פרק ג

תשובה ג - הגשת מזון לנוהג היתר באכילתו על ידי המחמיר בדבר     

שאלה:

האם חייל שנמנע מאכילת 'אבקת חלב נכרי', או מאכילת בשר שאינו 'חלק', רשאי להגיש מאכל כזה לחייל שנוהג היתר בדבר?

תשובה:

א. אמירה לחברו שיעשה מלאכה כשקיבל על עצמו תוספת שבת

מובא במסכת שבת[1]:

"דאמר רב יהודה אמר שמואל: מותר לאדם לומר לחבירו: שמור לי פירות שבתחומך, ואני אשמור לך פירות שבתחומי".

מבואר, שאף שאסור לאדם לצאת מחוץ לתחום בכדי לשמור את פירותיו, רשאי הוא לומר לחברו, שהפירות נמצאים בתחומו, לשמור אותם עבורו, כיוון שעבור חברו אין בשמירה זו כל איסור.

למד מכך הרשב"א[2]:

"וכתבו בתוספות[3], דמהא שמעינן דישראל שקיבל עליו שבת קודם שחשיכה, מותר לומר לישראל חבירו לעשות לו מלאכה פלונית, הואיל והיא נעשית בהיתר לעושה אותה".

וכן פסק השו"ע[4] להלכה:

"י"א שמי שקבל עליו שבת קודם שחשכה מותר לומר לישראל חבירו לעשות לו מלאכה".

והוסיף הרמ"א:

"וכל שכן במוצאי שבת, מי שמאחר להתפלל במוצאי שבת או שממשיך סעודתו בלילה, מותר לומר לחבירו ישראל שכבר התפלל והבדיל לעשות לו מלאכתו להדליק לו נרות ולבשל לו, ומותר ליהנות ולאכול ממלאכתו, כן נ"ל".

אולם הלבוש[5] השיג על הרמ"א, וכתב שאין לדמות את צאת השבת לכניסת השבת:

"אבל לי נראה שאין הנדון דומה לראיה ולא דמי עיולי שבתא לאפוקי שבתא, דבעיולי שבתא הדבר תלוי בנדרו וקיבולו עליו קדושת שבת, ונוכל לומר שזה קבל עליו וזה לא קיבל עליו, אבל באפוקי שבתא שכבר נאסר עליו הכל ביום השבת והוא ממשיך בקדושתו בלילה, כל האיסורים נמשכים עמו".

והביא הלבוש ראייה לדבריו:

"וראיה ברורה וגדולה נראה לי ממה שכתב רבינו בעל הטור לקמן בהלכות יום הכיפורים סימן תרכ"ד, גבי חסידים שבאשכנז שנוהגין לעשות שני ימים יום הכיפורים, אם היו מהם עשרה, היו מתפללים בו ככל סדר יום הכפורים שכתב וזה לשונו, ואדוני אבי הרא"ש ז"ל היה מוחה בידם, ר"ל התפלה, אבל שאר כל דבר ואיסור מלאכה נוהגין כמו בראשון, הלכך אפילו אחרים לא יבשלו לו עכ"ל... הרי בהדיא שכיון שקבל הוא עליו להמשיך עוד חומרת יום כיפור, כל אותו היום השני אסור לו לאכול גם מה שאחרים מבשלים לו, ואם כן הוא הדין הכא דמאי שנא".

הטור אוסר על מי שנוהג איסור בי"א תשרי, ליהנות ממלאכה שעשה לו יהודי אחר, ומוכיח משם הלבוש לאסור למי שקיבל על עצמו תוספת שבת לומר לחברו שיעשה מלאכה עבורו אחר צאת השבת. טעם האיסור לדעתו, הוא מפני שלא פקעה ממנו השבת או יום הכיפורים, אחר שכבר חלו עליו. אולם הט"ז הכריע כדעת הרמ"א ודחה את ראייתו של הלבוש:

"ומ"ש רבי מרדכי יפה ראיה ממי שעושה ב' ימים יה"כ דאסור בשני אפי' מי שאינו עושה ב' ימים אסור לבשל לזה, שאני התם דזה המחמיר הוא רוצה לצאת ידי ספק דשמא עיקר יום כיפור למחר ונמצא דהשני הוא עושה באיסור לפי סברתו של זה, משא"כ כאן דהאחר עושה בהיתר גמור כיון דלילה הוא מותר אף לזה שלא הבדיל עדיין".

הרי שהט"ז מחלק בין אדם הנוהג איסור בדבר, שעל פי שיטתו שלו אסור הדבר גם לחברו, לבין אדם שקיבל תוספת שבת (לפניה או לאחריה), שגם לדעתו מותר לחברו לעשות מלאכה בזמן זה.

על דרך זו, כתבו הפוסקים[6] שמותר לבן חו"ל לומר לבן א"י לעשות מלאכה ביום טוב שני של גלויות, כיוון שאין בכך כל איסור עבורו.

מדברי הט"ז למדו הציץ אליעזר[7] והגר"ע יוסף[8], שאסור לאדם לבקש מחברו לעשות עבורו מעשה האסור על פי דעתו, אף שחברו נוהג בכך היתר.

אולם בסוף דבריו, הביא הט"ז שהלבוש עצמו התייחס לסברא זו, והשיב שגם ביום שאחר יום הכיפורים מודים כולם שאין איסור מלאכה, ומי שמחמיר בכך מודה שהדבר מותר לשאר העולם, ורק הוא נזהר משום מידת חסידות. כתב על כך הט"ז:

"ודבריו תמוהים מאוד דהא בכל ב' י"ט של גליות לא סמכינן אהך בקיאות משום שמא ישכח הבקיאות כמו שלחו מתם ריש ביצה אלא שבי"כ מכח שא"א לעמוד לרוב הצבור בכך סמכינן אעיקר הדין כמ"ש רבי מרדכי יפה גופי' בסי' תרכ"ד אלא שקצת חסידים מחמירים ועושים בי"כ כמו בשאר י"ט ונמצא לדידהו הוי ב' ימים של י"כ כמו בשאר י"ט ממש".

מסיום דבריו של הט"ז נראה, שאיסור המלאכה וחובת התענית ביום שאחר יום הכיפורים הינם מעיקר הדין, והמקלים בדבר עושים זאת רק משום שהציבור אינו יכול לעמוד באיסור זה. אם כן, יתכן שדווקא באיסור כזה, שאסור לכל מעיקר הדין, אסר הט"ז לומר לחברו הנוהג היתר, ואין מכאן הוכחה ברורה לאסור אמירה לחברו בשאר איסורים השנויים במחלוקת.

מעבר לכך, יתכן שדברי הפוסקים אמורים דווקא בהלכות שבת, שהתחדש בהם מדרבנן איסור 'אמירה', אולם לגבי איסורים אחרים, כגון איסורי מאכל שונים, יתכן שאין איסור להגישם לפני חברו שנוהג בכך היתר.

עוד יתכן, שדברי הט"ז אמורים לגבי אדם שמבקש מחברו שיעשה איסור עבורו, ואולם גם לשיטתו אין מניעה להגיש בפני חברו דבר האסור לדעתו של המגיש, בכדי שחבירו ייטול ממנו עבור עצמו.

ב. הדלקת סיגריה ביום טוב לנוהג בכך היתר

בספר שער המלך[9] הסתפק, לגבי אדם שמחמיר להימנע מעישון ביום טוב, האם רשאי לכבד את חברו שנוהג בכך היתר, להשתמש בנר שלו למטרה זו. למסקנה, העלה להחמיר בדבר, והביא לכך ראיה ממסכת נדרים[10], שאישה האומרת לבעלה שנאסרה עליו אינה נאמנת, והקשה על כך השיטה מקובצת[11]:

"ואי קשיא היאך תבעל היא לו שהרי היא עשתה את בעלה חתיכה דאיסורא על עצמה ועוברת גם בלפני עיוור לא תתן מכשול".

משאלתו של השטמ"ק מבואר, שאף שלבעל מותר שלא להאמין לאשתו ועל כן אינו מחוייב לגרשה, אף על פי כן אסור לה להכשיל אותו בכך, כיוון שעל פי הידוע לה היא אסורה עליו (ועיין שם שתירץ באופן נקודתי מדוע במצב זה של יחסי איש ואשתו אין 'לפני עיוור'). הסיק מכך שער המלך:

"ומתוך האמור נרא' שיש להוכיח מה שיש מן הספק על המונעים עצמם מלהדליק הטוטון (סיגריה) בנר של חלב אי שרי להו ליתנן למי שנוהג בו היתר שידליקנו ולא קעבר אלפני עיוור... ומתוך דברי השיטה הנזכר שכתבנו נראה דאע"ג דלאחר שרי, אפילו הכי כיון דלגביה דידיה איסורא קא עביד עבר אלפני עיוור".

הרי, שלדעת שער המלך, אין להגיש לחברו דבר האסור לדעתו של המגיש.

אולם בשו"ת כתב סופר[12] חלק על דבריו, ודחה את ראייתו:

"ודמיונו אין מן המדומה, דשאני אשה זו האומרת טמאה אני ויודעת בנפשה שכן הוא והבעל אינו מחויב להאמין לה למשנה אחרונה, והיא שיודעת בנפשה שאמת אתה ומכשילה לבעלה קשי' לשיטה הנ"ל איך היא עוברת בלפני עיוור, כיון שהיא יודעת והוא לא ידע האמת, והוא ככל ל"ע שהנכשל אינו יודע והמכשיל יודע, והוצרך לתירוצו הבעל מכריחה ואין בידה עול. אבל בנדון של השעה"מ וספיקתו שהאוסר אוסר משום דמכרע לי' מלתא לאסור כדעת האוסרים אם מותר לתת להמתיר לפי דעתו, ענין אחר הוא, כיון שזה יודע שיש אוסרים, ומכרע לי' כהמתירים ושניהם יודעים שיש מתירים ויש אוסרים או פליגו הם עצמם מסברא ושקול דעתיהו שלזה התירא הוא לפי דעתו ותורה לא בשמים, אפשר דליכא משום לפני עיוור, והענינים רחוקים זה מזה כרחוק מזרח וכו'".

מתבאר, שלדעת שער המלך, אסור למחמיר בדבר להגיש ממנו לנוהג בכך היתר, כיוון שעל פי דעתו מכשיל הוא אותו באיסור, וכן מבואר באריכות בשו"ת משאת משה[13]. לעומת זאת, לדעת הכתב סופר הדבר מותר, כיוון ששניהם מודעים לכך שההלכה שנויה במחלוקת ויש מקום הן לדעת המחמירים והן לדעת המקלים. כדברי הכתב סופר מופיע גם בספר מאמר מרדכי, ודבריו הובאו בדרכי תשובה[14]. כך מבואר בפירוש גם בדברי הגר"א בספר כתר ראש[15], לגבי אכילת חדש בחו"ל, ונראה שכך עולה גם בשו"ת המבי"ט[16], לגבי פירות שביעית שגדלו בקרקע של אינו יהודי בארץ ישראל.

במקום אחר כתב שער המלך[17], שגם המחמירים שלא להדליק סיגריות ביום טוב, רשאים לטלטל אותן, משום שרגילים לכבד בהן את הנוהגים בכך היתר:

"שכן הוא בנוהג שבעולם שנותנים הקנה לאנשים הקרואים אליו כדי שישאפו הטוטון ממנו, והילכך אמרינן שפיר דכיון דחזי לאחריני ביום טוב עצמו, לא מקצה אינש דעתיה מיניה".

ואכן החיד"א[18] הקשה על דבריו:

"אמנם אעיקרא דדינא נראה דיש לדחות... הכא בנידון דידן שזה שאינו שותה ומעלה עשן ביום טוב הוא משום איסור... א"כ לא חזי לשום בר ישראל ואותם השואפים אותו ביום טוב לדידיה לאו שפיר עבדי, וא"כ לא חזי לכולי עלמא".

אולם סיים החיד"א שיש להבחין בין מי שסבור שיש איסור בדבר, לבין מי שרק מחמיר:

"אמנם אם זה שנמנע לשתות העשן ביום טוב הוא משום חומרא, דידע דהשותים אותו ביום טוב יש להם על מה שיסמוכו והתרא הוא, ועם כל זה רוצה להחמיר על עצמו, נראה דיש להקל בטלטול... והכא נמי כיון שאחרים שותים וגם הוא היודע דשריותא הוא מותר לו לטלטל אעפ"י דמחמיר על עצמו לשתותו".

למדנו מדברי החיד"א, בדומה לסברא שהזכיר הלבוש דלעיל, שדווקא מי שסבור שהדבר אסור מעיקר הדין אינו רשאי להגישו לנוהג בו היתר, אך המחמיר בדבר משום מידת חסידות אינו צריך להימנע מהגשתו למי שאיננו מחמיר בדבר. מסתבר לומר, שבאופן זה יש ליישב את הסתירה בדברי שער המלך, שכל מה שהקל היה במי שמחמיר בכך רק משום מידת חסידות[19].

ג. מחמירים ומקלים במחלוקות קדומות

פוסקי דורנו הסתפקו, האם מותר לבני ספרד שקבלו עליהם הוראות מרן לבקש מאחד מבני אשכנז ההולך אחר פסקי הרמ"א, לעשות עבורם דבר שמותר רק על פי הכרעת הרמ"א.

בשו"ת ציץ אליעזר[20] העלה למעשה להחמיר בדבר, וביסס את דבריו על הט"ז שנידון בהרחבה לעיל.

מאידך, בשו"ת שמ"ש ומגן[21] הכריע לאור דברי הט"ז לאידך גיסא, משום שהמחמיר כמרן אינו סבור שכך היא ההוראה לכל ישראל, אלא מודה הוא שבני אשכנז הולכים אחר פסקי הרמ"א, ודומה הדבר להוראת הרשב"א לגבי המקדים לקבל שבת.

בדומה לדברי הגר"ש משאש, חילק הגרש"ז אויערבך[22] בין המחמיר בדבר על פי סברת עצמו והכרעתו ההלכתית, לבין הנוהג איסור מפני מנהג אבותיו או רבותיו:

"אם המחמיר סובר מכח הכרעתו דאסור, מסתבר שגם צריך לחשוש ללפני עיור, אבל אם רק מחמיר על עצמו מפני מנהג רבותיו או אבותיו, בכגון דא אין לחוש ללפני עיור כי גם זה שנוהג איסור יודע שחבירו אין צריך להחמיר כמותו וכל אחד כמנהג אבותיו, וכן לדידן במי שמחמיר במוצאי שבת כרבנו תם".

הוראתו של הגרשז"א ממצעת בין הכתב סופר שהתיר אפילו למי שמחמיר בדבר על פי הכרעתו ההלכתית, לבין שער המלך והחיד"א שלא התירו כלל כשנוהג איסור על פי דין.

בשו"ת מנחת אשר[23] חילק באופן אחר בין פסקי הלכות מחודשים לבין מחלוקות קדומות:

"מכל מקום נראה דכאשר אין מדובר בשאלה שמכבר נחלקו בה אבות העולם וקהילות קהילות נהרו אחרי כל שיטה בכל הנ"ל, אלא בשאלות שהזמן גרמן המתחדשות חדשים לבקרים, כגון אם מותר לפתוח פקקי בקבוקים בשבת, נראה פשוט בעיני דיכול האדם להחמיר על עצמו שלא לפתוח בקבוקים אלה ולהקל לבקש מאחרים... כיוון שיש ספק בעצם המעשה אם מלאכה היא אם לאו, יש טעם במה שהאדם מחמיר לעצמו ומקל באיסור הקל של אמירה למי שנוהג בזה היתר".

אולם דבריו אמורים דווקא למי שמסתפק בדבר, ועל כן מחמיר בו, אך מי שהכריע מסברתו להחמיר, אינו רשאי לבקש מאחר לעשות זאת עבורו, וכפי שהעיד על עצמו:

"לגבי פתיחת בקבוקים אני מן המחמירים בדבר זה מעיקר הדין, בין בפקקים של מתכת ובין של פלסטיק, ולכן מחמיר אני גם שלא לצוות על אחרים".

נראה, שאף המחמירים בדבר, לא אסרו אלא לבקש מחברו הנוהג איסור על פי מנהג אבותיו וכדומה, שיעשה עבורו פעולה שהוא מחמיר שלא לעשותה, אולם לעניין להגיש מאכלים כאלה בפני חברו לא החמירו, וכן הוא מנהג העולם, שאף המחמירים להימנע מאכילת מאכלים שונים עפ"י רבותיהם, אינם נמנעים מלמכור בחנות מאכלים אלו.

ד. סיכום

א. הנוהג שלא לאכול מאכל מסוים, משום חומרא או מידת חסידות או מחמת הספק (כגון מי שאינו אוכל 'אבקת חלב נכרי'), והוא הדין כשעושה כן מחמת הוראת רבותיו או מנהג עדתו (כגון מי שאוכל רק אוכל בשר 'חלק'), רשאי לתת מאכל זה למי שנוהג היתר באכילתו.

ב. הנמנע ממאכל מסוים כיוון שבירר בדרך לימוד שמאכל זה אסור לגמרי, לא ייתן ממנו למי שמיקל בדבר, ואולם גם בזה – למנהג האשכנזים המיקל בכך יש לו על מה שיסמוך.

[1] קנא ע"א.

[2] חידושי הרשב"א (שם), וראה ר"ן על הרי"ף (שם סד ע"ב) שדחה את ראיית הרשב"א, ובבית יוסף (סימן רסג) שתמה על דבריו, וראה גם בשו"ת מנחת אשר (ח"א סימן יא).

[3] בתוספות שלפנינו לא נמצא חידוש זה.

[4] או"ח סימן רסג סעיף יז.

[5] שם.

[6] חלקת יעקב (או"ח סימן פו), וכ"כ פוסקים רבים, אולם בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ג סימן עא) דייק מדברי המג"א לאסור בזה, ועל כן הסיק שירא שמים ימנע מכך.

[7] חלק יח סימן לב.

[8] חזון עובדיה (שבת ח"ד מלאכת מבשל הערה כד).

[9] הלכות אישות פרק ט הלכה טז.

[10] צ ע"ב.

[11] שם בשם שיטה.

[12] יו"ד סימן עז.

[13] יו"ד ח"א סימן ד.

[14] סימן קיט ס"ק מח.

[15] סימן קמט.

[16] ח"א סימן כא, אולם בספר חזון עובדיה (שם) כתב שאין להביא ראיה מדבריו לנידון זה.

[17] הלכות לולב פ"ז הלכה כה.

[18] מחזיק ברכה (או"ח סימן תקיא ס"ק ב).

[19] וכן הורה למעשה בשו"ת באהלה של תורה (ח"ה סימן סימן כג), אולם ראה בשו"ת שבט הלוי (ח"א סימן נג) שהסתפק במי שמחמיר בצאת השבת כשיטת רבנו תם בתורת חסידות בלבד, אם רשאי לומר למי שנוהג להוציא את השבת על פי שיטת הגאונים, לעשות מלאכה בעבורו.

[20] חלק יח סימן לב. כמו כן, הגר"ע יוסף (חזון עובדיה שם) נטה להחמיר בדבר על פי דברי החיד"א, אולם למעשה צידד להקל, משום שקבלת בני ספרד את הוראות מרן, אינה אלא מחמת הספק, וספק 'לפני עיור' להקל.

[21] ח"ג סימן יד.

[22] בתשובה המובאת בספר מאור השבת (עמוד תסב), וראה שו"ת מנחת שלמה (ח"א סימן מד) לגבי כליו של הנוהג היתר בפירות 'היתר מכירה', ולעומת זאת בספר דרך אמונה (שמיטה ויובל, פ"ד ציון ההלכה כב בשם החזו"א, ופ"ח צה"ל ז בשם הגרי"ש אלישיב). עוד כתב בשו"ת מנחת שלמה (שם), שמסתבר שבאיסור דרבנן השנוי במחלוקת רשאי לתתו למקל בדבר, אולם בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ה סימן ח) דחה סברא זו, ונראה קצת שאף הגרש"ז לא ביסס דבריו על כך.

[23] ח"א או"ח סימן יא.