פרק ד

תשובה ד - מאכלות אסורות במלחמה

 

שאלה:

האם חיילים שנמצאים בלחימה בשטח אויב, רשאים (בכפוף לפקודות) לאכול מאכלים שאינם כשרים המצויים שם?

 

תשובה:

א. מקור הדין

במסכת חולין[1] נאמר:

"בעי רבי ירמיה, אברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהן לארץ, מהו, אימת, אילימא בשבע שכבשו, השתא דבר טמא אישתרי להו, דכתיב ובתים מלאים כל טוב, ואמר ר' ירמיה בר אבא אמר רב כתלי דחזירי, בשר נחירה מבעיא, אלא לאחר מכאן. ואיבעית אימא, לעולם בשבע שכבשו, כי אשתרי להו - שלל של עובדי כוכבים, דידהו לא אישתרי, תיקו".

מבואר, שבשבע שנות כיבוש הארץ הותרה אכילת מאכלות אסורות. ללשון הראשונה בגמרא היתר זה כלל גם מאכלות אסורות של ישראל, ואילו ללשון השניה שבגמרא ההיתר כלל דווקא מאכלות אסורות משלל הנכרים. להלן נעמוד על שיטות הראשונים ביסוד ההיתר, ועל פרטי ההלכה המסתעפים מכך.

 

ב. שיטת הרמב"ם

כתב הרמב"ם[2]:

"חלוצי צבא כשיכנסו בגבול העכו"ם ויכבשום וישבו בהן (י"ג: וישבו מהן), מותר להן לאכול נבלות וטרפות ובשר חזיר וכיוצא בו, אם ירעב ולא מצא מה יאכל אלא מאכלות אלו האסורים, וכן שותה יין נסך, מפי השמועה למדו ובתים מלאים כל טוב ערפי חזירים וכיוצא בהן".

מדברי הרמב"ם עולה שההיתר תקף דווקא כשהלוחמים רעבים, ומשמע מכך באופן פשוט, שאין זה היתר גורף אלא רק מצד הצורך שבדבר. פשוט שאין כוונת הרמב"ם להתיר אכילת מאכלים אסורים במצב של פקוח נפש, כגון שאם ימנע מאכילתם ייפגע כושרו המבצעי ותהא לכך השפעה על תוצאות הקרב, שכן במצב של פקוח נפש ללוחמים הותרו כל איסורי התורה (מלבד ג' עברות החמורות, עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים) ואין בכך כל חידוש. אלא, כוונת הרמב"ם להרחיב את גבולות ההיתר של פיקוח נפש, כך שלא יצטרכו הלוחמים לדקדק בגבולות הסכנה. אולם, כאשר לא קיימת כל סכנה בכך שימנעו מאכילת מאכל אסור, חובה עליהם להימנע מכך[3].

מסתימת דברי הרמב"ם נראה, שההיתר לאכול מאכלות אסורים תקף בכל מלחמה, וכן כתב המאירי[4]:

"לא הותרו אלא בשל שלל גוים ובשעת הדחק ובזמן טרדת המלחמות כגון שבע שכבשו. וכן לדורות, כל זמן שהמלך נלחם אפי' מלחמת רשות כשיכנס חלוץ הצבא בגבול הגויים וישללם, כל שבשעת הדחק כלומר שאינם מוצאים בכדי ספוקם, מותרין בכל שימצאו שם, אפי' יין נסך".

וכן מבואר בספר החינוך[5]:

"וכן מענין זה מה שאמרו גם כן דבין מלחמת רשות או מצוה, מותר לחלוצי הצבא כשיכנסו בגבול הגוים והם רעבים, ואין בידם צידה לאכול, אוכלין אפילו מאכלות אסורים, כגון נבלות וטרפות וחזירים ולשתות יין נסך. וכן דרשו זכרונם לברכה, ובתים מלאים כל טוב, אפילו קדלי דחזירי הותרו לנו".

יש לציין, שמלשון המאירי מבואר שנקט כלשון השניה בגמרא, שאין ההיתר אלא במאכלים משלל הגויים הנכבשים, ולא במאכלים אסורים של ישראל, ודלא כסתימת לשון הרמב"ם, ממנו נראה שהתיר בכל אופן כלישנא קמא, וכן דייקו בדבריו כמה מגדולי האחרונים[6]. מאידך, רבים מגדולי האחרונים[7] הבינו בדעת הרמב"ם, שלא הותרו מאכלות אסורות במלחמה אלא בשלל האויבים, וכפי דרכו הכללית של הרמב"ם לפסוק כלישנא בתרא.

 

ג. הסבר ראשון בדעת הרמב"ם: חשש סכנה בחיפוש המזון

מפרשי הרמב"ם בארו במספר דרכים, את חשש הסכנה שעלול להתעורר במידה ויימנעו הלוחמים מאכילת מאכלים אסורים בעת מלחמה. לדעת הרדב"ז[8], עצם החיפוש אחר מזון כשר במלחמה, עלול להוות נקודת תורפה שתנוצל על ידי האויב:

"ולא איירי שהם מסוכנים אצל הרעב אלא שאינם צריכין לטרוח לבקש מאכל היתר, כיון שנכנסו לגבול העמים אם ילכו לבקש מאכל היתר יקומו עליהם העמים, ודמיא להא דאמרינן צרין על עיירות של העמים ואפי' בשבת".

מדברי הרדב"ז עולה, שההיתר אינו נובע מחשש שהרעב יפגע בלוחמים עד כדי פיקוח נפש, אלא מהסכנה בעצם החיזור אחר מזון כשר במרחב הלחימה, בו עדיין נמצא האויב.

בדומה לכך כתב הכפתור ופרח[9]:

"שהתירה להם תורה דבר האסור כאומרם פרק הכל שוחטין ובתים מלאים כל טוב, אמר ריב"א א"ר קתלי דחזירו... כלומר שהותר להם דבר האסור בשעת כבוש, אם היה נמצא אצלם מוכן, ולא יתבטלו מכבושם להכנה אחרת, ואחר הכבוש חזר הדבר לאיסורו... ושמא מזה הטעם הוא שהתירו חכמים ז"ל ד' דברים דאמרי' במסכת עירובין ספ"ק ד' דברים פטורין במחנה".

למדנו מדברי הרדב"ז והכפתור ופרח, שהתורה התירה אכילת מאכלות אסורות, כדי שהלוחמים יהיו פנויים לעסוק אך ורק בלחימה עצמה.

 

ד. הסבר שני בדעת הרמב"ם: חשש מפני נזקי הרעב

לעומת זאת בתשובה[10], ביאר הרדב"ז את טעם ההיתר באופן שונה:

"וי"ל דלעולם שלל הכנעניים מותר היה אפילו בלא רעב, כמו שאר השלל, אלא שרבינו כלל בתחילת הלשון, חלוצי צבא כשיכנסו בגבול הגוים, שרוצה לומר אפילו במלחמה שאינה מלחמת כנעניים, דאי לא תימא הכי למה כתבו, מאי דהוה הוה, ולא הותר להם מאכל אסור אלא בזמן שהוא רעב ואין לו מאכל מותר, ואף על פי שאין שם סכנה, מותר לאכול דבר האסור. והביא ראיה שהרי ארז"ל ובתים מלאים כל טוב, שהתירה תורה אפילו קדלי דחזירי, א"כ בשאר מלחמות מותר בזמן שהוא רעב, והכי איתא בפ"ק דחולין, דכל שבע שכבשו הותר להם דבר טמא ואפילו שלא בשעת מלחמה".

משמע מלשונו, שההיתר הוא מצד הרעב עצמו, אף כשאין ברעב זה סכנה גמורה[11]. אולם יתכן שאין כוונת הרדב"ז לנמק מדוע הותר ללוחמים לאכול מאכלות אסורות, אלא רק להגביל את ההיתר למציאות בה הלוחמים רעבים ואין להם מאכל אחר.

בדברי הכסף משנה[12] מפורש שהחשש הוא מפני הרעב:

"אין כוונתו במי שהוא מסוכן מחמת רעבון, דהא פשיטא ואפילו אינו מחלוצי צבא נמי, אלא כשתאב לאכול ולא שכיח ליה היתרא".

יש לעיין האם כוונת הכסף משנה למי שחש רעב אלא שאינו מסוכן בשל כך, או למי שמתאווה למאכל מסוים אף שאיננו רעב כלל, שכן עצם תאוותו למאכל עלולה להסיח את דעתו מהלחימה, ואכן הסתפק בכך הגרא"מ שך[13]. בחידושי הצל"ח[14] כתב:

"ואני מוסיף לפרש דהיינו שהוא רעב לאותו דבר, אפילו שיש לפניו מיני דברים המותרים, אלא שאינם חביבים לו כמו בשר חזיר, והוא רעב שאוותה נפשו לבשר חזיר הזה, מותר לו".

כיוצא בזה דייק בשו"ת ציץ אליעזר[15] מלשון המאירי, שיש להתיר ללוחמים לאכול כדי שובעם ולא רק כדי קיום הגוף, ויתכן שלדבריו יהיה ניתן להתיר גם אכילת מזון אסור במידה והוא משובח, מבושל, משביע ומזין, יותר מהמאכלים הכשרים שבידם, ובלבד שהדבר משמעותי לצורך כשירותם למלחמה. יש להוסיף בביאור הדבר, שמנוחת נפשו של הלוחם, והתודעה כי יש לו כל הדרוש לו בעת מלחמה – מהווה אף היא שיקול משמעותי בפיקוח נפש[16].

אמנם, על אף שיקולים אלה, יש להעיר שמלשון הרמב"ם והכס"מ, משמע שאין להתיר אכילת מאכל אסור באופן גורף, אלא על פי הצורך, וכן נראה מדברי כמה אחרונים[17].

אמנם, יש להקשות על הבנה זו, שהיתר האכילה נובע מחשש הסכנה שבדבר, שכן הרמב"ם הגביל את ההיתר דווקא לחלוצי צבא שנכנסו לערי הגויים, כבשום וישבו בהן, ולפי הבנה זו קשה מדוע לא הותרו מאכלות אסורים גם בלא שכבשו וישבו, כל עוד הדבר נזקק ללוחמים תוך כדי המלחמה. ונראה לומר שכוונת הרמב"ם להתיר אפילו אחרי שכבשו וישבו בערי הגויים, דוודאי שתוך כדי לחימה ממש, כשמתעורר מצב של רעב, אין להם לדקדק כלל במאכלם, אלא עליהם לאכול כל מה שנצרך להם לחיזוק כושרם המבצעי. אך כאשר אינם נמצאים בלחימה אקטיבית, אלא יושבים באחד הבתים שכבשו ומתכננים את המשך הקרב, היה מקום לכאורה לומר שאין בדבר היתר, שכן אין זה פיקוח נפש גמור, לכך חידש הרמב"ם שגם באופן זה קיים ההיתר.

 

ה. הסבר שלישי בדעת הרמב"ם: דברה תורה כנגד יצר הרע

בתשובה[18] התייחס הרמב"ם לסוגית מאכלות אסורות במלחמה, והשווה זאת לדין אשת יפת תואר:

"[אין לה דין יפת תואר], לפי שזאת נתייחדה בדין תורה, משום שהותר ליקחה לאשה באותה העת, ר"ל בעת הכבוש, כשהיא בגיותה, מפני שלא דברה תורה אלא כנגד היצר כמו שהותר להם באותה העת לאכול האסורים ובתים מלאים כל טוב אפילו קדלי דחזירי, ואין להקיש על זה".

מדברים אלו של הרמב"ם בתשובתו, יש שלמדו[19] שהיתר מאכלות אסורות במלחמה אינו נוגע לפיקוח נפש וענפיו, באופנים שהתבארו לעיל, אלא מדובר בהיתר ייחודי בדומה ליפת תואר, משום 'דברה תורה כנגד יצר הרע'. כיוצ"ב דקדקו החתם סופר והמהר"ץ חיות בחידושיהם למסכת חולין[20], מכך שהסמיך הרמב"ם את ההיתר של מאכלות אסורות במלחמה להיתר יפת תואר, שיסוד שניהם שווה משום 'דברה תורה כנגד יצר הרע'[21].

אולם נראה שאין ראיה מוכרחת מדברי הרמב"ם בתשובה, לסתור את ההבנה הראשונה בדבריו במשנה תורה, ואפשר לפרש את דבריו בתשובה בשתי דרכים שונות:

ראשית נראה, שהעיקרון המשותף למאכלות אסורות וליפת תואר במלחמה הוא 'דברה תורה כנגד יצר הרע'. אולם, יתכן שאין הכוונה לומר שאין כל אפשרות לעמוד בנסיון של אשת יפת תואר או מאכלות אסורות, אלא שהואיל והדבר קשה ביותר, לא הכבידה התורה על הלוחמים המצויים בקרב, כדי שיהיו פנויים להילחם באופן המיטבי, ולא יסכנו את עצמם ולא ישבשו את יישוב דעתם בזמן מלחמה. בדרך זו ביאר התורה תמימה[22]:

"ויש להעיר בעיקר כלל זה לא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר, הלא לפי"ז לא שבקית קיום לכל מצוה, דנימא דכיון שאפשר שיעבור באיסור נתיר לו שיעשה בהיתר, וי"ל דלא נאמר כלל זה אלא במלחמה, דאז צריך שיהי' רוח כל איש נכון בקרבו ולא יצער נפשו כדי שיוכל לעמוד בקשרי מלחמה, וכמבואר בס"פ שופטים בענין החוזרים ממערכות המלחמה, ויתכן לומר דמטעם זה הותרו קותלי דחזירי במלחמה כמבואר בחולין י"ז א ולפנינו לעיל בפרשת ואתחנן בפסוק ובתים מלאים כל טוב".

עוד יש לומר, שדברי הרמב"ם בתשובה אינם מוסבים כלל לבאר את טעם ההיתר של מאכלות אסורות במלחמה, אלא רק להסביר שישנם היתרים ייחודיים במלחמה שאינם קיימים במציאות אחרת, ומשום כך אין היתר אשת יפת תואר במצבים אחרים. כדוגמא לכך הרמב"ם מביא את היתר מאכלות אסורות, שלא נאמר אלא במלחמה. על כן נראה, שאף שבוודאי אין דברי הרמב"ם אמורים על היתר פיקוח נפש גמור, אך יסוד ההיתר לשיטתו נובע מהרחבה של גדרי פיקוח נפש, בהתאם למציאות שמאפיינת את המלחמה.

 

ו. שיטת הרמב"ן

לעומת דעת הרמב"ם והראשונים הנ"ל, לדעת הרמב"ן[23], היתר מאכלות אסורות לא נאמר בכל מלחמה, וכהרחבה לגדרי פיקוח נפש, אלא זוהי הלכה מיוחדת בכיבוש ארץ ישראל. לאחר שציטט את דברי הרמב"ם, הוסיף הרמב"ן וכתב:

"ואין זה נכון, שלא בשביל פקוח נפש או רעבון בלבד הותר בשעת מלחמה, אלא לאחר שכבשו הערים הגדולות והטובות וישבו בהן, התיר להם שלל אויביהם. ולא בכל חלוצי צבא, אלא בארץ אשר נשבע לאבותינו לתת לנו כמו שמפורש בענין".

מבואר שלדעת הרמב"ן ההיתר מוגבל לשלל האויבים דווקא, כלישנא בתרא בגמרא, וכן מוגבל ההיתר דווקא למלחמות על ארץ ישראל. מאידך, לדעת הרמב"ן ההיתר חל גם בזמן שהלוחמים אינם חשים כלל רעב, ומצויים להם מאכלים רבים משלהם, ואפילו לאחר שהסתיים הכיבוש.

במקום אחר[24] כתב הרמב"ן:

"והזהיר אותם עתה בהגעלת כלי מדין מאיסורי הגוים, ולא אמר להם זה מתחלה בכלי סיחון ועוג שלקחו גם שללם, כמו שאמר 'רק הבהמה בזזנו לנו ושלל הערים אשר לכדנו'. והטעם, כי סיחון ועוג מלכי האמורי הם וארצם מנחלת ישראל היא, והותר להם כל שללם אפילו האיסורים, דכתיב 'ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת', ואמרו רבותינו 'קדלי דחזירי אשתרי להו', אבל מדין לא היה משלהם, ולא לקחו את ארצם, רק לנקום נקמתם הרגו אותם ולקחו שללם ולכך נהג האיסור בכליהם".

הרמב"ן מבחין בדבריו בין מלחמת סיחון ועוג שהותרו בה מאכלות אסורות, לבין מלחמת מדין שנאמרה בה פרשת הכשרת כלים, משום שמלחמת מדין לא הייתה מלחמה על כיבוש הארץ.

 

ז. היתר איסורי מאכלות במלחמות בזמן הזה

מלשון הרמב"ן למד המנחת חינוך[25], שמאכלות אסורות הותרו רק במלחמה לכיבוש שטח:

"אם תעיין היטב בדברי הרמב"ן במטות, עיקר תירוצו שהותר דוקא אם כובשין הארץ ויושבים בה כארץ סיחון ועוג שהיתה מארצנו וישבו ישראל בה, כדכתיב וישב ישראל וגו'. אבל מדין, דלא כבשו את הארץ רק שללו וחזרו אין נוהג דין זה ע"ש. א"כ להר"מ ג"כ ניחא דמבואר בדבריו כאן דחלוצי צבא וכו' ויכבשו וישבו וכו', א"כ כל המלחמות הרשות להרחיב את הארץ אם כובשין ויושבין הותר להם אף בארצות אחרות, ובאינם יושבים רק חוזרים אינו נוהג דין זה".

לדעת המנחת חינוך, הן לפי הרמב"ן והן לפי הרמב"ם, לא הותרו מאכלות אסורות במלחמה אלא בעת כיבוש שטח, אלא שלדעת הרמב"ן דין זה נאמר דווקא בכיבוש ארץ ישראל, ואילו לדעת הרמב"ם דין זה חל בכל מקום בעולם. לאור זאת, לכאורה אין מקום להתיר מאכלות אסורות ברוב המלחמות, שתכליתן הרתעה או הרחקת האויב, ולא כיבוש השטח.

אולם, נראה שהבנה זו אינה מוכרחת בדברי הרמב"ם, וכפי שביארנו את דבריו לעיל. מה גם שהסברא לחלק בין סוגי המלחמות אינה נהירא כלל, לפי הבנת רבים מהאחרונים בדעת הרמב"ם, שההיתר נובע מהרחבה של הלכות פיקוח נפש במצב מלחמה.

יתכן עוד לומר[26], שגם המנחת חינוך לא התכוון לצמצם את דברי הראשונים למלחמת כיבוש של מקום חדש גרידא, אלא רק להוציא ממלחמת מדין וכיוצא בה, שעניינה נקמה בלבד, ואינה נוגעת כלל להחזקה בשטח מסוים. לדרך זו, היתר מאכלות אסורות ינהג אף במלחמות שנועדות להרתעה ולהרחקת האויב משטחנו, שתכליתן החזקה בשטחי ארץ ישראל.

כאמור לעיל, לדעת הרמב"ם ההיתר תקף בכל מלחמה, וכפי שכתבו המאירי[27] והחינוך[28]. אולם, בדעת הרמב"ן לא התפרש, האם ההיתר היה תקף דווקא במלחמות על כיבוש הארץ בימי משה ויהושע, או שמא הוא הדין במלחמות על כיבוש הארץ בזמן הזה, במקומות החורגים מגבולות 'עולי בבל'. גם בשאלה זו דן המנחת חינוך, והותיר אותה בספק:

"ואני מסופק, דאפשר דדין זה הוא בכיבוש חדש שהיה אז בימי יהושע, אבל בארצנו שישבו בה ישראל, ובאו גוים ולקחו מידם וחזרו ישראל ולקחו מהם, אפשר אינם בדין זה. ונ"מ דהנה בימי גלות בבל מבואר בר"מ פ"א דתרומות ובה' בית הבחירה, דבטל הכיבוש הראשון ע"כ בטלה קדושת הארץ, ובימי עזרא עלו ולא קדשו כל הארץ, דהרבה כבשו עולי מצרים ולא עולי בבל. והנה קדושה השניה לא בטלה כלל כידוע, א"כ לעתיד לבוא כשיכבוש הארץ במהרה בימנו, אותם עיירות שהם קדושות, א"כ לא הוי כיבוש חדש, ואינו נוהג דין זה, אך באותן עיירות שאינן קדושות, דבטלה הכיבוש הראשון והו"ל ככיבוש חדש, או קיני קניזי וקדמוני, דהו"ל כיבוש חדש, נוהג דין זה וצ"ע, ובאתי רק לעורר".

בדורות האחרונים, נדרשו הפוסקים בהזדמנויות שונות לשאלת מאכלות אסורות במלחמה. הגריא"ה הרצוג[29] נשאל על ידי הלוחמים היהודים בבריגדה היהודית בצבא הבריטי, אם הותרו להם מאכלות אסורות בעת המלחמה, והוא השיב שאין לכך היתר בין לשיטת הרמב"ן ובין לשיטת הרמב"ם, כיוון שאין זו מלחמה של עם ישראל בארצו. לעומת זאת במלחמת השחרור, הגר"ש גורן[30] התיר לחולים וזקנים לאכול שימורי בשר שהותירו הבריטים, בשל המחסור הגדול במזון, וביסס את היתרו גם על שיטת הרמב"ם. 

 

ח. מאכלות אסורות מדרבנן במלחמה

לגבי מאכלים האסורים מדרבנן, נראה שיש להקל יותר בעת המלחמה, אף אם הלוחמים אינם במצב סכנה בריאותית כל כך, וכפי שהתירו לאכול דמאי במחנה[31], וכן כתב בספר ארבעה טורי אבן[32]:

"אלא ודאי מוכח דלא אשתרי להם לאכול נבילות וטריפות, אלא דוקא כשאין להם מאכל כשר ולא ימצא מה לאכול, קמ"ל מתניתין דזהו דוקא באיסור דאורייתא, אבל איסור דרבנן כגון דמאי, מותרין במלחמה אפילו כשיש להם מאכלים כשרים, אפ"ה מותרין בדמאי".

גם בספר תשובות מהרי"ם[33], למד מכך היתר לאיסורי דרבנן רבים בשעת דחק[34], אך בשו"ת דברי מלכיאל[35] דחה את דבריו.

ואף שאין לדמות גזירות חכמים זו לזו, נראה שיש להקל במאכלות אסורות מדרבנן בלבד, אחר שגם באיסורי תורה הקלו במצבים שונים במלחמה, לכל אחת מהשיטות.

לאורך מלחמות ישראל נמנעה הרבנות הצבאית מלהתיר היתר גורף בדבר אכילת מאכלות אסורות בעת מלחמה. אמנם, לגבי שימוש בכלים שאינם כשרים, או בקטניות הדורשות ברירה, נקטו למעשה בגישה מקילה, ככל שהכשרת הכלים או ברירת הקטניות היתה כרוכה בטרחה גדולה בעבור הלוחמים הטרודים במשימותיהם המבצעיות[36].

כדרכן של הלכות מסוג זה, שיש בהן רגישות מהיבטים שונים, ניתנו לעיתים היתרים נקודתיים במצבים פרטניים, אך בוודאי לא היתרים כוללניים בנושא, שכפי שראינו כרוך בספיקות רבים.

 

סיכום

א. חיילים המצויים בלחימה מעבר לגבול, ימנעו מאכילת מאכלים אסורים, כל זמן שאין חשש ממשי לשלומם או להצלחת המלחמה, ופשוט שיש להיערך לכך, שמזון כשר, משביע ומזין, יהיה מצוי באמתחתם בכל שלבי הלחימה.

ב. ככלל אין היתר לשימוש במזון שמצוי בשטח אויב, אלא אם כן ניתן לכך אישור מפורש של המפקדים. במידה והתקבל אישור כזה אין מניעה מלאכול בתנאים אלה מאכלים האסורים מדברי חכמים או שאיסורם מוטל בספק.

ג. מזון שאסור באכילה מהתורה, מותר לאוכלו רק כאשר אין מזון חליפי משביע ואכילת מזון זה תתרום משמעותית לכושר הלחימה. כאשר הותר לאכול מזון כזה, אין חובה לצמצם ולאכול רק כדי מניעת הסכנה, אלא מותר לאכול כדי שבעם.

ד. חיילים הזקוקים למאכל בכדי לשמור על כושרם המבצעי, לא יסתכנו כדי לחפש מזון כשר, אלא יאכלו את המזון המצוי להם בקלות, אף אם מדובר על מאכלים אסורים.

 

 

 

 

[1] יז ע"א.

[2] הלכות מלכים פ"ח ה"א.

[3] בדומה לכך דנו האחרונים לגבי גבולות היתר מלחמה בשבת, הנלמד מלשון הכתוב "עד רדתה", כפי שהתבאר בהרחבה בנספח לספר תורת המחנה ח"ב.

[4] חולין שם ד"ה כל זמן.

[5] מצוה תקכז.

[6] המנחת חינוך (מצווה תקכז), הנצי"ב (העמק דבר שם) והתורה תמימה (שם הערה סז).

[7] רעק"א (דרוש וחידוש מערכה ט), מהר"ץ חיות (חולין יז ע"א), אבי עזרי (הנ"ל), מלכות בית דוד (סימן ל) בדעת האור שמח.

[8] על הרמב"ם (שם).

[9] פרק יא ד"ה וכבר.

[10] ח"ו סימן ב אלפים רה.

[11] בדומה לכך כתב הנצי"ב (העמק דבר דברים פרק ו פסוק יא): "שביעה גורם בריאות יתירה הנדרש בעת מלחמה".

[12] שם.

[13] אבי עזרי (על הרמב"ם שם).

[14] חולין שם.

[15] חלק יח סימן ע.

[16] עמד על כך הרב נריה גוטל במאמרו "משקלו של המימד הנפשי במלחמה" (סיני קלח).

[17] ראה ארבעה טורי אבן (על הרמב"ם שם).

[18] סימן ריא.

[19] רפואה מציאות והלכה ולשון חכמים מרפא (סימן יב).

[20] שם.

[21] ניתן למצוא אסמכתא לשטה זו בלשונו של הרמב"ם (על פי חלק מהנוסחאות): "כשיכנסו בגבול העכו"ם ויכבשום וישבו מהן", ומבואר שתלה את הדין במציאות ששובים מהגויים, זאת בדומה ללשון התורה ביפת תואר 'וראית בשביה', ועמד על כך בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יח סימן ע), וצ"ע הטעם בזה, מדוע תלוי הדין בשעת שביה.

[22] דברים פרק כא הערה עב.

[23] דברים פ"ו פסוק י.

[24] במדבר פרק לא פסוק כג.

[25] שם.

[26] כך שמענו מהגר"ד כהן.

[27] שהובא לעיל.

[28] שם.

[29] היכל יצחק (או"ח סימן מב).

[30] בעוז ובתעצומות (עמ' 129).

[31] עירובין יז ע"א.

[32] על הרמב"ם (שם).

[33] פאדווה, סימן מח.

[34] וכן נראה מלשון הכפתור ופרח (שהובא לעיל).

[35] ח"א סימן כח, וראה לעיל (פרק ב תשובה ה סעיף ב) לגבי אכילת מזון שאיננו בדוק מתולעים בעת מלחמה.

[36] עיין רפואה מציאות והלכה (סימן יב).