתרומה תלויה, דהיינו שנולד בה ספק טומאה - אסורה בשריפה, וזאת אף שבפועל אין אפשרות לאכול ממנה. מכאן מוכיח הגר"א, שהתוספות חידשו חידוש נקודתי ביחס לחמץ בערב פסח, אך אין להסיק מדבריהם מסקנה עקרונית בנוגע לכל דבר שסופו לילך לאיבוד. על פי דרכו של הגר"א, ייתכן שיש לחלק בין תרומת חמץ בערב פסח ובין קדושת שביעית.

עם זאת, הסברה העקרונית אחת היא: כל דבר שבעתיד הקרוב עומד להיאסר או להיפסל - אין איסור בהקדמת קלקולו. אפשר, שכך הוא גם בנידון דידן: אם ארוחת הצהריים במטבח הסתיימה, מותר להשליך את שאריות המזון, אף שמצד הנחיות חיל הרפואה מותר היה להחזיק אותן עוד שעה או שעתיים. בעניין זה ניתן לנקוט "כל העומד להיאסר כאסור דמי". זאת, בעיקר משום שבקדושת שביעית עסקינן, שמעיקרה לא באה אלא לאכילה, ואם זהו המנהג המקובל בצה"ל, ניתן להוסיף ולאחוז בו גם בירקות אלה.

אמנם גם הבנה זו – מחודשת, ופשט הדברים שכל עוד המזון לא נפסל למאכל בשל הנחיות חיל הרפואה, אין להשליכו לאשפה בידיים. זאת ועוד, אם ייתכן שעוד יגיעו סועדים לארוחה באיחור, אין כל היתר להשליך את שאריות המזון, וההיתר אמור רק במצב שבו ברור שהארוחה הסתיימה, וכלל חיילי הבסיס כבר סעדו. מעבר לכך, נראה שדוקא דבר העומד להיאבד מעצמו או משום שכך היא דרך העולם דינו כאבוד, ואילו מאכלים אלו, אף שבאופן מעשי לא יאכלו, אין זאת אלא מחמת שלא נמצאו להם אוכלים באופן מקרי. ספק זה תלוי בהבנת הדין השני במשנה הנ"ל, לגבי נכרי שמבקש לטמא את הכיכר, האם נאסר לתת לו משום שמתכוון להעביר על דברי תורה, או משום שכוונתו של הנכרי לטמא את הכיכר אין בכוחה לדון אותו כאבוד קודם שנעשה מעשה, כיוון שכיכר התרומה מצד עצמה אינה עומדת להיטמא או להיאבד.

 

י. "לכם ולא לאחרים"

בשולי הדברים, יש לדון האם צריך להימנע מצריכת פירות הקדושים בקדושת שביעית בצה"ל, משום האיסור לתת פירות שביעית לאינם יהודים.

בספר ויקרא[57] נאמר:

"והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך".

דרשו חז"ל[58]:

"לכם – ולא לאחרים".

והסבירו המפרשים[59] שהכוונה למעט את הנכרים.

כמו כן, בתוספתא במסכת שביעית[60] נאמר בפירוש, שאסור לתת פירות שביעית לנכרי:

"מאכילין את אכסניא פירות שביעית, ואין מאכילין לא את הגוי ולא את השכיר פירות שביעית, ואם היה שכיר שבת שכיר חודש שכיר שנה שכיר שבוע או שקצצו מזונותיו עליו, מאכילין אותו פירות שביעית".

אף על פי כן, מצינו כמה יסודות היתר מרווחים וברורים להגשת פירות אלו לחיילים שאינם יהודים.

ראשית, מבואר בתורת כהנים[61] שמותר להאכיל פירות שביעית לשכיר שאינו יהודי:

"ולשכירך – מן הגוי, ולתושבך – מן הגוי, הגרים עמך – לרבות את האכסניא".

וביאר הר"ש[62], שכוונת התורת כהנים היא לאופנים המבוארים בתוספתא שהובאה לעיל.

אם כן מבואר, שמותר לתת לנכרי השכור ליהודי לתקופה ממושכת של שבוע או שנה וכדומה, לאכול מפירות שביעית, וכן פסקו רוב הפוסקים[63] למעשה, ופשוט שהוא הדין לחיילים שאינם יהודים, שאינם אוכלים בשכרם, אלא מקבלים את מזונם מצה"ל כחלק מהדאגה לכל צרכיהם, כמי שמזונותיהם על ישראל. דין זה מתקיים בין בחייל השוהה בקביעות בצבא, ובין בחייל השב לביתו בסוף היום, ואף במשרת מילואים ליום בודד, למרות שאינו בכלל שכיר חודש וכדומה, כיוון שמזונותיו על הצבא ואינו אוכל בשכרו. מעבר לכך, פשוט שאיש קבע האוכל בבסיס צבאי, אינו אוכל בשכרו, אף שמשלם דמי כלכלה, שכן אין כל תלות בין צריכת המזון ושוויה, לבין התשלום[64].

בטעם ההיתר, כתבו רבים מהאחרונים[65] שהוא משום דרכי שלום, אולם מדברי הראב"ד[66] נראה שמסירת פירות לשכיר נכרי מהווה הנאה לישראל עצמו, ומהווה חלק מדרכי השימוש הראויות בפירות שביעית[67]. הרי שהגשת הפירות לחיילים שאינם יהודים אינה מהווה כל עיכוב בצריכת פירות הקדושים בקדושת שביעית בצה"ל.

 

יא. קליטת פירות שביעית בצה"ל בכדי לאפשר קיום מצוות שמיטה כהלכתה

בצד כל האמור לעיל, יש לשקול את מידת התועלת הציבורית בכך שצה"ל יצרוך פירות 'אוצר בית דין', ויסלול בכך את הדרך לקיום שמיטה כהלכתה על ידי חקלאים רבים.

במערכות הכשרות כיום מקובל[68] להשחית באמצעות דחסנים חשמליים פירות תרומה, בכדי למנוע את חדירתם לשוק, שעלולה לגרום מכשול גדול. כיוצא בזה, התירו כמה מגדולי הפוסקים לייצא פירות שביעית לחו"ל[69], כיוון שבלא זה ייפסדו הפירות בארץ בלי שיהיה מי שיאכלם. הרי שהתירו לעשות איסור קל בשביל תועלת ציבורית רבה מאוד.

לאור זאת נראה, שבמידה ולא יתאפשר קיום שמיטה כהלכתה במדינת ישראל אם צה"ל לא ירכוש מפירות 'אוצר בית דין', יש מקום לקחת גם שיקול זה בחשבון, ולסמוך במצב כזה על הסברות שהוצעו לעיל בדבר שילוב פירות וירקות מקדושת שביעית במטבח הצבאי. אמנם, היות ששיקול זה הוא שיקול מערכתי רחב ועמוק, ההחלטה בנושא זה נתונה לרב הראשי לצה"ל ולפיקוד הבכיר של הרבנות הצבאית ושל ענף הכשרות, שיידרשו במסגרת ההיערכות לשנת השמיטה לתת את דעתם גם להיבטים הרחבים של מדיניות הרכש בצה"ל, והשפעתה על שמירת השמיטה ברמה הלאומית.

 

יב. קליטת פירות שביעית בצה"ל למעשה

מדיניות הרכש בצה"ל הינה להעדיף באופן מובהק קניה של תוצרת הארץ גם בשנת השמיטה, בכדי למנוע פגיעה בחקלאי ארץ ישראל. ממילא, האפשרויות העומדות בפני צה"ל הן: פירות 'היתר מכירה', ופירות 'אוצר בית דין'.

למעשה, כיוון ש'היתר המכירה' שנוי במחלוקת בין גדולי הפוסקים, ורבים ראו בו היתר שאינו מרווח מסיבות שונות, והעדיפו קיום 'אוצר בית דין', על כן הדרך הראויה ביותר היא שיתקבלו בצה"ל פירות משדות ומטעים שנמכרו במסגרת 'היתר מכירה', אך יונהגו בהם דיני 'אוצר בית דין' לחומרא, כך שלא יעשו על ידי החקלאים אלא המלאכות המותרות בלבד על פי הדרכת בית הדין. כיוצא בזה הורו הגר"מ אליהו[70] והגר"מ מאזוז[71], למכור לנכרי גם את השדות שנוהגים בהם 'אוצר בית דין', בשביל לצמצם קשיים הלכתיים שונים שישנם בניהול 'אוצר בית דין' כיום, וכל שכן שכך נכון לנהוג בצה"ל, מפאת החששות הנוגעים לשמירה על קדושת שביעית במטבח, כמפורט בהרחבה לעיל.

גם במידה ויונהג פיתרון זה, ראוי להשתדל במידת האפשר להשליך שאריות מזון שלא הוגשו לשולחנות בשקיות אשפה נפרדות, ולא לערבב אותן עם שאר האשפה. אמנם, לעיתים קרובות הדבר אינו מעשי בתפעול המטבח, ובמצבים כאלה ניתן יהיה להקל ולהשליך את השאריות כרגיל, בצירוף צדדי ההיתר המפורטים לעיל מצד אחד, והעובדה שהתבצע גם 'היתר מכירה' מצד שני.

כמו כן, ראוי במידת האפשר להעדיף קליטת פירות וירקות הבאים מגבולות 'עולי מצרים', שלדעת כמה מהפוסקים[72] אין בהם קדושת שביעית. במקומות אלה, אם יתבצע גם 'היתר מכירה' לחומרה, ניתן יהיה לסמוך על כך שאין חובה להקפיד על קדושת שביעית, וזאת בין בתוצרת שנזרעה בשישית ונלקטה בשביעית על ידי 'אוצר בית דין', ובין בתוצרת שנזרעה בשביעית על פי 'היתר מכירה'. בתוצרת זו ניתן להשתמש במטבח הצבאי כרגיל, מבלי לחשוש להפסד פירות שביעית באופן האסור.

לאור עקרונות אלו, אספקת הפירות והירקות בצה"ל בשמיטה תתבצע על פי המדרג הבא:

א. גידולים מתחומי מדינת ישראל, ממקומות בהם לדעת רבים מהפוסקים לא נוהגת קדושת שביעית (כגון הערבה הדרומית[73]).

ב. גידולים מתחום גבולות 'עולי מצרים', שלדעת רבים אין נוהגת בהם קדושת שביעית, יצרכו בצה"ל אחר שתימכר הקרקע לגוי במסגרת 'היתר מכירה'. פירות וירקות המגיעים ממקורות אלו אין צריך לנהוג בהם כלל בקדושת שביעית.

ג. אחר מיצוי אפשרויות אלו, ירכוש צה"ל פירות וירקות מגבולות 'עולי בבל', שנוהגת בהם קדושת שביעית, במסגרת 'אוצר בית דין', בשילוב מכירת הקרקע במסגרת 'היתר מכירה'. בגידולים אלו ראוי במידת האפשר לנהוג קדושת שביעית לחומרא, כפי שפורט לעיל.

 

סיכום

א. אסור להשליך פירות או ירקות הקדושים בקדושת שביעית (שלא נמכרו במסגרת 'היתר מכירה') לאשפה באופן שיופסדו שם.

ב. שאריות מועטות שדרך בני אדם להשליכן, מותר להשליכם לאשפה, אך יש מחמירים להשליכן בתוך שקית אטומה. שאריות בכמויות גדולות, ובכלל זה מזון שכלל לא הוגש לסועדים בחדר האוכל, אסור להפסידן בידיים, אלא יש להקפיד להשליכן בתוך שקית אטומה בנפרד משאר המזון.

ג. לנוכח האתגר לשמור על הלכות קדושת שביעית במטבחי צה"ל, יתועדפו מקורות רכש שכוללים 'היתר מכירה' בנוסף ל'אוצר בית דין'. על אף 'היתר המכירה', ראוי במידת האפשר להשליך שאריות מזון שלא הוגשו לשולחנות בשקית נפרדת.

ד. פירות וירקות מ'גבול עולי מצרים' או מאזורים שונים בערבה הדרומית, שבוצע בהם 'היתר מכירה' בנוסף ל'אוצר בית דין' – אין חובה לנהוג בהם קדושת שביעית כלל.

 

 

 

 

[1] ויקרא פרק כה פסוק ו.

[2] פסחים נב ע"ב.

[3] על התורה שם.

[4] שכחת העשין ג.

[5] מגילת אסתר (שם), מהרי"ט אלגאזי (הלכות חלה סימן ב, ס"ק יג).

[6] עשין לו.

[7] חזו"א (שביעית סימן יד ס"ק י), אור לציון (שביעית פרק ב הערה א), מנחת אשר (שביעית סימן י) ועוד.

[8] חוט שני (שביעית פרק ה ס"ק ב), שו"ת שבט הלוי (ח"ז סימן נז).

[9] שביעית פרק ח ה"ב.

[10] שביעית פ"ח משנה ב, ובלשון דומה נקט גם המבי"ט בספרו קרית ספר (שמיטה פ"ה).

[11] סימן מב, אולם בסוף דבריו יתכן שחזר בו, עיי"ש.

[12] שם.

[13] מאמר מרדכי (שביעית סימן יב).

[14] ראה ביאור נוסף בספר מנחת אשר (שביעית סימן י).

[15] ראה גם קונטרס אחרון לשבת הארץ (אות כא) ומנחת שלמה (שביעית פרק ח משנה ב).

[16] ח"א סימן פג.

[17] בית רידב"ז (סימן ה סעיף יז), תורת הארץ (ח"א פרק ח מאות לו והלאה), מאמר מרדכי (שביעית מאמרים סימן יב).

[18] שביעית סימן יד ס"ק י.

[19] זרעים ח"ב סימן נד.

[20] מאמר מרדכי (שביעית פרק יג הערה מב).

[21] מנחת אשר (שביעית סימן לז).

[22] כפי שהובא לעיל בשם הגר"מ אליהו, שכל שאין דרך בני אדם לאוכלו פקעה ממנו קדושת שביעית, ואין חובה למנוע את הפסדו.

[23] שו"ת משפט כהן (סימן פה).

[24] תורת הארץ (ח"א פרק ח אות ל).

[25] פרק כא סעיף טז.

[26] סימן יד ס"ק י.

[27] וראה בספר מאמר מרדכי (שביעית פרק יג סעיף טז), שהתיר בדומה לכך לעבד פרי הקדוש בקדושת שביעית באופן שאינו רגיל, כאשר בלא זה לא יאכל כלל, אולם ראה בשו"ת משפט כהן (סימן פה) שאסר שימוש בקליפות לצורך מילוגמא (רפואה), כיוון שעדיין הן ראויות למאכל אדם, וראה בספר קטיף שביעית (פרק יט הערה 6) שהגר"ש ישראלי הקל בזה רק כשעושה בגרמא.

[28] משפטי ארץ (פרק כא הערה 15) בשם הגרי"ש אלישיב והגר"נ קרליץ, וכן כתב הגר"מ אליהו בספרו מאמר מרדכי (שביעית פרק יג סעיף לג).

[29] ראה קטיף שביעית (פרק יג סעיף יח) בשם כמה פוסקים, מאמר מרדכי (שביעית שם סעיף טו).

[30] בספר משפטי ארץ (שם) ציין מקור לדברי האחרונים הנ"ל, מדברי התוספות במסכת זבחים (עה ע"ב ד"ה שביעית) שהתירו להחמיץ עיסה של שביעית לפני פסח, אף שבכך ממעט את זמן אכילתה. אולם נראה שאין מכך ראיה גמורה לדברי הפוסקים הנ"ל, שכן באופן המבואר בתוספות העיסה כולה נעשית מושבחת כתוצאה מכך, ואילו באכילת חצי פרי או בהאכלתו לתינוק רק חלק מהמזון נאכל, ואילו השאר כלל אינו נאכל. בנוסף, בדברי התוספות מודגש שההיתר לעשות זאת מבוסס על לשון הפסוק 'למשחה', והיינו אכילה בדרך כבוד, ובכך שעושה מהעיסה פת ולא מצה נמצא שאוכלה באופן מכובד יותר, אולם אין תוספת כבוד למזון בכך שרק חציו נאכל וכדומה. 

[31] פרק ח משנה ד.

[32] שביעית שם.

[33] פרק יא משניות ו-ח.

[34] ראה ספר מנחת אשר (שביעית סימן י), אולם למעשה לא סמך על היתר זה, אלא חשש לדעת המחמירים שסברא זו נאמרה דווקא לגבי שאריות מעטות וכדלהלן.

[35] מלאכת שלמה ומשנה ראשונה (שם).

[36] כיוצא בזה מבואר בשו"ע (יו"ד סימן פד סעיף יג), שמותר לחמם דבש שנפלו בו נמלים, בשביל לסננו, אף שבכך מתערב טעם הנמלים ומתבטל בדבש, וביאר הש"ך (ס"ק לח) שאין לחשוש בזה משום ביטול איסור לכתחילה, כיוון שאינו מתכוון לכך, אלא כוונתו לתקן את הדבש בלבד.

[37] משנה ה.

[38] בספר השמיטה (עמוד לא הערה 5) בשם הגר"ח ברלין, התיר לשרוף גרעיני זיתים שבתוכם יש גם חלק רך הראוי למאכל, כיוון שיש טורח רב בהוצאתו, ולמד כן מהמשנה הנ"ל, ומשמע שדווקא באופן זה יש להתיר. כמו כן הובא בשם הגרי"ש אלישיב (במאמרו של הרב שאול רייכנברג, בגליון הליכות שדה 122), שמותר לשטוף לכיור שרידי מאכלים הקדושים בקדושת שביעית, ובלבד שאלו שאריות מועטות ביותר, ובדומה לכך כתב הגר"נ קרליץ (חוט שני), לגבי מאכלים מעטים הדבוקים בצידי הכלי, אף שאם יצרף את כולם יהיה בהם כדי מאכל.

[39] שביעית פרק ב תשובה ו.

[40] הראי"ה קוק בספר שבת הארץ (קונטרס אחרון סימן כב), הגרש"ז אויערבך (הליכות שלמה מועדים ניסן-אב פ"ט סעיף לה, שמירת שבת כהלכתה פרק ס סעיף יט בהערה נה), הגר"מ אליהו (הלכות חגים פרק יא סעיף מו, לגבי שפיכת היין באמירת דצ"ך עד"ש באח"ב), שיעורי שבט הלוי שביעית (פ"ה ה"ג), דרך אמונה (משנה שביעית פ"ח משניות א-ב).

[41] ספר תורת הלוי (פרק יג סעיף כג), ונראה שטעמו כדברי האחרונים הנ"ל שבשאריות מועטות נקטו לסברת כדרך שהוא עושה בחולין.

[42] מנחת אשר (שביעית סימן מו), ילקוט יוסף (שביעית פרק טו הערה נו).

[43] שבת הארץ (פ"ה הלכה יב, ובקו"א אות כא), וכ"ה במשפט כהן (סימן פה).

[44] שביעית סימן יד ס"ק י.

[45] מאמר מרדכי (שביעית, פרק יג הערה נא).

[46] הגר"ש ישראלי (קטיף שביעית פרק כ הערה 15), שלחן שלמה (פרק 'פירות שביעית' עמ' קפז).

[47] דרך אמונה (שמיטה ויובל, פ"ה ס"ק יג) בשם הגרי"ש אלישיב, שמותר להשליך דוקא פירות שבני אדם שחסים על ממונם רגילים להשליכם. כעין זה כתב הגר"מ שטרנבוך (שמיטה כהלכתה פ"ג סעיף ד), שמותר לשטוף כלים שיש בהם שאריות מועטות, אך כשיש בהם שאריות מרובות הראויות למאכל אדם או בהמה, יש לנהוג בהם קדושת שביעית.

[48] וכן הביא בספר מקראי קודש (שביעית פרק י סעיף כח) בשם כמה פוסקים שנועץ עימם, וכן הורו לנו רבים מהפוסקים. ואף שבספר מנחת אשר (הנ"ל) נטה להתיר אף בזה (וצירף לכך כמה סברות נוספות), אך לא סמך על היתרו למעשה.

[49] פרק ח משנה י-יא.

[50] כ ע"ב.

[51] שם טו ע"ב ד"ה נימא.

[52] פרק א משנה ו.

[53] פסחים יג ע"א ד"ה ושורפין.

[54]  יש להעיר, כי בביאור דעתו של ר' מאיר נחלקו המפרשים: ראה רש"י (פסחים טו ע"ב ד"ה נימא), ובחזו"א (פסחים סימן קכד).

[55] ראה במהרש"א (פסחים שם).

[56] יו"ד סימן שלא ס"ק מח.

[57] פרק כה פסוק ו.

[58] תורת כהנים (בהר פרשה א תחילת פרק א אות ו).

[59] ר"ש, ראב"ד, רבנו הלל, קרבן אהרון (שם).

[60] פ"ה הלכה כא. מסתימת הראשונים משמע שאיסור זה הוא מן התורה, אולם החזו"א (שביעית סימן יג ס"ק כו) כתב שזוהי גזירה מדרבנן, למנוע הפסד פירות שביעית.

[61] שם אות ז.

[62] שם אות ו.

[63] חסדי דוד (על התוספתא ה, יב במהדורת וגשל), פאת השלחן (סימן כד ס"ק נח), שבת הארץ (פ"ה הלכה יג), חזון איש (שביעית סימן יג ס"ק כו).

[64] אולם בדעת הרמב"ם (שמיטה פ"ה הלכה יג) נחלקו המפרשים האם יש היתר להאכיל שכיר שאינו יהודי (ראה מהר"י קורקוס ורדב"ז שם ומנחת אשר שביעית סימן מ ובספר שביתת השדה פרק יא הערה 40).

[65] שבת הארץ (קו"א כ), שו"ת מנחת שלמה (ח"א סימן מו).

[66] על התו"כ (שם).

[67] מעבר לכך, בספר מנחת אשר (שביעית סימן מ) צידד להקל בפירות שמיועדים במיוחד לאינם יהודים, שאין איסור לתתם להם, ויתכן שהוא הדין בפירות השייכים לצה"ל ומיועדים מלכתחילה ליהודים ושאינם יהודים.

[68] ראה מנחת יצחק (ח"י סימן קו), הפרשת תרומות ומעשרות במערכת הציבורית (פרק יג הערה 10).

[69] ראה להלן תשובה ג סעיף ג.

[70] מאמר מרדכי (שביעית, סימן יא ב).

[71] שו"ת בית נאמן (עניינים שונים סימן ד).

[72] שנות אליהו (שביעית פ"ו משנה א), וראה בתוספת שבת (על שבת הארץ פ"ד הלכה כו הערות 16-18) פוסקים רבים שתמכו בשיטה זו ושביארו כן את דברי הראשונים.

[73] ספר כושרות (עמ' 192). מקובל לבצע 'היתר מכירה' גם באיזורים אלה.