פרק ב

תשובה ב - הודעת טעמי הוראת היתר במקום הפסד מרובה או שעת הדחק

 

שאלה:

האם רב שפסק להתיר מאכל שאין רגילים להתירו (כגון מזון שהוסע בשבת, מזון שהתבשל בכלים אסורים, מזון שהתבשל על ידי נכרי) משום הפסד מרובה או משום שעת הדחק או לכבוד שבת ויום טוב, נדרש לפרסם שהיתרו נובע מסיבות אלו, כדי שהמעוניינים יוכלו להחמיר בכך ולהימנע מלאכול?

 

תשובה:

א. חובת הודעה על מאכל השנוי במחלוקת

במסכת חולין[1] נחלקו רב ושמואל לגבי דגים שעלו בקערה, רב אסר לאוכלם בחלב ואילו שמואל התיר. בהמשך לכך מביאה הגמרא מעשה:

"רבי אלעזר הוה קאים קמיה דמר שמואל, אייתו לקמיה דגים שעלו בקערה וקא אכיל בכותח, יהיב ליה ולא אכל, א"ל: לרבך יהיבי ליה - ואכל, ואת לא אכלת? אתא לקמיה דרב, א"ל: הדר ביה מר משמעתיה? א"ל: חס ליה לזרעיה דאבא בר אבא דליספי לי מידי ולא סבירא לי".

יש לעיין האם שמואל אכן הגיש לפני רב מאכל שאסור באכילה לפי שיטתו של רב, והאם אין בכך משום "לפני עיוור".

בדומה לכך, מובא במסכת סוכה[2]:

"אתמר, נויי סוכה המופלגין ממנה ארבעה. רב נחמן אמר: כשרה, רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי: פסולה. רב חסדא ורבה בר רב הונא איקלעו לבי ריש גלותא, אגנינהו רב נחמן בסוכה שנוייה מופלגין ממנה ארבעה טפחים, אשתיקו ולא אמרו ליה ולא מידי. אמר להו: הדור בהו רבנן משמעתייהו? - אמרו ליה: אנן שלוחי מצוה אנן ופטורין מן הסוכה".

מבואר שרב נחמן הלין את רב חסדא ורבה בר רב הונא בסוכה הכשרה על פי שיטתו אך פסולה לשיטתם, ולא חשש שמכשילם בכך.

כתב על כך הריטב"א[3]:

"יש אומרים דמהא שמעינן שהמאכיל לחבירו מה שהוא מותר לו לפי דעתו, אין בזה משום לפני עור לא תתן מכשול, ואף על פי שיודע בחברו שהוא אסור לו לפי דעתו וחבירו בעל הוראה, שהמאכיל היה גם כן ראוי להוראה וסומך על דעתו להאכיל לעצמו ולאחרים לפי דעתו. ונ"ל דהכא דוקא מפני שהאיסור ניכר לחברו ואי לא סבירא ליה לא ליכול, הא בשאינו ניכר לחבירו לא, ואמרינן התם חס ליה לזרעיה דאבא בר אבא דליסופו ליה מידי דלא סבירא ליה, בפרק כל הבשר, וכן הורה לי מורי הרב נר"ו".

וכן מפורש באורחות חיים[4] בשם הרא"ה:

"כתב הר' אהרן הלוי שני תלמידי חכמים בעלי הוראה שהאחד אוסר והאחד מתיר, המתיר אוכל לעצמו ומאכיל לחבירו האוסרו ואין בזה משום ולפני עור לא תתן מכשול, ואף על פי שיודע בחבירו שאסור לו לפי דעתו. ודוקא כשהאיסור ניכר לו לאוסר דאי לא סבירא ליה [לא] ליכול, אבל בשאינו ניכר לו לא, כדאמרינן בפרק כל הבשר חס ליה לזרעיה דאבא [בר אבא] דליספי ליה מידי דלא סבירא לי".

מבואר שנחלקו בדבר הראשונים. לשיטה הראשונה שהביא הריטב"א, מותר לחכם שדעתו להקל לתת לחברו לאכול מדבר המותר לשיטתו, אף שהמקבל נוקט שדבר זה אסור ואילו היה יודע שמאכל זה אסור היה נמנע מכך. אולם לדעת הריטב"א עצמו ולדעת רבו הרא"ה, הדבר אסור משום "לפני עיוור", מלבד אם הדבר ניכר לחברו ויכול לפרוש מכך[5].

בדומה לדברי הרא"ה כתב בהגהות מרדכי[6]:

"זה ספק לי, ראובן שפירש ממאכל לפי שנראה לו שאסור לאוכלו ושמעון נוהג בו היתר, ונראה לו שראובן טועה בדבר, וגם ראובן אם היה סובר שמותר היה אוכל, מי יש לחוש לראובן שמא יאכילנו שמעון... או דלמא לא ספי איניש לחבריה מידי דלא כשירה ליה. ויש לדקדק מההיא דאיפליגו רב ושמואל דרב אמר לא עשו בית שמאי כדבריהם [גבי צרת הבת שב"ש מתירין] ושמואל אמר עשו, ואסיקנא דעשו ומודעי להו, ופירש"י ומש"ה לא נמנעו, אלמא שיכול לסמוך עליו ולא חייש דלמא ספי ליה עכ"ל אז"ק".

הפר"ח[7] האריך לבאר, שלדעת הגהות המרדכי אין איסור תורה מטעם "לפני עיוור" לתת מאכל בפני הנוהג בו איסור, מאחר שלדעת הנותן המאכל מותר. לפיכך, כל האיסור בדבר אינו אלא משום דרך ארץ ומידת חסידות, והיות שנהגו ישראל במידת חסידות זו, הרי שהמקבל אינו צריך לחשוד בנותן שינהג בו באופן בלתי הגון. אמנם רבים מהאחרונים ביארו את דברי הראשונים כפשטם, שהדבר אסור מן התורה משום "לפני עיוור", כמבואר בספר דרכי תשובה[8].

הרמ"א[9] פסק להלכה את דברי ההגהות מרדכי:

"מי שנוהג באיזה דבר איסור מכח שסובר שדינא הוא הכי, או מכח חומרא שהחמיר על עצמו, מותר לאכול עם אחרים שנוהגין בו היתר, דודאי לא יאכילוהו דבר שהוא נוהג בו איסור".

בדברי הרמ"א נוסף, שגם כאשר האיסור שאסר על עצמו אינו מן הדין, אין לחשוש שחבריו המקלים בדבר יאכילוהו את מה שנוהג בו איסור. יתכן שדברי הרמ"א אמורים במי שמחמיר בדבר שידוע לו שאין בו איסור מן הדין, שנאסר עליו כנדר, ובזה בוודאי אין לאחרים להאכיל אותו.

מן הנאמר לעיל עולה, שחובה להודיע לחברו שהמאכל המוגש לפניו אסור על פי דרכו או על פי דרכם של רבותיו, ואף אם מדובר במאכל שהוא נוהג להחמיר להימנע מאכילתו שלא מן הדין.

יש לציין, שמדברי הגמרא במסכת סוכה והריטב"א הנ"ל, משמע שאין חובה להודיע בפירוש את האיסור שבדבר, אלא די בכך שיוכל המקבל להבין את הדבר בעצמו. על פי זה כתב הגר"י זילברשטיין[10]:

"ונראה דהוא הדין במקום שהוא יודע שהוא לא ראה את ההכשר, אבל היה יכול לראות, אינו חייב להגיד לו, כיון שכל אדם קודם שהוא אוכל, חייב לבדוק את ההכשר, ואם הוא לא בדק, אז הוא סומך על המאכיל, ואי אינו רוצה לסמוך עליו שיבדוק, וצ"ע". 

ממילא, במקום שנקבעו סטנדרטים לכשרות, וניתן לעמוד עליהם בקלות, אין חובה להודיע לכל סועד באופן פרטי מהם העקרונות שמסתמכים עליהם לקולא או לחומרא, וככל שהוא מעוניין לדעת – עליו לברר זאת בעצמו עם הממונים על הכשרות.

 

ב. חובת הודעה על מאכל שהותר משום שעת הדחק

מן האמור לעיל עולה, שכאשר חורגים מנהלי הכשרות הרגילים, חובה להודיע על כך שהמאכל המוגש אסור באכילה לחלק מהדעות. על דרך זו הורה הגר"ע יוסף[11], שחובה לציין על המוצרים את מידת כשרותם לבני עדות אשכנז ולבני עדות המזרח.

יש לעיין האם חובה להודיע שמאכל מסוים הותר משום שעת הדחק וכדומה, שמן הדין הדבר מותר לכל הנצרכים לכך, אלא שעשויים להיות בעלי נפש שימנעו מאכילתו. בשו"ת חתם סופר[12] דן במאכל שהותר מפני הפסד מרובה:

"ואשר אוותה נפשו היפה בשאלתו אודות יין שלא הותר אלא בהפסד מרובה, אם יש למנוע מלקדש ולברך עליו ברכת המזון, אלא טוב לקדש על הפת ולברך בלי כוס. כבר כתבתי בתשובה אחרת, דכל כיוצא בזה לא הותר אלא לבעל היין ובני ביתו משום הפסדו, אבל אחרים למה יקנו ממנו לכתחלה, וקרוב [לודאי] שמחוייב להודיעם, ואם לא הודיעם ומכר סתם, אפשר הוה מום במקח וחוזר. אך בנידון שאלתו שהוא מכת מדינה ולא נמצא שום אחר כי אם באופן הנ"ל, ואי אפשר לציבור בלי יין, על כן הותר לכל, רק לבעלי הנפש המחמירים על עצמם. מכל מקום נראה לי דלאו כל כמינייה להחמיר במקום מצוה, ואין לך הפסד מרובה גדול מזה".

למדנו מדברי החת"ס כמה הלכתא גבירתא. ראשית, לדעת החת"ס אין היתר הפסד מרובה אלא למי שיש לו עצמו הפסד בדבר ולא לאחרים. על כן, כאשר יש מאכל שהותר מפני הפסד מרובה לבעליו, אסור לאחרים לקנותו ממנו. שנית, במקרה כזה חובה על המוכר להודיע לקונים, שהמאכל שנמכר להם הותר רק משום הפסד מרובה, ואם לא הודיע להם, קרוב הדבר לומר שזהו בכלל מקח טעות שחוזר. שלישית, במקום שיש הפסד לרבים, מותר לכולם לקנות, אך בעלי נפש יחמירו על עצמם[13]. רביעית, כאשר ההחמרה תגרור הפסד מצווה, אסור גם לבעלי נפש להחמיר בדבר, ומשמע שבאופן זה אין צורך להודיע שהיין הותר מפני שעת הדחק.

בנוגע לדינו הראשון של החת"ס תמהו רבים מהאחרונים מה הועילו חכמים בתקנתם שהתירו למוכר למכור משום הפסדו, אך מנעו מהקונים לקנות, הלא בלא קונים יישאר המקח בידו וייפסד.

בספר דעת קדושים[14] יישב זאת בשתי דרכים. האחת, שפעמים רבות הפסדו של המוכר הוא גם הפסדם של הקונים, כגון אם תיאסר הבהמה, לא יהיה לקונים מהיכן לקנות בשר, ועל כן אכן מדובר על מקום הפסד גם עבורם, וממילא הם רשאים להקל. השניה, שהמוכר הוא כשלוחם של הקונים לקנות את המוצרים שהם עתידים לקנות ממנו, וממילא הפסדו הוא הפסדם.

אולם המהרש"ם[15] העיר שדבריו של הדעת קדושים אינם נוחים, שכן לרוב אין כל הפסד לרבים בכך שיאסר למוכר למכור, שכן הם יכולים לקנות את אותם המוצרים אצל מוכרים אחרים. ומה שכתב שהוא כשליחם של הקונים, אינו מסתבר אלא בקונים קבועים, ואילו לדרך זו אין להתיר לקונים שאינם קבועים לקנות אצלו. על כן דחה המהרש"ם את דברי החת"ס והדע"ק, וביאר שכל שהותר משום הפסד מרובה – מותר מעיקר הדין, ורק שמחמירים בדבר כל היכא דאפשר, וממילא במקום שיש דוחק למוכר מותר גם לקונה לקנות, וכן כתבו אחרונים נוספים[16].

יתירה מזאת, יש שכתבו[17] שגם החת"ס לא אסר על הקונה לקנות אלא מוצרים שלא עמדו למכירה, וכעת החליט בעל המוצרים למוכרם. אולם כאשר עיקר המוצר עומד למכירה, הרי שהפסדו של המוכר הוא בכך שאינו יכול למוכרו, ועל כן הותר גם לקונים לקנות.

כל זאת לגבי דינו הראשון של החת"ס. אולם ביחס לדינו השני של החת"ס הסכימו הפוסקים[18], שחובה גמורה להודיע לקונה שמאכל זה הותר רק משום הפסד מרובה או שעת הדחק וכדומה. אף שכאמור התירו לקונה לקנות מפני הפסדו של מוכר, הרי שחובה להודיע עבור מי שיבקש להחמיר בדבר.

מקור לדברי האחרונים יש להביא מן הירושלמי[19], שאף שהותר לעניים לאכול דמאי[20] צריך להודיעם שאלו פירות דמאי, כדי שהמעוניינים יוכלו להחמיר ולעשר[21]. הרי שאף שמעיקר הדין מותר לעניים לאכול מפירות הדמאי, יש להודיעם שמא ירצו להחמיר בדבר, והוא הדין בענייננו, אף שהותר משום שעת הדחק וכדומה, יש להודיע על כך, שמא יש שירצו להחמיר בדבר[22].

בשו"ת דברי משה[23] דייק בלשונו של החת"ס, שהחובה להודיע נובעת מכך, שאם הקונה היה יודע על כך שכשרות המאכל איננה מהודרת, היה נמנע מלקנותו והרי זה מקח טעות. על פי דבריו נראה, שאין חובה כלל להודיע על רמת הכשרות של המאכלים המוגשים בחדר האוכל הצבאי, שכן החיילים אינם משלמים עליהם דבר.

אולם מדברי הירושלמי במסכת דמאי הנ"ל, עולה בבירור שאין הדבר כן, אלא אף לעניים שאינם משלמים על הפירות שהם מקבלים מכספי הצדקה, חובה להודיע על רמת כשרותם, כדי שיוכלו לעשר. ואף שיש לחלק בין דמאי, שאותו יכול המקבל לתקן, לבין מאכל שהותר מחמת שעת הדחק, שאין אפשרות לתקנו אלא רק להימנע מאכילתו, אף על פי כן נראה שעיקר הטעם הוא, שאין להאכיל אדם במה שאינו מעוניין בו, וכפי שביאר זאת הפר"ח שהובא לעיל. מעבר לכך, גם בלשונו של החת"ס נראה שאין עיקר טעמו משום מקח טעות, אלא שהמאכל אסור לקונים, ועל כן חובה להודיעם, ורק הזכיר שקרוב הדבר לדון זאת כמקח טעות אם לא הודיעם.

 

ג. למי נדרש להודיע

מי שאין דרכו להחמיר בדברים שהותרו משום הפסד מרובה, וכל שכן מי שאינו מדקדק כל כך בהלכות כשרות, אין צריך להודיע לו שהמאכל הותר מחמת היתר דחוק, כפי שכתב בשו"ת דברי מלכיאל[24]:

"ולענין להודיע, נראה שאם יודע שהקונה הזה מחמיר על עצמו, שלא לאכול דבר אשר יקל בו החכם מפני הפ"מ, אזי מחויב להודיעו. ואם מיקל לעצמו בזה, א"צ להודיעו".

וכעין זה כתב גם בדעת תורה[25], וכן כתב בשו"ת בצל החכמה[26], שדווקא בהכשר מהודר יש להקפיד להודיע אם הסתמכו על היתר דחוק להתיר באכילה את המאכל.

באופן פשוט נראה שדין זה תלוי בהבנת דברי הירושלמי במסכת דמאי הנ"ל. בירושלמי מבואר שהחובה להודיע על כך שהפירות הם דמאי חלה גם כשנותן פירות אלו לעניים עמי הארץ, החשודים בעצמם על המעשרות, וקרוב לוודאי שלא יפרישו מעשר מפירות דמאי. כלומר, חובה להודיע גם למי שאינו מדקדק במצוות על רמת הכשרות של המאכל.

אולם, האחרונים נחלקו בפירוש דברי הירושלמי: לדעת הפני משה, כוונת הירושלמי שיש להודיע לעניים עמי הארץ, כדי שאחרים שיקבלו או יקנו מהם, לא יטעו לחשוב שאלו פירות המעושרים בוודאי (מאחר שידוע שחבר נתן פירות אלו לאותו עני). לעומת זאת, דעת המהר"א פולדא והגר"א, שהירושלמי מחייב להודיע לעמי הארץ, שמא יהיה מי מהם שירצה להחמיר בדבר. הרי שלדעת הפני משה[27], אין מקור מדברי הירושלמי להודיע לעמי הארץ על דבר האסור מחמת חומרא, אך מדברי הגר"א והמהר"א פולדא, נראה שיש להחמיר בדבר.

אמנם בספר דברי משה[28] כתב שדווקא בדמאי החמירו להודיע, כיוון שאיסורו ברור מעיקר הדין מכוח גזירת חז"ל, ולא בדברים האסורים רק משום חומרא בעלמא, שהותרו במקום הפסד מרובה[29]. אך נראה שדבריו אינם מוכרחים, ואדרבה יש מקום לומר לאידך גיסא, שדמאי הותר לגמרי לעניים, ושחכמים לא גזרו בהם כלל, ואעפ"כ החמירו להודיע, ואם כך כל שכן בדברים שאסורים מן הדין לחלק מהפוסקים. אמנם הלכה למעשה, כיוון שכמה אחרונים הקלו בדבר, נראה שאין חובה להודיע למי שאינו מדקדק במצוות על כך שהמאכל הותר מכוח קולא זו או אחרת.

עלה בידינו, שכאשר מוגש מאכל שרב התירו על סמך היתר שאיננו מרווח, כגון משום הפסד מרובה, שעת הדחק או כבוד שבת, יש להודיע על כך לחיילים המתעניינים בנושא, משום שייתכן שיבקשו להימנע מאכילתו.

כאן המקום לציין, שיש מקום לחלק בין סוגים שונים של פסיקות הלכתיות להיתר. ישנם מצבים שבהם התעורר ספק, אך תשובתו ההלכתית ברורה וחד משמעית, ומוסכמת על הכל. כך, למשל, אם נפלה טיפת חלב לסיר גדול של בשר, והיא בטלה בשישים – הדין פשוט ומוסכם להתיר. אמנם, בספר איסור והיתר[30] כתב שגם במקרה כזה – הרוצה להחמיר על עצמו רשאי, כדין "בהמה שהורה בה חכם"[31]. עם זאת, אחרונים רבים העירו על דבריו, שהיות וביטול בשישים הוא דין תורה והלכה פסוקה, הרי שגם בעל נפש לא ראוי לו להחמיר בזה, ויש שהפליגו וכתבו שחומרה כזאת היא "אפיקורסות", שכן יש בה משום פיקפוק בדברי חז"ל[32]. לפיכך, מסתבר שבמקרה כזה אם הרב פסק שהדבר מותר, לאור הלכה מפורשת וחד משמעית, אין כל חובה להודיע לסועדים שהתעורר ספק. לעומת זאת, כאשר הספק ההלכתי הינו ספק מורכב יותר, ונאמרו בו דעות שונות, ואף המתירים לא התירו אלא בשעת הדחק ובמקום הפסד מרובה, אכן קיימת חובה ליידע את מי שייתכן שירצה להחמיר בדבר, כמבואר לעיל.

 

ד. העלמת סיבת ההיתר כדי שלא יחמירו בדבר

אלא, שלמרות האמור עד כה, נראה לחדש שכאשר רב התיר מאכל תוך שהוא נסמך על קולא כלשהי, אם עשה זאת משום שבעיניו יש בדבר צורך חיוני ומשמעותי, בדגש על לכידות היחידה ועל אכילת מזון איכותי ומשביע (בעיקר לקראת פעילות מבצעית), הרי שאין עליו חובה להודיע על כך, אם הדבר עלול לגרום לחלק מן החיילים להימנע ולא לאכול.

יסוד לדבר ניתן ללמוד מדברי החת"ס הנ"ל, שכתב שאין לבעל נפש להחמיר בשתיית היין שהותר משום הפסד מרובה, כאשר בשל כך יחסר להם יין לקידוש, ומשמע שבמקרה כזה יכול למכור את היין בלי להודיע את טעמו. יתר על כן, כתב בשו"ת דברי משה הנ"ל, שאף לדברי החת"ס ודעימיה, כאשר מתירים מאכל לכבוד אורחים, אין חובה להודיע להם, מכיוון שבאופן זה לא תהיה כל משמעות להיתר, מאחר שהם ימנעו מאכילת המאכל, וכל שכן בזה[33].

לפיכך, כאשר יש בדבר צורך צבאי חיוני, שלעיתים קרובות הוא בגדר צרכי רבים וצרכי מצווה, אין חובה להודיע על קולא שנהגו בה, ובלבד שהיא אכן מבוססת מבחינה הלכתית, וקיבלה את האישורים הרלוונטיים על ידי הגורמים המוסמכים לכך ברבנות הצבאית. הגורמים המוסמכים בוודאי ייקחו בחשבון מכלול רחב של שיקולים, תוך איזון מדוייק בין הצורך לנהוג בשקיפות מלאה כלפי הסועדים בצה"ל, שידעו בדיוק מה רמת הכשרות המוגשת בפניהם; ובין שיקולים מערכתיים אחרים, הקשורים להיבטי שעת הדחק, צורך מצוה וכן הלאה[34].

הכלל העקרוני בנושא זה הוא, שבכל מקום שבו היה שינוי מן הנהלים הקבועים של הרבנות הצבאית, כגון שבאופן חד פעמי הוגש בשר שאיננו 'חלק' במקום בשר 'חלק', או שהיה צורך לסמוך על דעת הרמ"א בבישולי נכרים, יש לעדכן על כך את הסועדים.

 

ו. היתר התמוה לרבים

בשו"ע[35] נפסק:

"יש מי שכתב שאסור לחכם להתיר דבר התמוה, שנראה לרבים שהתיר את האסור".

מקור דין זה בהגהות מימוניות[36], שלמד כן מדברי הגמרא בסנהדרין[37], שרבי לא הסמיך את רב להורות בהיתר בכורות, היות שלגודל בקיאותו בדבר זה, יהיה נראה לרבים שמתיר את האסור. וכתב הש"ך[38], שכל זאת כשמורה בסתם, אך אם מבאר את טעמו יכול להורות היתר, אף שבמחשבה ראשונה יראה הדבר תמוה לרבים. כיוצא בזה כתב הט"ז[39] שכשמתיר לכבוד שבת, יסביר את סיבת ההיתר, שלא יתמהו מדוע לעיתים אסר ולעיתים התיר את אותו הדבר. בדרך זו צעד גם הגר"ע יוסף[40], והדגיש שכל עוד פסק ההלכה מבוסס היטב, ואינו נוגד את הסברה, אין בו מגבלה של דבר התמוה לרבים.

אמנם, כתב החיד"א בשו"ת יוסף אומץ[41], שבדבר שיראה תמוה לרבים גם לאחר שיסביר את טעם ההיתר, ויבואו מכך לפרוץ גדר, אין להתיר, אך בשו"ת שבט הלוי[42] סיכם וקבע, שאין כלל אחד בנושאים אלה, ויש לבחון כל מקרה לגופו "והכל לפי הסביבה ולפי הזמן".

יש לציין, שדיון זה הוא כאשר פוסק הלכה מפרסם פסק ברבים. אך במקום שבו השאלה מראש התעוררה במטבח הצבאי, וכלל חיילי היחידה אינם מודעים לכך, בכל מקרה אין בו בעיה של היתר בדבר התמוה לרבים, ועדכון החיילים בנושא יתקיים בהתאם לעקרונות שפורטו לעיל.

 

סיכום

א. אסור להכשיל את חברו בדבר שחברו נוהג בו איסור, הן כשהאיסור מן הדין לשיטתו של חברו (כגון בשר שאיננו 'חלק' לבני עדות המזרח), והן שהוא רק חומרה לשיטתו של חברו (כגון במאכלים המכילים אבקת חלב נכרי).

ב. כאשר רב מורה להתיר מאכל מסוים משום שעת הדחק או במקום הפסד, עליו להודיע על כך לחיילים המתעניינים בנושא, כך שהרוצה להחמיר על עצמו יוכל להימנע מאכילת המאכל (כגון במאכלים שבושלו על ידי חייל שאיננו יהודי בלא השתתפות יהודי).

ג. כאשר על פי שיקול דעתו של הרב, נכון שכלל החיילים יאכלו יחד, והם זקוקים למזון לחיזוק גופם ורוחם לקראת פעילות מבצעית, אין חובה להודיע להם על כך שהמזון מוגש תוך הסתמכות על קולא זו או אחרת, ובלבד שהיא אכן מבוססת מבחינה הלכתית, וקיבלה את האישורים הרלוונטיים על ידי הגורמים המוסמכים לכך ברבנות הצבאית.

ד. הגורמים המוסמכים כנ"ל יחליטו בדבר אופן העדכון המדוייק של חיילי היחידה, תוך איזון מדוייק בין הצורך לנהוג בשקיפות מלאה כלפי הסועדים בצה"ל, שידעו בדיוק מה רמת הכשרות המוגשת בפניהם, ובין שיקולים מערכתיים אחרים.

ה. כאשר השאלה ידועה לרבים וההיתר עלול להיראות תמוה בעיניהם, חובה להסביר את טעמו, כדי שהדבר לא יראה תמוה בעיניהם.

 

 

 

 

[1] קיא ע"ב.

[2] י ע"ב.

[3] סוכה שם, וראה דרך אמונה (הלכות מעשר פ"י הלכה יט).

[4] איסורי מאכלות אות ג.

[5] בביאור הסוגיא הנ"ל בחולין, ששמואל הגיש בפני רב מאכל האסור לשיטתו של רב, האריך בספר באר שבע (חולין שם).

[6] יבמות פ"א רמז צו.

[7] או"ח סימן תצו סעיף כג.

[8] סימן קיט ס"ק נב.

[9] יו"ד סימן קיט סעיף ז.

[10] חשוקי חמד (סוכה שם).

[11] חזון עובדיה (פסח ח"א עמוד פ).

[12] או"ח סימן סה.

[13] בהקשר לזה לא הוזכרה בחת"ס החובה להודיע, אך בפת"ש (יו"ד סימן לא ס"ק ב), מבואר שהבין בדבריו שגם באופן זה חייב להודיע בשביל בעלי הנפש המחמירים בדבר.

[14] כללי הפסד מרובה אות י.

[15] דעת תורה (פתיחה להלכות טריפות ס"ק לח).

[16] פת"ש (סימן לא ס"ק ב) עפ"י תשובת רעק"א, שו"ת דברי מלכיאל (ח"ג סימן צ).

[17] שו"ת ארץ טובה (סימן לד אות ה), שו"ת בצל החכמה (ח"ד סימן פט) וכן כתבו אחרונים נוספים.

[18] פת"ש, דעת תורה ודברי מלכיאל (הנ"ל), שו"ת מענה אליהו (לאדר"ת. סימן קכז).

[19] דמאי פ"ג ה"א.

[20] כמבואר במשנה שם.

[21] ואף שמדברי הרמב"ם (בפירוש המשניות שם) משמע שחובת העני לעשר היא מעיקר הדין, מדבריו בהלכות מעשר (פ"י הי"א) משמע שחזר בו, וכן כתבו בדעתו התויו"ט (דמאי פ"ג מ"א) והחזו"א (דמאי סימן ז ס"ק א), וראה בספר דרך אמונה (על הרמב"ם, שם).

[22] ראה גם דרכי תשובה (סימן קטז ס"ק קיא-קיב).

[23] הלברשטאם, יו"ד סימן כב.

[24] שם.

[25] שם.

[26] ח"ד סימן פט.

[27] וכן נראה בפירוש הר"ש סרילאו (על אתר).

[28] שם.

[29] וכעין סברא זו הזכיר בהקשר אחר המהרש"ם (פתיחה להלכות טריפות ס"ק מא, עיי"ש).

[30] שער נז  אות טו.

[31] ראה חולין מד, ובמאירי ובחתם סופר (שם), וראה גם הגהת הרמ"א (יו"ד סימן קטז סעיף ז), ובשו"ת להורות נתן ח"ב סימן סא).

[32] ראה ירושלמי (ע"ז פ"ב הלכה ח), ובשו"ת הרמ"א (סימן נד), ובהרחבה בפתחי תשובה (יו"ד סימן קטז ס"ק י). ועיין עוד בשו"ת מהר"ם מרוטנברג (ח"ד סימן תרטו), ובמה שהשיג עליו המהרש"ל (חולין פ"ח סימן ו), ובש"ך (יו"ד סימן פט ס"ק יז), ובשו"ת יביע אומר (יו"ד ח"ו סימן ז אות ג).

[33] וראה גם בשו"ת אגרות משה (חו"מ ח"ב סימן עד), שכתב שמותר לתת תרופה לחולה, על פי רופא מומחה, תוך הטעית החולה.

[34] עיין רמב"ם (ממרים פ"ב הלכה ד).

[35] יו"ד סימן רמב סעיף י.

[36] תלמוד תורה פ"ה אות ו.

[37] ה ע"ב.

[38] שם ס"ק יז.

[39] יו"ד סימן צב ס"ק כב.

[40] שו"ת יביע אומר (ח"ז יו"ד סימן מא), שו"ת יחוה דעת (ח"ג סימן נז).

[41] סימן ז.

[42] ח"ב סימן קיג.