פרק ב

תשובה ב - מאכלים ששהו תחת המיטה

 

שאלה:

האם מותר לאכול מאכלים ששהו זמן קצר תחת המיטה בתוך תיק? האם מותר לכתחילה לאחסן קופסאות שימורים מתחת למיטות בספינות קטנות בהן נפחי האחסון מצומצמים?

 

תשובה:

 

א. מקור הדין וטעמו

במסכת פסחים[1] נאמר:

"תנא: אוכלין ומשקין תחת המטה, אפילו מחופין בכלי ברזל רוח רעה שורה עליהן".

מבואר שרוח רעה שורה על מאכלים ששהו תחת המיטה, וכן פסקו ראשונים רבים[2].

בירושלמי[3] הובאה הלכה זו בנוסח אחר:

"אמר רבי אמי צריכין למיחוש למה דברייתא חששין, אסור דלא למיתן בר נש פריטין (מעות) גו פומא ותבשילא תותי ערסא (מיטה), פיתא תחות שיחיא (בית השחי), מיצא סכינא גו פוגלא, סכינא גו אתרוגא (לתחוב סכין בתוך צנון או אתרוג)".

רבים מהראשונים[4] בארו, שכוונת הירושלמי גם היא לאסור מפני רוח רעה. אולם הרמב"ם[5] כתב:

"לא יתן התבשיל תחת המטה אף על פי שהוא עוסק בסעודה, שמא יפול בו דבר המזיק והוא אינו רואהו".

לדעת הרמב"ם, החשש הינו מפני דברים מזיקים, שעלולים להיכנס למאכל בלא תשומת לב, וכן כתב רבנו ירוחם[6]. הראב"ד השיג על הרמב"ם, שטעמו של הירושלמי הוא משום רוח רעה, וכתב על כך הכסף משנה שיש לחשוש לשני הפירושים. בשו"ע[7] כתב כלשון הגמרא בפסחים, וכן העתיקו רבים מהפוסקים, ומשמע שחששו לכך הלכה למעשה. עם זאת, יש מהאחרונים[8] שכתבו, שכיום לא נהגו לחשוש לזה, והרי זה בכלל 'שומר פתאים ה''. 

 

ב. הדין בדיעבד

נחלקו האחרונים האם יש לחשוש לאסור בדיעבד מאכלים שהיו תחת המיטה. בשו"ת שבות יעקב[9] כתב:

"בדבר אוכלין ומשקין שנותן תחת המטה אם אסורין בדיעבד, נ"ל פשוט דאין כאן חשש איסור בדיעבד, רק דבכל אלו מבואר בש"ס ופוסקים דהוא רק אזהרה לכתחלה וכמשמעות בעל העיטור. אך כדי שלא להוציא חלק בלי ראיה כלל נ"ל להוכיח שכן הוא, דהא מצינו בסוגיא דש"ס כמה פעמים שהזהירו לחבר שלא יאכל אצל עם הארץ מפני דברים שאינם מתוקנים, ובפרק חזקת הבתים דף נ"ח ע"א מטה של ת"ח כיצד כל שאין תחתיה אלא סנדלין בימות החמה ומנעלי' בימות הגשמים ושל עם הארץ דומה לאוצר בלום, ופרש"י וז"ל מטת עם הארץ כל דבר מניחין תחת מטתן אוכלים וכלים עכ"ל, וא"כ אמאי לא חששו חכמים איך יאכל עמו הלא חמירא סכנתא מאיסורא, אלא ודאי פשוט דכל הני הוא רק אזהרה לכתחלה אבל בדיעבד אין קפידא כלל. גם לא הוזכר בשום פוסק שום איסור בדיעבד בענינים אלו".

ראיה נוספת להקל בדיעבד בכל הנאסר מחמת סכנה, הובאה בחיי אדם[10]:

"נכדי האברך המופלג מוהר"ר אליה הביא ראיה שכל דבר שאמרו רוח רעה שורה עליו מותר בדיעבד, דבבית יוסף ביורה דעה סימן ו' כתב, הא דאין שוחטין בקנה, יש אומרים הטעם משום דקיסמין נפרשים ממנו, ולפי זה אפילו בדיעבד אסור. ויש אומרים הטעם משום רוח רעה, ולפי זה בדיעבד מותר, עד כאן לשון הבית יוסף".

לעומת זאת, החיד"א[11] דחה את ראיות האחרונים וכתב:

"ולי ההדיוט אין הנדון דומה לראיה, דהתם הרוח רעה שורה על הקנה, ולכן לכתחילה לא ישחוט בו ובדיעבד שרי, אבל הכא הרוח רעה שורה על האוכל, ולכן [יש לומר ד]אף בדיעבד אסור. וראיה לזה ממ"ש פרק כל היד (נדה יז ע"א) האוכל שום קלוף וכו' שעבר עליהן הלילה מתחייב בנפשו משום דרוח רעה שורה עליהן. הרי דמשום רוח רעה אסורים דיעבד. והכי מוכח ממ"ש פרק ערבי פסחים (קיב ע"א) אוכלין ומשקין תחת המטה אפילו מחופין בברזל רוח רעה שורה עליהן, ת"ר לא ישתה אדם מים לא בלילי רביעיות וכו' ואם שתה דמו בראשו מפני הסכנה, מאי סכנה רוח רעה. הרי דאיכא סכנת רוח רעה. וגבי אוכלין וכו' לא קאמר לא יתן אוכלין, אלא קתני אוכלין ומשקין וכו', לומר דאפילו בדיעבד סכנה. והראיה אחרת שהביא הרב שבות יעקב אינה ראיה כלל, כמבואר למעיין".

ובאופן נוסף דחה הגרי"ח זוננפלד[12] את ראיית החיי אדם:

"ובענין מה שכתב החיי"א בשם נכדו, הגם שבעל העיטור שהביאו הב"י כתב שהשחיטה כשרה בדיעבד, היינו מצד השחיטה שאין לחוש בה לנבלה כמו לאידך טעמא, והאיסור שם שאין ראוי להשתמש בדבר ששורה עליו רוח רעה, אבל אם השתמש בו - שיהיה לו רשות להתדבק בדבר שנשתמש בו - אין אתנו יודע. ועכ"פ השחיטה כשרה, ונ"מ אם שחט עוף שראוי לקיים אח"כ מצוות כיסוי בברכה שעכ"פ השחיטה כשרה, והגם דכתיב 'אשר יאכל' לא מיקרי עי"כ שחיטה שאינה ראויה לכיסוי".

וכן נקטו מקצת האחרונים[13] להחמיר בדבר אף בדיעבד, אולם מרבית האחרונים[14] הקלו בזה, ויש לצרף להם את שיטת הרמב"ם ורבנו ירוחם, שהקלו במאכלים מכוסים[15]. רבים מפוסקי דורנו[16] הקלו בדבר למעשה, אולם הגר"ע יוסף[17] כתב, שככלל יש לחשוש לדעת המחמירים, מלבד במקום הפסד מרובה, או כשיש צירוף נוסף להקל. להלן יובאו צדדי היתר מרכזיים שהוזכרו בפוסקים בעניין זה, הנוגעים הלכה למעשה למציאות הצבאית.

 

ג. צרור וחתום או כלי בתוך כלי

בדברי הגמרא במסכת פסחים מודגש, שאפילו כאשר המאכל שהיה תחת המיטה מונח בתוך כלי ברזל, אסור הוא באכילה. אולם יש מהאחרונים שדייקו ממה שנאמר בגמרא[18]: "אף על גב דמנחי בסילתא ומציירי וחתימי - רוח רעה שורה עליהן", שדווקא שום ובצל קלופים נאסרו גם בצרורים וחתומים, ואילו במאכלים שתחת המיטה, אין להחמיר באופן זה. על דרך זו, הובא בשם הגר"ש וואזנר[19], שמותר להניח תחת המיטה מאכלים בכלי בתוך כלי, שמהווה הפרדה גמורה לגבי כתבי קודש במקום מטונף. אולם הבן איש חי[20] כתב, ש'צרור וחתום' אינו מועיל לעניין רוח רעה, ונראה שהוא הדין לעניין כלי בתוך כלי, וכן החמירו למעשה הגרש"ז אויערבך[21] והגר"ח קנייבסקי[22]. אף על פי כן, נראה שבדיעבד, ניתן לצרף סברות אלו להקל במקום הפסד.

 

ד. מזון שאיננו מבושל

בלשון הגמרא במסכת פסחים מבואר שאין לתת 'אוכלים ומשקים' תחת המיטה, אולם בירושלמי במסכת תרומות שהובא לעיל, הלשון היא 'תבשילא תותי ערסא', משמע שאין הקפדה אלא על מאכל מבושל בלבד. בלשון הרמב"ם והשו"ע הוזכר גם כן שהאיסור הוא בתבשיל, ודייק החכמת אדם[23] שאין להחמיר במאכלים חיים, אך ציין שהגר"א החמיר גם במאכלים חיים. בספר בנין עולם כתב, שגם לשון הירושלמי 'תבשיל' יש לבאר על כל דבר מאכל, אף שאיננו מבושל, וכן העלו למעשה אחרונים נוספים[24]. על כן נראה, שאין לסמוך ולהקל לכתחילה במאכלים חיים, אולם במקום צורך קצת יש להקל בדבר בדיעבד.

 

ה. מזון של אדם אחר

טעם מחודש להקל במאכלים ששהו תחת המיטה כתב הבן איש חי[25]:

"העליתי בס"ד על מ"ש רז"ל המניח אוכל תחת המטה ששורה עליו רוח רעה. ואמרתי אם הניח אדם אוכל של חבירו תחת המטה שלא בידיעתו וזה המניח הוא איש זר שאינו בנו ולא אשתו ולא עבדו של בעל האוכל כדי שנאמר ידם כידו אין שורה עליו רוח רעה האמור על אוכל המונח תחת המטה ע"ד שאמרו אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ולכן פסקו הפוס' אם נכרי שכשך יינו של ישראל כדי להפסידו אינו נאסר ואמאי אינו נאסר והלא יין נסך עושה טומאה בנפש האדם כמ"ש בס' יין המשומר. אך בזה ניחא כיון דהנכרי רוצה לאסור היין ולטמאו בע"כ של בעלים אינו חל על היין כח טומאה בשכשוך זה ונשאר בטהרתו".

בדומה לזה כתב הגרי"ח זוננפלד[26]:

"אבל לענ"ד הוא [רק] בדבר שהוא שלו, ואם אחד יקח משל חבירו בלא דעתו ויתנם תחת המיטה מאחר שכנראה הב"ד לא יוכלו לחייבו לשלם דהוי כהיזק שאינו ניכר, שוב גם הרוח רעה אין לו רשות להתדבק בו. ונראה פשוט, אם אירע ח"ו שריפה ויש לחוש בו לפיקוח נפש, ואפשר אפילו לפיקוח ממון, ואין לו מים אחרים לכבות כי אם מי נטילה, דשפיר דמי לכבות בזה ואין רשות בכה"ג לרוח רעה להזיק".

לדעת הבא"ח אין שורה רוח רעה, משום ש'אין אדם אוסר דבר שאינו שלו', היינו שאין תוקף למעשיו. ואילו לדעת הגרי"ח זוננפלד לא פוגעת הרוח הרעה אלא על פי הכללים ההלכתיים המוגדרים, וכיוון שלא ניתן לחייב את הישן על גבי המאכלים, הואיל וזהו בכלל 'היזק שאינו ניכר', גם הרוח הרעה לא חלה עליהם.

לעומת כל זאת, בשו"ת רבבות אפרים[27] כתב:

"ובאמת זה חידוש דברוח רעה מה שייך להכנס בדין זה אם אדם אוסר דבר של חברו או לא, כמו שהוא מדמה הא יש שם רוח רעה. וג"כ ידידי הגרב"י זילבר שליט"א כתב לי בזה שאני צודק מאד".

וכן אמר גם הגרש"ז אויערבך[28]. מבואר בדבריהם שהרוח הרעה חלה על המאכלים מעצם היותם תחת המיטה באופן מציאותי, ועל כן אין שייכות לדון בזה משום 'אין אדם אוסר דבר שאינו שלו' וכדומה.

אף על פי כן, נראה שכדאי הוא הבא"ח, שידיו רב לו בחכמת הנסתר, לסמוך עליו בדיעבד, ולא לאסור מאכלים שאינם שייכים או אינם בסמכותו ובאחריותו של מי שישן על גבי המיטה. צ"ע האם ניתן ללמוד מכך היתר בדיעבד למזון שניתן לחייל או לקבוצת חיילים במסגרת תפקידם. ואמנם, מדברי הבא"ח משמע, שבני ביתו של אדם ובכלל זה גם עבדיו, יש בכוחם לאסור את המזון שבבעלותו של בעל הבית, אך יתכן שכוונתו דווקא למזון שניתן להם עבור מאכלם וכבר נקנה להם. למעשה נראה, שניתן לצרף בכגון זה את סברת הגרי"ח זוננפלד, ועל כן חיילים שניתן להם מזון בשותפות, הואיל ואין יכולים לתבוע ממון ממי שישן על גבי המאכלים, אין לאסור המזון במקום צורך קצת[29], בייחוד אם יש צד היתר נוסף (כגון שאיננו מבושל).

 

ו. סוג המיטה ודין קרקע מרוצפת וכדומה

כתב הדרכי תשובה[30]:

"עי' בס' שערי רחמים (הנהגות הגר"א) אות קנ"ו בהג"ה שם אות ב' שהביא מתשו' בנין עולם שהגר"א אסר בדיעבד ציקע"ר שהי' מונח בתיבה שישן עליה אדם וצוה להשליכם לנהר וכ' שזה לא כדברי האומרים שלא נאסר רק תחת המטה המיוחדת לישן עיין שם אמנם יעוין בס' מילי דחסידותא שם שכ' די"ל שאין חשש רק (אלא) במיטה שבה תשמיש המיטה משא"כ במטה שנעשית רק לשינה לבד". 

סברא זו, שלא נאסרו אלא מאכלים ששהו תחת מיטתם של בעל ואישה, צירפה הלכה למעשה בשו"ת מנחת יצחק[31], כשדן במאכלים ששהו מתחת לעגלת תינוק.

נוסף על כך, הגר"ח פלאג'י[32] חידש, שאין רוח רעה שורה אלא במאכלים המונחים ישירות על גבי קרקע עולם, אולם מאכלים העומדים על גבי רצפה מרוצפת, וכל שכן על גבי ספינה או מטוס וכדומה, אינם נאסרים. כמה אחרונים צירפו את דבריו למעשה לדברי האחרונים שהקלו בדיעבד בכל אופן, ועל פי זה הכריע הגר"ע יוסף[33] שכיום אין לחשוש בדיעבד כלל לרוח רעה בבתים מרוצפים.

מאידך, יש מפוסקי דורנו[34] שדייקו בדברי הגר"א שהחמיר בזה, וכן נראה מסתימת רוב הפוסקים שהביאו דין זה למעשה גם כיום, אף שלרוב אין מצויה מיטה במקום שאיננו מרוצף, וכן נטה להחמיר בשו"ת ציץ אליעזר[35], ובכל זאת הקל במקום המובדל מקרקע עולם באופן מהותי, כגון אוטובוס, ספינה או מטוס.

טעם נוסף להקל במאכל המצוי במקומות כעין אלה, הובא בשם הגרש"ז אויערבך[36] ופוסקים נוספים[37], שלא נאסרו אלא מאכלים ששהו תחת מיטה קבועה, ולא תחת הכיסא באוטובוס ובמטוס. פשוט שטעם היתר זה אינו מתקיים לגבי מיטות שנועדו לשינה בספינה. עוד כתבו כמה פוסקים[38], שאין להימנע אף לכתחילה מלהניח מאכלים בתוך תיק וכדומה, בבטן המטוס או בתא המטען של האוטובוס, אף שישנים מעליהם, כיוון שהם מצויים ברשות נפרדת, ובצירוף צדדי ההיתר שנאמרו לעיל.

 

סיכום

א. יש להימנע מלהניח מזון תחת המיטה, ואף בדיעבד אין להתירו באכילה אלא במקום צורך גדול, כגון לחיילים שאין מצויים להם מאכלים מספיקים וראויים אחרים (מלבד כשישנם צדדי היתר נוספים, כדלהלן).

ב. במקום צורך קצת, אין לאסור בדיעבד את המאכלים בצירוף צד היתר נוסף, כגון שהיו אלו מאכלים שאינם מבושלים, או ששהו על גבי מקום מרוצף, וכל שכן באוטובוס, ספינה או מטוס, וכן מאכלים שהיו מונחים בתוך כלי נוסף (כגון בתיק).

ג. אין לאסור בדיעבד מאכלים השייכים לצה"ל בכללו או אף לקבוצת חיילים מסוימת בשותפות.

ד. במקום דוחק גדול, מותר לחיילים המצויים בספינה קטנה או בצוללת, כשאין ברשותם די מקומות אחסון, להקל לאחסן מוצרי מזון בארונות שתחת המיטות. יש להקפיד שיהיו אלו קופסאות שימורים סגורות או מוצרי מזון שאינם מבושלים בלבד, וכן שיהיו מונחים בתוך ארון נפרד או על כל פנים בתוך כלי נוסף (כגון תיק).

 

 

 

[1] קיג ע"א.

[2] רבינו חננאל (שם), רבינו גרשום (בבא בתרא נח ע"א), ספר המנהיג (סימן רכו), אגודה (פסחים פרק י סימן צה), השגות הראב"ד (הלכות רוצח פרק יב ה"ה), חידושי הרא"ה (ע"ז ל ע"ב) ונימו"י (שם).

[3] תרומות פרק ח הלכה ג, וכן בע"ז פ"ג ה"ב.

[4] ראב"ד (שם), רא"ה (שם), נימוקי יוסף (שם), ר"ן (ע"ז י ע"ב מדפי הרי"ף).

[5] הלכות רוצח פרק יב הלכה ה.

[6] נתיב טו ח"ה אות ל, וכן כתב הסמ"ק (סימן קעא), וכן נראה ברא"ש (ע"ז פרק ב סימן יג).

[7] יו"ד סימן קטז סעיף ה.

[8] ערוך השלחן (יו"ד סימן קטז אות יא), בינת אדם (כלל סג). ואפשר שהדבר רמוז בלשון הירושלמי, שתלה את האיסור בכך שהבריות חוששות ממאכלים אלה.

[9] ח"ב סימן קה.

[10] חלק א כלל ב סעיף ב.

[11] שיורי ברכה (יו"ד סימן קטז ס"ק י).

[12] שו"ת תורת חיים (סימן כה).

[13] בינת אדם (כלל סג), שיורי ברכה (סימן קטז ס"ק י), בן איש חי (שנה א חנוכה אות יב), שדי חמד (מערכת הל' כלל קמא אות לא ד"ה ובעין יצחק), הליכות שלמה (תפילה פרק יג סעיף יז).

[14] שבות יעקב (שהובא לעיל), רע"א (על השו"ע יו"ד סימן קטז סעיף ה), הר צבי (או"ח ח"א סימן נ), יד אפרים (סימן קטז סעיף ה), חיי אדם (שהובא לעיל), עין יצחק (ח"א או"ח סוף סימן כד), שואל ונשאל (יו"ד ח"ב סימן מח).

[15] וכן הסיק בשו"ת שואל ונשאל (יו"ד ח"ב סימן מח) מטעם זה.

[16] שבט הלוי (ח"ו סימן קיא ענף ה אות ה), וכן הובא בשם האג"מ (דברי חכמים יו"ד פ"ב אות כה), הגראי"ל שטיינמן (הבית בכשרותו עמ' צב) והגר"ש דבליצקי (מרשימות הגר"י שוב בעניני סכנה אות ו).

[17] שו"ת יביע אומר (יו"ד ח"א סימן ט אות כו).

[18] נדה יז ע"א.

[19] אבני ישפה (ח"א סימן קמא ענף א).

[20] שנה שניה פנחס אות יד.

[21] הליכות שלמה (תפילה פרק יג סעיף יז).

[22] דרך שיחה (ח"א עמ' תקכח).

[23] בינת אדם (כלל סג).

[24] שו"ע הרב (שמירת הנפש סעיף ז), שו"ת בנין עולם (או"ח סימן לג סעיף טז), קיצוש"ע (סימן לג סעיף ו), אגרות משה (יו"ד חלק ג סימן כ).

[25] שו"ת רב פעלים (סוד ישרים ח"ד סימן ו).

[26] שלמת חיים (או"ח סימן כג).

[27] חלק א סימן ח אות א.

[28] רשימות הגר"י שוב (בענייני סכנה אות א).

[29] ויש בכך גם משום 'שומר מצווה לא ידע דבר רע', כיוון שהמאכלים מיועדים לצורך צבאי, ראה רמ"א (או"ח סימן תנה סעיף א), ובשו"ת תשובות והנהגות (ח"ה סימן רנו) בשם החזו"א. אולם בהליכות שלמה (שם, ארחות הלכה הערה 64) כתב שראוי להשתדל גם באופן כזה למכור לנכרי.

[30] סימן קטז ס"ק לח.

[31] ח"ד סימן קיז.

[32] יפה ללב (ח"ג קטז ו).

[33] ח"ח סימן נא אות ד.

[34] תשובות והנהגות (ח"א סימן ט).

[35] ח"י סימן לה אות ג.

[36] מנשים באהל (י, יח).

[37] משנה הלכות (חלק יא סימן י), תשובות והנהגות (כרך א סימן ח), ילקוט יוסף (או"ח סימן ד סעיף לו), בלכתך בדרך (פ"ד הערה 30) בשם הגרי"ש אלישיב והרב וואזנר.

[38] משנת יוסף (ליברמן. חלק יג סימן רסג), ילקוט יוסף (שם).