פרק א

תשובה א - השחתת מזון לצורך חיזוק נהלי הכשרות

 

שאלה:

האם מותר לנציג הרבנות הצבאית לזרוק מזון שנקנה או הוכן, שלא על פי הנחיות הכשרות, כדי להרגיל את הממונים על כך לפעול בהתאם להנחיות הרבנות הצבאית בנושא כשרות?

 

תשובה:

א. היקף איסור בל תשחית

נאמר בתורה[1], שאסור להשחית אילנות מאכל:

"כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור".

ולמדו חז"ל בספרי[2], שהמשחית פירות עובר אף הוא בלאו זה, מק"ו:

"כי האדם עץ השדה... רבי ישמעאל אומר, מכאן, חס המקום על פירות האילן קל וחומר מאילן, ומה אילן שעושה פירות הזהירך הכתוב עליו, פירות עצמם על אחת כמה וכמה".

סוגיות שונות בש"ס קובעות, שאיסור בל תשחית אינו מוגבל לעצי פרי בלבד.

במסכת חולין[3] נאמר:

"כי אתא איתרמי על בההוא פיתחא, דהוו קיימין ביה כודנייתא חוורתא (פרדות לבנות שבועטות ומזיקות), אמר מלאך המות בביתו של זה ואני אסעוד אצלו, שמע רבי נפק לאפיה אמר... קטילנא להו, איכא בל תשחית".

מבואר, שהריגת בעלי חיים אסורה משום השחתה.

כמו כן, נאמר במסכת שבת[4]:

"אמר שמואל הקיז דם ונצטנן, עושין לו מדורה אפילו בתקופת תמוז, שמואל צלחו ליה תכתקא דשאגא, רב יהודה צלחו ליה פתורא דיונה, לרבה צלחו ליה שרשיפא, ואמר ליה אביי לרבה והא קעבר מר משום בל תשחית, אמר ליה בל תשחית דגופאי עדיף לי".

מבואר, שאיסור בל תשחית נאמר גם בכלים.

כיוצ"ב מצינו בקידושין[5], שהקורע בגדים עובר באיסור זה:

"דרב הונא קרע שיראי באנפי רבה בריה, אמר איזול איחזי אי רתח אי לא רתח וכו', והא קעבר משום בל תשחית".

 

ב. תוקף איסור השחתה במה שאיננו אילן מאכל

מדברי רוב מוני המצוות משמע, שאיסור השחתה בכל דבר הוא מהתורה, כמו שכתב הסמ"ק[6]:

"שלא להשחית עץ מאכל, דכתיב לא תשחית את עצה, וכתיב רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא, אותו תשחית וכרת, ובכלל זה שלא להשחית כל דבר".

וכן מבואר בדברי רבים מהראשונים[7]. אולם הרמב"ם[8] כתב:

"ולא האילנות בלבד, אלא כל המשבר כלים, וקורע בגדים, והורס בנין, וסותם מעין, ומאבד מאכלות דרך השחתה, עובר בלא תשחית, ואינו לוקה אלא מכת מרדות מדבריהם".

משמע, שהשחתת כל דבר שאינו אילן מאכל אינה אסורה מהתורה, וכן הבינו בדעתו רבים מהאחרונים[9]. יתר על כן, מבואר בדברי הרמב"ם שאפילו אם מדובר על דברי מאכל – האיסור להשחיתם הוא מדרבנן בלבד, שכן כאמור עיקר האיסור הוא דווקא באילנות.

מאידך, בספר המצוות[10] כתב הרמב"ם:

"האזהרה שהוזהרנו מלכרות אילני מאכל... וכך כל השחתה, נכללת בכלל לאו זה, כגון שישרוף בגד לבטלה או ישבור כלי לבטלה, הרי זה עובר משום 'לא תשחית' וסופג מלקות, ובסוף מכות נתבאר שקוצץ אילנות טובות לוקה".

משמע מלשונו שכולל את השחתת אילנות עם השחתת שאר דברים בשווה, והיינו ששניהם אסורים מהתורה.

ביישוב הסתירה שבדבריו, יש שנקטו[11] שכל השחתה אסורה מהתורה, ורק אין לוקים עליה מדאורייתא, כיוון שהאיסור בשאר דברים אינו מפורש בכתוב, ויש שביארו[12] שגם בספר המצוות כוונתו לומר, שלוקה מכת מרדות מדבריהם.

 

ג. השחתה לצורך חשוב

לעיל הובאו דברי הגמרא במסכת שבת, שהתירה השחתת רהיטים לצורך חימום גופו אחר הקזת דם. בדומה לכך בשו"ת שבות יעקב[13], התיר לערוך ניסויים בבעלי חיים לצרכי רפואה, שכן התועלת עבור בני אדם, עולה על ההפסד וההשחתה של בעל החיים.

במסכת בבא קמא[14] דנה הגמרא בעיקר האיסור לקצוץ אילן מאכל, שהוא מקור איסור בל תשחית כנ"ל, וקובעת שמותר לקצוץ אילן "מעולה בדמים", והסביר רש"י[15], שכוונת הגמרא להתיר לקצוץ אילן פרי, שהשימוש בענפיו לקורות משתלם יותר מאכילת פירותיו. קציצת אילן זה, שקורותיו מעולות, קודמת אפילו לקציצת אילן סרק.

עוד מבואר שם בגמרא:

"שמואל אייתי ליה אריסיה תמרי, אכיל, טעים בהו טעמא דחמרא. א"ל: מאי האי, א"ל, ביני גופני קיימי. אמר, מכחשי בחמרא כולי האי, למחר אייתי לי מקורייהו. רב חסדא חזא תאלי בי גופני, אמר ליה לאריסיה, עקרינהו, גופני קני דקלי, דקלי לא קני גופני".

הרי שמותר לקצוץ אילנות שמפריעים לאילנות אחרים, החשובים ומשובחים מהם, או לצורך בניין וכדומה.

הרא"ש על אתר[16] פסק להלכה את האמור בסוגיא זו והוסיף:

"וכן אם היה צריך למקומו נראה דמותר".

והיינו אף שאינו צריך לעץ עצמו לשימושו. וכן הורה למעשה הט"ז[17]:

"ומזה התרתי לאחד שהיה לו קרקע עם אילנות, לקוץ האילנות אף על פי שיש בהם פירות, כדי לבנות בית דירה עליה".

בשו"ת חוות יאיר[18], הביא את דברי הגמרא והרא"ש הנ"ל, וסייג את ההיתר לצורך מובהק בלבד:

"ונ"ל גם מ"ש הרא"ש, להתיר לצורך מקום, ר"ל שרוצה לבנות שם או לתקן לו במקומו דבר הנצרך לו, משא"כ להרחיב חצירו ולצורך טיול ותוספת אור ורווח בעלמא, לא אמר".

וביאר החיד"א[19] את דבריו:

"ודבריו א"צ חיזוק, דודאי בעינן שיהא דבר נצרך יותר מהאילן, לדעת רובא דעלמא, שזה הענין שרוצה לעשות, שוה יותר מהאילן, וכמו שנראה מדברי הסמ"ג לאוין רכט".

וכן נטה לומר היעב"ץ[20], ודייק זאת מלשונו של הרא"ש:

"ובאופן זה שאין לו ריוח כל כך בדבר, אפי' הוא שוה בשוה, לבי נוקפי להתירו להדיוט, ולשון הרא"ש הכי דייק, דב'צריך למקומו' משמע דלא סגי ליה בלא"ה, אלא דוקא כשהוא מוכרח לכך, שהמקום צר אצלו ודחיק ליה עלמא, אבל לבנות שלא מדוחק, צריך עכ"פ שיהא ריווח בדבר כנזכר".

הרי שאף שלא ברירא ליה לאיסור, נקט למעשה שאין להתיר את השחתת העץ, אלא כאשר ישיג מכך רווח גדול יותר.

בשו"ת חתם סופר[21] הוסיף, שאף במקום שקיים ספק האם הקציצה תביא תועלת גדולה יותר אסור לקצוץ, אולם מדבריו נראה, שחומרא זו נוהגת דווקא בקציצת אילנות.

למדנו מדברי הפוסקים, שאין להתיר השחתה, אף כשעושה זאת לצורך תועלת, כל עוד אין תועלת זו עולה על ערכה של ההשחתה. לעומת זאת, מדברי הרמב"ם בספר המצוות[22] משמע, שאין להשחית עצי פרי אפילו לתועלת חשובה ביותר:

"היא הזהירנו מהשחית האילנות כשנצור על עיר, כדי להצר לאנשיה ולהכאיב לבבם, והוא אמרו יתעלה, לא תשחית את עצה, כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות".

מבואר בדברי הרמב"ם, שכריתת עצים לצורך פגיעה מוראלית באויב אסורה.

על דברי הרמב"ם חלק הרמב"ן[23] וכתב:

"בצאתנו אל ארץ אויב, נשחית ונחבל כל עץ טוב, וכן בימי המצור, להצר לאנשי העיר בהשחתת האילנות, שלא יחיו מהם, כל זה מותר. לא אסרה תורה אלא השחתה בחנם. ולשון ספרי לבוא מפניך במצור קצצהו. ולשון הרב במצוה הזו איננו מכוון".

ובאמת, עיקר דברי הרמב"ם צ"ע, הלא כפי שהתבאר לעיל, מפורש בגמרא שאין כל איסור בהשחתת עץ לצורך שימוש מעולה בדמים, ומדוע לא יכלל בזה גם הכרעת האויב במלחמה?!

בשו"ת באר משה[24] הרחיב ביישוב דברי הרמב"ם, ותורף דבריו שלא התירה התורה להשחית עץ אלא כשעושה שימוש בעצמו של העץ, כגון שקוצץ את ענפיו לבניין, שכן באופן זה אינו 'משחית', אלא עושה שימוש אחר באילן. לדבריו, הרמב"ם חולק על שיטת הרא"ש, שהתיר לקצוץ אילנות לצורך שימוש במקומם.

יש להעיר על הסבר זה, מדברי הגמרא במסכת ברכות[25]:

"מר בריה דרבינא עבד הלולא לבריה, חזנהו לרבנן דהוו קבדחי טובא, אייתי כסא דמוקרא בת ארבע מאה זוזי ותבר קמייהו ואעציבו. רב אשי עבד הלולא לבריה, חזנהו לרבנן דהוו קא בדחי טובא, אייתי כסא דזוגיתא חיורתא, ותבר קמייהו ואעציבו".

וכתבו התוספות על אתר[26], שמכאן נהגו לשבר זכוכית בנשואין, וכפי שהובא להלכה ברמ"א[27]:

"ויש מקומות שנהגו לשבר כוס בשעת חופה, או לשום מפה שחורה, או שאר דברי אבילות בראש החתן".

וביאר המשנה ברורה[28]:

"ויראה לשבור תחת החופה כוס שלם, ואין בו משום בל תשחית, כיון שעושין כן לרמז מוסר למען יתנו לב".

מבואר, שאף שאינו עושה שימוש אחר בכלי הנשבר, אלא הנאתו ותועלתו היא מעצם ההשחתה, אין בכך כל איסור, ואולי צריך לומר שהרמב"ם הבחין בין השחתת אילנות מאכל המפורשת בתורה לשאר מעשי השחתה[29]. עכ"פ נראה שלהלכה יש לפסוק כדברי הרמב"ן והרא"ש, כפי שנקטו כל האחרונים שהובאו לעיל.

 

ד. השחתה לתועלת שאיננה כלכלית

בדברי הפוסקים מצאנו דוגמאות להיתר להשחית גם לתועלת שאינה כלכלית. כך, למשל, בשו"ת נודע ביהודה[30] חידש, שמותר (מעיקר הדין) לצוד חיות לצורך הנאה, כיוון שיש בכך תועלת והנאה נפשית.

אמנם, בנוגע לשאלה שלפנינו בדבר השחתת מזון לצורך העמדת חומת הכשרות על תילה, נראה שיש ללמוד בעיקר מן הסוגיה של השחתה לצורך תועלת חינוכית. כך למדנו בגמרא במסכת שבת[31]:

"לא צריכא, דקא עביד למירמא אימתא אאינשי ביתיה. כי הא דרב יהודה שליף מצבייתא, רב אחא בר יעקב תבר מאני תבירי, רב ששת רמי לה לאמתיה מוניני ארישא, רבי אבא תבר נכתמא".

ובדומה לכך מסופר במסכת קידושין[32]:

"וכי הא דרבה בר רב הונא, דרב הונא קרע שיראי באנפי רבה בריה, אמר, איזול איחזי אי רתח אי לא רתח. ודלמא רתח, וקעבר אלפני עור לא תתן מכשול, דמחיל ליה ליקריה. והא קעבר משום בל תשחית, דעבד ליה בפומבייני (במקום התפר). ודילמא משום הכי לא רתח, דעבד ליה בשעת ריתחיה".

ממקורות אלו עולה, שההיתר להשחית בגדים למטרות חינוכיות, מוגבל למצבים שבהם אינו מקלקל את הבגד קלקול גמור, וכן כתב בספר החינוך[33]:

"ואמנם הביאו בגמרא מעשים בקצת החכמים, שמראים עצמן כעוסים כדי ליסר בני ביתם ולזרזן, ומשליכין מידם שום מאכל או שום דבר, ומכל מקום, השגחתם היתה בהם לעולם, שלא ישליכו דבר שיהא נשחת בזה".

וכ"כ הסמ"ק[34]:

"וכן כדי להטיל מורא על בני ביתו מותר, וקאמר התם דוקא במנא תבירי".

מאידך, מדברי התוספות[35] לגבי המשליך את ארנקו של בנו בשביל להטיל מורא, שאינו עובר בבל תשחית, משמע שבכל אופן אין איסור בדבר:

"ואע"ג דאמרינן בסמוך, כדי שיטול ארנקי ויטיל לים ואינו מכלימו, למ"ד משל בן התם מיירי באותו ענין שיש לאב קורת רוח בכך, כגון שזורקו לים, למירמא אימתא אאינשי ביתיה, דאי לאו הכי, אם בחנם משליך רשע הוא, דעובר בבל תשחית".

נראה לומר, שאין זו מחלוקת גמורה בין הראשונים, אלא שאם התועלת המבוקשת ניתנת להשגה גם בלא השחתה גמורה, חובה לנהוג כך, כגון לקרוע את הבגד באופן שאינו משחיתו, וכן לשבור כלים שבורים וכדומה. אולם, בהעדר אפשרות אחרת להגיע אל התועלת הנדרשת, מותרת גם השחתה גמורה. כיוצ"ב כתבו היעב"ץ והחתם סופר[36], שגם במקום שבו נדרש לעקור אילן לתועלת מוצדקת, במידה וניתן לשותלו במקום אחר, יש לעשות כן, ולא להשחיתו כליל.

מקור נוסף להיתר להשחית לצורך חינוכי, יש ללמוד ממשנה במסכת מידות[37]:

"איש הר הבית היה מחזר על כל משמר ומשמר, ואבוקות דולקין לפניו, וכל משמר שאינו עומד, אומר לו איש הר הבית שלום עליך, ניכר שהוא ישן חובטו במקלו, ורשות היה לו לשרוף את כסותו".

מבואר, שלצורך הרתעת שומרי המקדש, מותר היה לאיש הר הבית לשרוף את לבושו של שומר שנרדם על משמרתו, אף שהדבר כרוך בהשחתת הבגדים. למד מכך התפארת ישראל[38] כלל בדיני בל תשחית:

"ואין כאן משום בל תשחית, כמקרע על מת יותר מדאי, דנ"ל דכל שהוא משום קנסא, הו"ל כלצורך אדם, דאין בו משום בל תשחית. תדע דהרי גם ההורג בהמה שלא לצורך, עובר משום בל תשחית, ואפי' לגרום לה טריפות אסור מהאי טעמא, ואפילו הכי קאמר שאול המלך 'ככה יעשה לבקרו'. ואין להקשות אין למדין מן המלכות, ליתא, דזה רק בבני מלכים שהולכין בשרירות וכדקאמר התם, מה שאין כן שאול המלך צדיק גמור היה, דכתיב גביה בתר הך מעשה, בן שנה שאול במלכו, ודרשינן כבן שנה בלי חטא".

לעומת זאת, בפירוש הרא"ש על אתר, דן אף הוא בשאלה זו, וייחס את הסמכות למעמדו של איש הר הבית כשליח בית דין:

"ורשות היה לו לשרוף כסותו, ואין כאן משום בל תשחית, משום דהפקר ב"ד היה הפקר".

ותמהו האחרונים: מהי השייכות שבין הפקר בי"ד לאיסור בל תשחית, ועוד, איזה איסור יש בהשחתה זו שנעשית לתועלת?

בביאור דברי הרא"ש, נאמרו הסברים שונים: יש שכרכו את דבריו בשאלה האם איסור בל תשחית נוהג בהפקר, והסיקו מכך[39] שלדעת הרא"ש אין בכך איסור. אולם יש שביארו[40] שאף שנוהג האיסור בהפקר, קליש חומרתו, ויש להתירו לצורך כגון דא, אף בכלים שאינם שבורים.

באופן אחר ביארו כמה מהאחרונים[41], שכוונת הרא"ש להתיר השחתה למגדר מלתא, בדומה לכוחו של בית הדין להפקיר ממון לצורך חשוב, ואין הכוונה לומר שאיש הר הבית נזקק להפקיר את בגדיו של השומר.

נראה שהעיקר להלכה כשיטה האחרונה, כפי שנקט התפארת ישראל הנ"ל, ומותר להשחית לצורך מגדר מלתא, ואף אם נצרך הרא"ש להסתמך על כך שהפקר בית דין הפקר, אין זאת אלא משום שניתן היה להגיע לתוצאה גם בלי השחתת הבגדים, כפי שמדויק בלשון המשנה[42]:

"ורשות היה לו לשרוף את כסותו".

למדנו מכל הנ"ל, שאיסור השחתה הותר לצורך חשוב, הן מבחינה ממונית והן מבחינה חינוכית, או למגדר מלתא, במידה ואין אפשרות להגיע לאותה התוצאה באופן אחר, תוך צמצום מירבי במידת ההשחתה.

לאור זאת נראה, שכל שעל פי אומדן דעתו של נציג הרבנות הצבאית, לא יעלה בידו להשיג את התועלת המבוקשת, להטיל מורא ולקבוע מסמרות לשמירת נהלי הכשרות ביחידה, אלא אם יורה על השחתת המזון, אינו עובר בכך על איסור בל תשחית. יתירה מזאת, נראה שאף במקום שמתעורר ספק האם ישנו צורך בהשחתת המזון דווקא, רשאי נציג הרבנות לסמוך על שיקול דעתו, שאם ינהג בהססנות במקום בתקיפות וביד חופשית, הדבר עלול לגרוע מיכולתו לשמור על נהלי הכשרות ביחידתו, וזו עצמה תועלת חשובה, שיש בה כדי להתיר את השחתת המזון.

 

ה. ביזוי אוכלים בהשחתת מזון לצורך חשוב

עדיין יש לדון, האם יש לאסור את השחתת המזון משום ביזוי אוכלים. כתב הרמב"ם[43]:

"אין מניחין בשר חי על הפת, ואין מעבירין כוס מלא על הפת, ואין סומכין את הקערה בפת, ואין זורקין את הפת, ולא את החתיכות ולא את האוכלין שאין להן קליפין, כגון תותים וענבים ותאנים מפני שהן נמאסין, ומותר למשוך את היין בצינורות בבתי חתנים, וזורקין לפניהם קליות ואגוזים בימות החמה, אבל לא בימות הגשמים מפני שנמאסין, ואין נוטלין ידיהן ביין בין חי בין מזוג, וכן אין מפסידין שאר אוכלין ומשקין דרך בזוי ובעיטה".

מדברי הרמב"ם למד המגן אברהם[44], שאין איסור השחתת אוכלים כשהדבר נעשה לצורך האדם. אולם הביאור הלכה[45] הסתפק בדבר, ודעתו נוטה שאין להתיר השחתת מאכלים אלא אם דרך העולם לעשות שימוש כזה במאכל, ורק בשעת הדחק התירו גם בלא זה.

על דרך זו, כתבו הגרח"ד הלוי[46] והגר"ש אבינר[47] שמותר לעשות שימוש בדברי מאכל לצרכי אומנות וכדומה, כיוון שדרך העולם לעשות בהם שימושים אלו. אולם כאשר ניתן להימנע מכך, ולהשתמש בתחליפים אחרים, כתב הגרח"ד הלוי שאין להתיר את השחתת המאכל.

השחתת מזון לצורך אכיפת נהלי הכשרות, אינה השחתה כמנהג העולם, אף שהיא נעשית לצורך חשוב, ועל כן נראה שיש בה משום ביזוי אוכלים, ויש לדון האם הותר הדבר לצורך מצווה.

דעת הב"ח[48] שמותר להשחית מאכלים לצורך מצווה, אך נראה שאין זאת דעת רוב האחרונים, כפי שעולה מפשט הגמרא במסכת ברכות[49] שלא הותר לזרוק בפני חתן וכלה מאכלים שימאסו בשל כך.

כיוצ"ב מסופר על החזו"א[50], שהקפיד שלא להשחית מאכלים שאינם אסורים מן הדין, כמאכלים שהיו תחת המיטה וכדומה, אלא נתנם לעניים וכדומה. מאידך, בספר יפה ללב[51] כתב, שאדם המתענה לשם חסידות, רשאי להשליך מאכל שנתנו לו, בשביל להסתיר את תעניתו.

יתכן להביא ראיה לדעת המקלים בדבר, מדברי הגמרא במסכת תענית[52] לגבי הנהגתו של רב חמא:

"וכל פניא דמעלי שבתא הוה משדר שלוחא לשוקא, וכל ירקא דהוה פייש להו לגינאי, זבין ליה ושדי ליה לנהרא".

ומבארת הגמרא שעשה כן, בשביל שהמוכרים לא ימנעו מלמכור לשבת הבאה. הרי שלא חשש לאיסור בל תשחית ולביזוי אוכלים, כשעושה לצורך חשוב ולצורך מצווה. ויש לדחות, שזריקה לנהר אינה ביזוי גמור ביחס לפירות שאינם עומדים למעשה למאכל. אם כן נראה, שאין בידנו היתר מרווח להשחית מזון בדרך ביזיון לצורך הרתעה, ואין להתיר אלא דווקא באופן שלא יגרום לקלקול המזון[53].

לכן נראה, שנציג הרבנות המבקש להשליך מזון שנקנה או הוכן שלא על פי פקודות הכשרות, ישליכנו בדרך כבוד ובאופן שלא ימאס, כגון שיארוז אותו בתוך שקיות ניילון טרם השלכתו לפח האשפה. אולם, אם בלא השחתה גמורה לא תיווצר הרתעה כנדרש, נראה שיש להתיר להשחית לגמרי, כיוון שהפגיעה בכבוד האוכלים, אינה עומדת בחשיבותה לנגד הצורך לשמור על כללי הכשרות[54].

 

ו. חשש גזל בהשחתת מזון צבאי לצורך הרתעה

בנוסף על כל האמור עד כה, יש לדון האם מותר לנציג הרבנות הצבאית לפגוע בממון הציבור לצורך זה, או שמא יש בכך משום איסור גזל.

בשו"ת דבר אברהם ובשו"ת הר צבי[55] כתבו, שלאיש הר הבית הותר לשרוף את כסות השומר, משום שהוא כשליח בית דין, והפקר בית דין הפקר, ועל כן אין בכך משום גזל. ויש לעיין האם ניתן לדון כל נציג רבנות כשליח בית דין לעניין שמירת הכשרות.

למעשה, כיוון שעל פי פקודות הצבא, אין להגיש מזון שאיננו עומד בנהלי הכשרות שנקבעו ע"י הרבנות הצבאית, הרי שרשותם של הממונים על הכשרות, הרבנים ונגדי הרבנות, לאכוף זאת ולהורות על השחתת המזון. אולם, חייל רבנות בשירות חובה, שאין הדבר בסמכותו, לא יורה על השחתת מזון, אלא אחר שקיבל את רשותו של הרב הצבאי לכך.

 

סיכום

א. מותר לנציג הרבנות הצבאית להשליך בדרך כבוד, מזון שנקנה או הוכן שלא על פי הנחיות הכשרות, כדי להרגיל את הממונים על כך, לפעול בהתאם להנחיות הרבנות הצבאית בנושא כשרות, אף שהמזון מצד עצמו מותר באכילה על פי ההלכה.

ב. חייל רבנות בשירות חובה, לא יורה על השחתת מזון אלא באישור רב היחידה בלבד.

 

 

 

 

[1] דברים פרק כ פסוק יט.

[2] פרשת שופטים פסקה רג.

[3] ז ע"ב.

[4] קכט ע"א.

[5] לב ע"א.

[6] סימן קעה.

[7] סמ"ג (לאוין רכט), יראים (סימן שפב) וכן דייקו הנודע ביהודה (תניינא יו"ד סימן י) והרש"ש (בבא מציעא לב ע"ב) מדברי התוספות (ב"מ שם ד"ה מדברי).

[8] הלכות מלכים פ"ו ה"י.

[9] משנה למלך (שם הלכה ח), שו"ת נודע ביהודה (שם), תורת חיים (בבא קמא יא ע"א).

[10] לא תעשה נז.

[11] מנחת חינוך (מצוה תקכט אות א) בדעת החינוך, וראה בהרחבה בפירוש מראה הנוגה על הרמב"ם (הלכות מלכים שם), שביאר בדרך זו את דברי הרמב"ם. וכן ביאר הגר"א וייס (מנחת אשר בראשית סימן סו אות ה), שלדעת הרמב"ם אין לוקים אלא על האיסור המפורש בכתוב, ואילו על שאר הפרטים הנכללים באיסור אין לוקים מן התורה, אף שעוברים בכך מדאורייתא, וראה באריכות בשדי חמד (ח"א מערכת הבי"ת ס"ק יז).

[12] מהר"צ חיות (ב"ק צא ע"ב), הגר"י קפאח (בפירושו לרמב"ם שם), ועוד.

[13] ח"ג סימן עא.

[14] צב ע"א.

[15] שם ד"ה יכול.

[16] ב"ק פ"ח סימן טו.

[17] יו"ד סימן קטז ס"ק ו.

[18] סימן קצה.

[19] שו"ת חיים שאל (ח"א סימן כב).

[20] ח"א סימן עו.

[21] יו"ד סימן קב.

[22] שם.

[23] שכחת העשין ו.

[24] ח"ה סימן קלג.

[25] ל ע"ב.

[26] לא ע"א ד"ה אייתי.

[27] או"ח סימן תקס סעיף ב.

[28] שם ס"ק ט.

[29] ראה לעיל סעיף א.

[30] תניינא יו"ד סימן י.

[31] קה ע"ב.

[32] לב ע"א.

[33] מצוה תקכט.

[34] מצוה קעה.

[35] קידושין לב ע"א ד"ה רב יהודה.

[36] בתשובותיהן שנזכרו לעיל.

[37] פ"א מ"ב.

[38] על המשנה שם.

[39] שו"ת יהודה יעלה (אסאד. ח"א יו"ד סימן קסד).

[40] שו"ת דבר אברהם (ח"א סימן טז) באחד ההסברים.

[41] שו"ת דבר אברהם (שם), שו"ת הר צבי (או"ח ח"ב סימן קב), הגר"א וייס (בשיעור לפרשת שופטים תש"ף).

[42] מידות שם.

[43] הלכות ברכות פ"ז ה"ט.

[44] הקדמה לסימן קעא.

[45] שם ד"ה לא.

[46] עשה לך רב (ח"ד סימן כד).

[47] שאילת שלמה (ח"א סימן קכח).

[48] או"ח ריש סימן קעא.

[49] נ ע"ב.

[50] טעמא דקרא (הנהגות החזו"א, סעיפים כח, מו).

[51] סימן תקסה.

[52] כ ע"ב.

[53] ראה פסקי תשובות (הקדמה לסימן קעא).

[54] ראה כעין זה במסכת קידושין (לט ע"א) גבי פירותיהם של המקלים באיסור ערלה בחו"ל, וברש"י (שם) משמע שהורו לאבד הפירות משום מגדר מילתא (וראה גם כפות תמרים סוכה לד ע"ב, שמשום כך לא התירו את הפירות בהנאה, אף שפירות ערלה בחו"ל אינם אסורים אלא באכילה).

[55] ראה לעיל הערה מא.