פרק א

תשובה א - בשר ודגים

 

שאלה:

האם מותר להגיש בסעודה דגים ובשר בו זמנית, או שיש לחוש שיאכלו אותם כאחד? תנור שהכינו בו דגים ובשר כאחד, האם נאסרו הדגים או הבשר? מהו הכיסוי הנדרש בכדי להתיר את הכנתם כאחד? האם יש לחשוש ללא סיבה מיוחדת, שהכינו אותם כאחד, במטבח שאין בו משגיח צמוד? כיצד יש לנהוג במאכל שהתערבבו בו בשר ודגים זה עם זה?

 

תשובה:

א. מקור הדין ותוקפו

במסכת פסחים[1] נאמר:

"ההיא ביניתא דאיטווא בהדי בישרא, אסרה רבא מפרזיקיא למיכליה בכותחא. מר בר רב אשי אמר, אפילו במילחא נמי אסורה, משום דקשיא לריחא ולדבר אחר".

מבואר, שרבא מפרזיקיא הורה, שדג שנצלה בתנור ביחד עם בשר אסור לאוכלו בכותח (מאכל חלבי). הוסיף מר בר רב אשי, שאין לאוכלו כלל אפילו בפני עצמו, משום שקשה לריח ודבר אחר (צרעת[2]).

הראשונים נחלקו בהכרעת ההלכה. רבים מהראשונים[3] כתבו שהעיקר כדברי מר בר אשי, שאכילת בשר ודגים כאחד אסורה, וכן פסק השולחן ערוך[4]. אולם, הרי"ף והרמב"ם השמיטו סוגיא זו, והבינו כמה מגדולי האחרונים[5], שלדעתם אין איסור הלכה למעשה לאכול דג ובשר יחדיו, ויש שדחקו בדבריהם[6], שהשמיטו את הסוגיא מטעמים שונים, אף שכך היא ההלכה. לדינא, נקטינן כהוראת השו"ע, לאסור אכילת בשר ודגים יחדיו, כדעת רבים מהראשונים, ומשום דחמירא סכנתא מאיסורא.

מלבד זאת, יש מהאחרונים שפקפקו בחומרת האיסור בזמן הזה, משום שעל פי דעת הרופאים, סכנה זו אינה מצויה כיום. כך כתב המג"א[7]:

"ואפשר דבזמן הזה אין סכנה כ"כ, דחזינן כמה דברים המוזכרים בגמ', שהם סכנה לרוח רעה ושאר דברים, והאידנא אינו מזיק דנשתנו הטבעיות, וגם הכל לפי טבע הארצות וכו', וכ"כ הב"ש בשם הרמב"ם".

וכן נקטו למעשה לכתחילה כמה מפוסקי דורנו[8]. אולם, לדעת רובם הגדול של הפוסקים אין להקל בדבר, ורק במקום ספק ניתן לצרף דעת הראשונים המקלים וכן את סברת המג"א הנ"ל.

 

ב. בשר עוף

דנו האחרונים האם אסור לאכול בשר עוף עם דגים. בשו"ת בית יהודה[9] כתב, שאין צריך להחמיר בדבר, מהטעמים הבאים: א. סתם בשר בכל מקום הוא בשר בהמה, ומסתמא בזה קאי הסוגיא. ב. עופות נבראו מן הרקק וקרובים הם בטעמם לדגים, ואין סכנה באכילתם יחד, בשונה מבשר בהמה השונה במהותו מדגים.

אולם בשו"ת שבות יעקב[10] כתב:

"על דבר שנסתפק אם יש בעופות ודגים חשש סכנה, לא ידעתי מאי קא מסתפקא ליה, הלא סתמא אמרי האי בניתא דאיטוו בהדי בשרא, דאסור למיכליה משום סכנה, גם בשר עוף בכלל וכי פרוקא לסכנתא, וכל הפוסקים ראשונים ואחרונים לא הזכירו אחד מהם חילוק זה וכו', אלא ודאי דעופות ובהמות שווים לענין איסור סכנה עם דגים".

והביא דבריו בפת"ש[11], וכן פסקו הערוך השולחן[12], זבחי צדק[13], כף החיים[14] ובספר פרי האדמה על הרמב"ם[15], וכתב החיד"א בשיורי ברכה[16] שכן המנהג.

 

ג. הגשת בשר ודג על שולחן אחד

כתב השו"ע[17], שאין לשני אנשים המכירים זה את זה, לאכול זה בשר וזה גבינה על שולחן אחד, שמא יבוא לאכול משניהם יחד. יש לעיין, האם חוששים לכך גם לגבי העלאת בשר ודג על שולחן אחד.

בספר קהל יאודה[18] נטה לאסור:

"נראה דה"ה דאסור להעלות דגים על שולחן שאוכלין עליו בשר, דחמירא סכנתא מאיסורא, מיהו יש לדחות, וכן נקט למעשה כה"ח, וז"ל נראה שיש להחמיר ולעשות הפסק להיכרא, ואין הפסד בזה".

אולם בספר שם חדש[19] כתב, שכפי שלא החמירו חכמים בבשר ודגים כמו בבשר בחלב, והתירו לאכול פת שנאפתה עם בשר יחד עם דג, אף שאין לאוכלה בחלב, וכן התירו לאכול דג אחרי בשר, ע"י קינוח והדחה ביניהם, כך יש לומר שלא גזרו להעלותם יחד על השולחן.

בספר פתח הדביר[20], הביא את דברי השם חדש וכתב:

"לענ"ד כל ראיותיו (של השם חדש) מספיקות להתיר, ואיכא למימר דלרוב פשיטותו לא כתבוהו הפוסקים".

וכן פסק שו"ת משה האיש[21] והזבחי צדק[22].

למעשה, נקטו פוסקי דורנו כשיטת המקילים, וכן כתב הגר"ע יוסף בשו"ת יביע אומר[23]:

"והכי נקטינן להלכה למעשה, להתיר העלאת בשר ודגים על שולחן אחד".

וכן נקט בשו"ת שבט הלוי[24] מעיקר הדין, אך הורה להיזהר בכך בדרך חומרא:

"דבר פשוט שאין לחוש למש"כ בדרכי תשובה בשם ספר קהל יהודה, שאסור להעלות דגים עם בשר בשולחן אחד, וכן הקילו בזה כל הדורות, אבל נהוג הוא שלא מן הדין, להביאם זה אחר זה בדרך חומרא".

אף לדעת המחמירים האוסרים הגשת בשר ודגים על שולחן אחד, מותר להעמידם במגשים נפרדים על גבי עגלות חימום, וכפי שפסק השו"ע[25] לגבי בשר וחלב, על פי המשנה בחולין[26] שם נאמר:

"אפילו בשר חיה ועוף, אסור להעלותו על שולחן שאוכל עליו גבינה, שלא יבוא לאוכלם יחד. אבל בשולחן שסודר עליו התבשיל, מותר ליתן זה בצד זה".

ואע"פ שכתב היד אברהם[27], שגם בשולחן שסודר עליו את התבשיל, לא הותר אלא כשהם מכוסים, אבל במגולים יש לאסור לכתחילה לדעת הרמ"א, כבר כתב הדרכי תשובה[28], שבשולחנות גדולים, שהכלים עומדים זה בצד זה, ויש רווח גדול ביניהם, אפילו אינם מכוסים מותר.

מתבאר, שאין לאסור הגשת בשר ודגים, כשהם מונחים במגשים נפרדים על גבי עגלות החימום, ולדעת רוב הפוסקים, אין מניעה מעיקר הדין לאכול על גבי אותו שולחן בשר ודגים, ומסתבר שאין לנו להוסיף ולהחמיר, מעבר למה שאסרו חכמינו, בדבר שעיקר איסורו סכנה שאינה מצויה בזמן הזה. עם זאת, על מנת למנוע טעויות, נכון לסמן באופן ברור את הכלים שבהם מוגשים הבשר והדגים, כדי שלא יחליפו ביניהם.

יש לעיין האם אסור להגיש בשר ודגים בו זמנית, בפני מי שאינו שומר תורה ומצוות, משום לפני עיוור. ונראה שאין איסור בדבר, שכן לדעת פוסקים רבים אין איסור לפני עיוור בדבר שעיקר איסורו מדרבנן, קודם זמן איסורו, כמבואר במג"א[29], וה"ה כשמגיש את הבשר והדגים נפרדים זה מזה. מה גם שעיקר האיסור אינו ברור, ויש החולקים בדבר כנ"ל, וממילא אינו עובר על איסור לפני עיוור לפי פוסקים אלו[30]. ועוד, שעצם האיסור אינו אלא מחמת הסכנה, ויתכן שבכגון דא אין כלל משום לפני עיוור, על כל פנים במקום שבו הסכנה אינה מיידית[31].

 

ד. הכנת דג ובשר בתנור אחד

בדברי הגמ' פסחים[32] שהובאו לעיל מבואר, שאסור לאכול דג שנצלה עם בשר, ויש לעיין באיזה אופן מדובר.

רש"י[33] כתב: "בתנור אחד", דהיינו, שהבשר והדג נצלו באותו התנור, ולפי זה האיסור הוא אפילו בדגים שקיבלו רק 'ריחא' של בשר, וכמ"ד ריחא מילתא היא.

מאידך, הרמב"ם[34] כתב:

"פת שאפאה עם הצלי ודגים שצלאן עם הבשר, אסור לאוכלן בחלב".

משמע שדווקא עם החלב אין לאוכלם, אבל מותר לאוכלם בפני עצמם, אף שנכנס בהם 'ריחא' של בשר. וביאר המהרש"ל בחולין[35]:

"צריך לומר דהוא (הרמב"ם) סובר, דהאי עובדא לא איירי בצלאו בתנור אחד, דס"ל כהאי גוונא אין בו חשש סכנה, ולא היה אוסרו מר בר רב אשי, אלא צלאו עם בשר ממש".

והיינו, שאין לאסור בדיעבד, משום שאין בו חשש סכנה, במקום שאינו אלא ריחא. ונראה שכן היא דעת האיסור והיתר הארוך[36] שכתב:

"דווקא לעניין איסור אמרינן בב' מינים המפטמין 'ריחא מילתא היא' כדפרישית, אבל פשיטא לעניין סכנה, כגון שאפה פשטי"דא של בשר עם של דגים בתנור אחד ושניהן מגולין, אפילו בתנורין שלנו המכוסין למעלה, ואפילו בתנור קטן, ואפילו אם הוא סגור כולו ולא נגעו כלל יחד, מותר בדיעבד, ואף על פי שקיי"ל סכנתא חמירא מאיסורא, דבכה"ג לית ביה סכנה כלל, מדלא אוסר הרמב"ם דגים שנצלו עם בשר בתנור, כי אם לאוכלן בחלב, ואין מחלק כלל בתנורים בין שלהם בין שלנו".

לעומת זאת, המנחת יעקב[37] האריך בדעת הרמב"ם, ומסקנתו שאין כוונתו להקל באופן מיוחד בבשר ודגים, אלא שככלל נקט הרמב"ם שריחא לאו מילתא היא.

למעשה, פסק הרמ"א[38] כדעת האיסור והיתר:

"וכן אין לצלות בשר עם דג משום ריחא, מיהו בדיעבד אינו אוסר".

והוסיף הט"ז[39] עפ"י המהרש"ל הנ"ל, שבתנור גדול יש להתיר אף לכתחילה, וסיים:

"וע"כ נראה לי פשוט, דאותן הלחמים שאופין בתנור אחד עם בשר, אין סכנה כלל לאוכלם עם דגים, אף על פי שהתנור היה סתום".

מאידך, בשו"ת באר שבע[40] השיג על דברי המהרש"ל, והעלה דהואיל וחמירא סכנתא מאיסורא, אין להתיר אפילו בדיעבד ובתנורים גדולים, והסכים לדבריו הש"ך[41]. שיטה אמצעית נקט הפר"ח[42], שרק בתנורים גדולים יש להתיר בדיעבד.

על מנת להימנע ממעבר ריח בין הבשר לדגים כשנאפים ביחד, יש להקפיד לכסות אחד מהם[43], ואז מותרת אפייתם זה עם זה לכתחילה ואפילו בתנור קטן[44].

לדעת רוב הפוסקים[45], התנורים המצויים כיום, הן במטבח הביתי והן בצה"ל, דינם כתנורים קטנים, וממילא היה נכון לאסור בשר ודגים שנאפו בהם ביחד משום ריחא. אולם, תנורים שמותקנת בהם מערכת לשאיבת האדים, יש לדונם כתנור פתוח, ולהתיר את הבשר והדגים בדיעבד. אולם לגבי ארון חימום, שאין בו מערכת לשאיבת האדים, אין להתיר מטעם זה, ובכל זאת נראה שיש מקום להקל (בצירוף המקילים המחשיבים אותם כתנור גדול), כיוון שהחום שם אינו רב כל כך, וממילא הריח מועט.

כמו כן, בתנורים קטנים שאינם נקיים משיירי בשר, אין לאפות דגים לכתחילה, אלא אחר שינקו את שיירי הבשר. אולם בדיעבד אין לאסור, כיוון שמן הסתם יש שישים בדגים כנגד הבשר.

 

ה. בשר ודגים שנאפו יחדיו ללא כיסוי

אולם, לגבי בשר ודגים שהתבשלו במגשים נפרדים בתנור בישול, נראה לכאורה שאין להקל בדבר, כיוון שיש מעבר של זיעה בין הבשר והדגים, ודין זיעה כגוף הדבר, כמבואר בשו"ע[46].

אף על פי כן, נראה שבדיעבד, במקום צורך גדול, יש מקום להקל בדבר, שכן עיקר דין מעבר טעמים דרך הקדירה בשעת הבישול שנוי במחלוקת בין האחרונים. דעת החוות דעת[47] להחמיר:

"ועוד נראה לי, דלא הוי נ"ט בר נ"ט בשעת בישול, כגון אם נפל חלב על הקדרה שמבשלין בה דגים כנגד הרוטב, ואח"כ בישלו הדגים עם בשר, אפילו בדיעבד אסור, אם לא היה ששים בבשר נגד החלב שנפל בראשונה על הקדרה, ולא אמרינן כיון שנפל על הקדרה ודרך הקדרה נכנס להדגים הוי נ"ט בר נ"ט, דהיינו לקדרה ומהקדרה להדגים, דכיון דנפל בשעת הבישול, ובישול מפעפע בכל הכלי לחומרא, והבלוע מקושר הוא עם התבשיל, וחשבינן כאלו נפל לתבשיל והוי טעם ראשון".

ובשו"ת דברי הלל[48] כתב, שה"ה לשומן שנפל על קדירה של דגים מבחוץ, שלא אומרים נ"ט בר נ"ט, אלא נחשב כאילו נפל לתוך הדגים, וצריך שישים כנגד האיסור.

מאידך, בשו"ת בית אפרים[49] חלק על שיטה זו, והוכיח שאומרים נ"ט בר נ"ט גם בשעת בישול:

"ולענין דינא עכ"פ אין הכרח ממ"ש או"ה הנ"ל, לומר דכל שהוא בשעת הבישול לא הוי נ"ט בר נ"ט, ואדרבה משמע ממ"ש או"ה, וכן מבואר בכל הפוסקים בשם סה"ת והתו' ושאר פוסקים, לענין החמת חמין דהוי נ"ט בר נ"ט דהתירא, מן הבשר לקדרה ומקדרה להמים וממים חוזר לקדרה, אלמא דאע"ג דמקדרה למים וממים לקדירה בשעת הבישול הוא, אפ"ה חשבינן לכ"א לנ"ט בפ"ע".

כל זאת לגבי בשר בחלב, אולם לגבי בשר ודגים כתבו הרבה פוסקים, שאין לחוש לנ"ט בר נ"ט בשעת בישול, וכן כתב הפמ"ג[50]:

"מזה למדתי אם בישלו דגים במחבת, ובחוץ נפל שומן חם וכדומה על המחבת, אין חשש לדגים דהוה בליעת כלי".

וכן כתב בספר עצי חיים[51], שבנידון בשר ודגים, גם החוו"ד יודה שאומרים נ"ט בר נ"ט בשעת בישול, וכן כתב בספר יד יהודה[52] בצירוף טעמים נוספים:

"גם נראה לי מזה, אם נפל רוטב מדגים על קדירה מתבשיל של בשר, אין להחמיר בזה לחושבו כאילו נפל לתוך התבשיל, כיוון דאינו אלא ספק, ובלא"ה אין כעת כ"כ סכנה, כמש"כ המג"א".

לאור זאת, כאשר רובם המוחלט של האדים, העולים מהבשר אל הדגים או להיפך, עוברים דרך הכלי ואינם מגיעים ישירות אל המאכל, וכנגד מעט הזיעה שעולה ישירות בוודאי יש שישים, נראה שיש להתיר, בהסתמך על דעת החתם סופר[53] שבאיסור קל כבשר ודגים, מספיק לחשב במאי דנפיק מיניה ולא כנגד כל הדבר[54], ובצירוף דעת הראשונים שלא חששו כלל לסכנה בבשר ודגים.

אולם, בתנורים המצויים כיום, שמותקנת בהם מערכת לפיזור האדים והחום בשווה, ממילא קשה יותר להקל בדבר, שכן רבים מהאדים מגיעים אל המאכל באופן ישיר ולא רק דרך הכלי. אף על פי כן, נראה שיש להקל בדבר במקום צורך, הואיל ומסתבר שיש שישים כנגד האדים שמגיעים מהצד כנ"ל[55]. ועוד, דעיקר דין אדים במקום שיש להם אפשרות להתפזר, שנוי במחלוקת בין האחרונים, שכן בשו"ת הב"ח החדשות[56], נטה לומר שזיעה אוסרת דווקא כשאין לה כל אפשרות להתפזר, ואף שהחמיר למעשה על פי הבנתו את פסק הרמ"א[57], דעת ערוה"ש[58] להקל:

"והנה בדין זיעה מתברר לנו ממשנה דמכשירין, דלא שייך זיעה אלא במקום המוקף ולא במקום גלוי, כמו בכירה שהקדירה התחתונה נתונה בה, ועליה עומד העליונה, ועולה הזיעה סביב סביב שאין לה מקום לצאת. אבל במקום גלוי כבתנורים שלנו שיש אויר, הזיעה עולה באויר, ואינו אוסר הקדרה הסמוך לו".

ממילא, כאן שהזיעה מתפזרת לצדדים, יש מקום להקל לשיטתו.

מלבד זאת, בשו"ת טוב טעם ודעת[59], נקט שאין לאסור אלא זיעה בריכוז גבוה, ואילו כאן שישנה מערכת לשאיבת האדים, יש להקל משום שאינם בריכוז גבוה כל כך. ואף שלמעשה החמירו פוסקי דורנו[60] בתנורי חשמל מחמת שהזיעה בהם מרובה, אולם בנידו"ד שמנגנון ה'טורבו' מפזר את הזיעה, ועוד שישנה מערכת השואבת רבים מהאדים אל מחוץ לתנור, יש לומר שאין בכוח הזיעה לאסור. ואף שלגבי בשר בחלב שנאפו ביחד בתנור יש אוסרים אף בדיעבד, לגבי בשר ודגים יש לומר שלא חששו לסכנה, אלא כשיש ערבוב ממשי של בשר ודגים יחדיו, או בריח שנידון כממשות, אבל בזיעה, וכל שכן בזיעה שמתפזרת כנ"ל, יש לומר שלא נאסר כלל. בדומה לכך כתב כנסת הגדולה[61] שאין לאסור בשר ודגים שנאפו תחת מחבת אחת, אלא אם כן נוזל רוטב מאחד לשני, כיוון שחשש הסכנה אינו אלא בערבוב ממשי בין בשר ודגים, ומשמע שלא אסר משום הזיעה שעלולה לעבור ביניהם, והסכימו לדברינו מחבר הספר פתחי מגדים על הלכות בשר וחלב, מחבר ספר מנחת פרי על הלכות תערובות, והגר"א וייס. כמו כן, נראה שיש להקל בארון חימום, אף שאין בו מערכת לשאיבת האדים, כיוון שהחום בו אינו רב כל כך, וממילא האדים אינם רבים.

 

ו. תערובת של בשר ודגים

נהלי הכשרות של הרבנות הצבאית מחייבים להפריד בין בשר לדגים המונחים בעגלות החימום, באמצעות גסטרונום שיש בו פחמימה או ירקות. במקרה ובו נפלו בשגגה חתיכות של בשר ושל דגים לתוך גסטרונום הפחמימה, יש לדון באיזה אופן מותר לאכול את הפחמימה, בלי לחשוש לתערובת הבשר והדגים שנוצרה בה.

נחלקו הראשונים האם תערובת בשר ודגים בטלה בשישים. לדעת הלקט יושר[62] בשם רבו תרומת הדשן, אין להתיר זאת, כיוון שחמירא סכנתא מאיסורא, וכן נראה שסובר הדרכי משה[63], וכן פסק הט"ז[64] והגר"ח פלאג'י בשו"ת נשמת כל חי[65]. מאידך, לדעת האיסור והיתר[66], דבר האסור מחמת סכנה בטל בשישים, וכן פסקו הפר"ח[67], הכנה"ג[68], הפרי תואר[69], שו"ת חת"ס[70], שו"ת שבות יעקב[71] ואחרונים רבים נוספים[72], וכן הכריעו פוסקי זמננו[73], וכן יש להורות למעשה.

כל זאת לגבי תערובת טעמים, אולם כאשר נפלה חתיכה של דגים והתערבה בחתיכות של בשר, ואינו מכירה כך שיוכל להוציאה, כתב על כך הזבחי צדק[74], שאסור לאכול את התבשיל, כיוון שסוף סוף הוא פוגע בסכנה עצמה, ודייק זאת מדברי הפר"ח ולחם הפנים, וכן פסק התפארת ישראל בחולין[75], ואחרונים רבים נוספים[76], ואף שיש שהקילו בדבר באופנים שונים[77], למעשה יש להחמיר בדבר.

נוסף על כל הנ"ל, כתב בשו"ת חלקת יעקב[78], שמאכל פרווה שבושל עם דגים או עם בשר, אין לאוכלו עם המין השני. על כן לכתחילה יש להימנע מאפיית פחמימות עם דגים או עם בשר, כשעתידים להיאכל עם המין השני, כדי שלא ייווצר ערבוב טעם הבשר או הדג בפחמימה. אולם בדיעבד אין לאסור לאוכלו עם בשר או דג, כל שלא נזל בבירור רוטב אל הפחמימה ואין שישים כנגדו.

 

סיכום

א. אסור לאכול בשר ודגים ביחד, ונהגו לאסור אף אכילת דגים עם בשר עוף.

ב. לדעת רוב הפוסקים אין איסור בהעלאת בשר ודג על שולחן אחד, אף במקום שסועדים חיילים שאינם שומרי תורה ומצוות, שלגביהם קיים חשש סביר שיאכלום ביחד. וכל שכן שמותר להניחם זה לצד זה בעגלות החימום. עם זאת, בכדי למנוע כל חשש לתקלה, נקבע בנהלי הרבנות הצבאית להפריד בין בשר לדגים המונחים בעגלות החימום, באמצעות גסטרונום שיש בו פחמימה או ירקות.

ג. מותר לאפות דג ובשר בתנור אחד, או לחממם יחד בארון חימום, כאשר אחד מהם מכוסה באופן הרמטי (אולם ע"פ נהלי הכשרות בצה"ל אסור לאפותם או לחממם בתנור אחד, מחשש שלא יקפידו על כיסוי הרמטי).

ד. בדיעבד כאשר לא כיסה אחד מהם, מותר במקום צורך לאוכלם.

ה. אין לבשל פחמימה עם דגים באותה תבנית על מנת לאוכלה עם בשר, ולכתחילה יש להימנע מלאפות או לחמם אותם יחד בתנור או בארון חימום.

ו. תערובת של בשר ודגים בלח, כגון שנזל מרוטב הדגים לתבשיל בשרי, דנים בה ביטול בשישים כבשאר איסורים. אולם בתערובת של יבש ביבש, כגון שחתיכת דג התערבה בחתיכות של בשר, ואינה ניכרת, כך שאינו יכול להוציאה, יש להחמיר ולאסור את התבשיל.

 

 

 

 

[1] עו ע"ב.

[2] רש"י (ד"ה לדבר אחר).

[3] מרדכי (חולין סימן תשמט-תשנ), כלבו (סימן כג), טור (או"ח סימן קעג, יו"ד סימן קטז) בשם הרא"ש, שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (סימן תקח) והגהות שערי דורא (איסור והיתר סימן עז סעיף ב).

[4] או"ח סימן קעג, יו"ד סימן קטז סעיף ב.

[5] שו"ת דברי מלכיאל (ח"ב סימן נג), שם משמעון (יו"ד סימן יג), שו"ת חתם סופר (ח"ב סימן קא).

[6] איסור והיתר (להמהרש"ל. סימן לה), שו"ת באר שבע (סימן לה).

[7] או"ח סימן קעג ס"ק א.

[8] דבר חברון (יו"ד סימן קטו).

[9] יו"ד סימן כד.

[10] ח"ב סימן קד.

[11] יו"ד סימן קטז ס"ק ב.

[12] שם סימן י.

[13] שם ס"ק ט.

[14] שם ס"ק יא.

[15] הלכות מאכלות אסורות פ"ט ה"ה.

[16] יו"ד שם ס"ק ח.

[17] יו"ד סימן פח סעיף ב, וראה לעיל פרק ג תשובה ט.

[18] על השו"ע שם.

[19] ח"ב סימן קמט.

[20] או"ח סימן קעג ס"ק א.

[21] יו"ד סימן י-יא.

[22] יו"ד סימן קטז ס"ק כה.

[23] ח"ו יו"ד סימן ט.

[24] ח"ו סימן קיא.

[25] יו"ד סימן פח סעיף א.

[26] קד ע"ב.

[27] יו"ד סימן פח.

[28] שם ס"ק ט.

[29] או"ח סימן קסט ס"ק ו.

[30] ראה תורת המחנה (פרק סא תשובה ג), עפ"י שו"ת כתב סופר (יו"ד סימן עז).

[31] כעין זה, כתב בספר חשוקי חמד (פאה פ"ד מ"ב) שמותר לבן לקנות לאביו סגריה על פי בקשתו (אם אין אפשרות להתחמק), ודלא כשו"ת עשה לך רב (ח"ו סימן נח), שאסר בזה משום שלדעתו יש בזה איסור לפני עיוור מדרבנן.

[32] שם.

[33] ד"ה דאיטוי.

[34] הלכות מאכלות אסורות פ"ט הלכה כג.

[35] פ"ז אות טו.

[36] שער לט אות כה, והעתיקו הדרכי משה (יו"ד סימן קטז אות ג).

[37] על התורת חטאת כלל עו אות כו.

[38] יו"ד סימן קטז סעיף ב.

[39] שם ס"ק ב.

[40] סימן לה.

[41] שם ס"ק א.

[42] שם ס"ק ד.

[43] שו"ע (יו"ד סימן צז סעיף ג), על פי הגהות אשרי (ע"ז פרק ה סימן ח).

[44] חכמת אדם (כלל ס"ח סעיף א), כה"ח (יו"ד סימן קטז ס"ק כג), ילקוט יוסף (איסור והיתר סימן ע סעיף יא).

[45] ראה בספר פתחי מגדים (פרק ו הערה 2).

[46] יו"ד סימן צב סעיף ח.

[47] סימן צה ביאורים ס"ק א.

[48] ח"ב סימן לב.

[49] יו"ד סימן לז.

[50] יו"ד סימן קח שפתי דעת יח אות ח.

[51] יו"ד סימן ט.

[52] סימן צה ס"ק ז.

[53] כפי שהובא בשמו בפת"ש (יו"ד סימן קטז ס"ק ג).

[54] על יסוד שיטת הראב"ד (בספר תמים דעים סימן ז).

[55] ראה בשו"ת משיב דבר (ח"ב סימן כג), שכתב כעין זה.

[56] סימן כד.

[57] יו"ד סימן צב סעיף ח.

[58] יו"ד סימן צב סעיף נה.

[59] תליתאי ח"א סימן קעו.

[60] שו"ת מנחת יצחק (ח"ה סימן כ), שו"ת אגרות משה (יו"ד ח"א סימן מ), דלא כשו"ת ישכיל עבדי (ח"ז יו"ד סימן ד) שהיקל.

[61] יו"ד סימן קטז הגהות ב"י אות יח.

[62] ח"ב עמוד ו עניין ב.

[63] יו"ד סימן קטז אות ב.

[64] שם ס"ק ב.

[65] סימן לט.

[66] כלל כג אות ז.

[67] שם ס"ק ד.

[68] שם הגהות בית יוסף אות יח.

[69] שם ס"ק ד.

[70] יו"ד סימן קא.

[71] ח"ב סימן קד.

[72] שו"ת צפנת פענח (ח"ב סימן רסד), ספר תפארת למשה (יו"ד סימן קטז), פת"ש (שם ס"ק ג), זבחי צדק (שם ס"ק ג), כה"ח (שם ס"ק יב).

[73] שו"ת יביע אומר (ח"א יו"ד סימן ז), שו"ת שבט הלוי (ח"ג סימן קג, ח"ו סימן קיא).

[74] שם ס"ק ד.

[75] בועז פרק ג אות ג.

[76] ספר ויברך דוד (יו"ד סימן קטז ס"ק ב), שו"ת מאורות נתן (סימן ו), ספר שערי שמחה (רפיש. שער ג סימן ב).

[77] כף החיים (יו"ד סימן קטז ס"ק לד), ספר דברי שמואל (ראטה. סימן קטז ס"ק ב).

[78] יו"ד סימן כ.