פרק ז

תשובה ז - תנור שנאפתה בו עיסה שלא הופרשה חלתה

שאלה:

עיסה שנאפתה בלא שיפרישו ממנה חלה, האם ניתן להפריש כעת מהאפוי וכיצד? אם נאכלה העיסה, מה דין התנור והמאכלים שנאפו עימה?

תשובה:

א. דין המאכלים והכלים שבלעו מהעיסה

לכתחילה יש להפריש חלה מן העיסה, קודם לאפייה[1], אולם אם לא הפריש מהעיסה צריך להפריש מהאפוי, כפי שנפסק בשולחן ערוך[2]:

"אם לא הפריש החלה בצק, אלא אפה הכל הרי זה מפריש מן הפת".

לגבי המאכלים שנאפו עם העיסה קודם ההפרשה, ולמעשה בלעו טעם טבל, כתב הרמ"א[3]:

"האופה פשטיד"א מעיסה שלא הורמה חלתה, ובתוכו בשר, מותר להפריש מעיסה אחרת החייבת בחלה על זו, ונפטר ג"כ טעם העיסה הנכנס בבשר".

מבואר, שההפרשה מהמאפה פוטרת גם את הטעם הבלוע במאכלים שנאפו עימו. הט"ז[4] כתב שיש להפריש חלה דווקא מעיסה אחרת ולא מהפשטידה עצמה. אולם רבים מהאחרונים[5] תמהו על דבריו, והסיקו שמותר להפריש גם מהבצק של הפשטידה, ויש שהתירו אף להפריש מהמילוי עצמו (כיוון שדי בהפרשת 'כל שהוא' ועל כן מספיק להפריש מהטעם הבלוע במילוי[6]).

בדברי האחרונים[7] מבואר, שאף הכלים שבלעו טעם טבל מותרים על ידי ההפרשה מהאפוי. הגרי"ש אלישיב הורה[8], שלכתחילה יש להתכוון בפירוש שההפרשה תפטור גם את הבלוע, אך בדיעבד ההפרשה מועילה לכך גם כשלא התכוון לכך בפירוש.

נחלקו פוסקי דורנו לגבי כלים הבלועים מטבל, שאינם בני יומם, הגרש"ז אויערבך[9] נטה לומר שמעיקר הדין אין כלל חובה להכשירם, וניתן להשתמש בהם בלא הכשר:

"נראה דכלי שנתבשל בו טבל ועבר עליו מעת לעת, יתכן שמותר להשתמש בו ואין צריך הגעלה. דהואיל ואיסור טבל הוא רק משום חובת הפרשה, וכיון דאוכל שנפסל מאכילת אדם פקע מיניה לגמרי איסור טבל... ועיין בפרי מגדים יו"ד סי' צ"ט סק"ז, שמסתפק לענין מבשל במזיד בכלי שאינו בן יומו דאולי אסור התבשיל גם בדיעבד, והיינו דמשום גזירה אטו בן יומו החמירו רבנן לראות את הבלוע גם לאחר שנפגם כאילו הוא עדיין בשבחו, אבל מ"מ כיון שגם טבל גמור שפיר שרי לבשולי אלא שמחוייב אח"כ להפריש, ונמצא דגם בשעה שהכלי היה בן יומו היה מותר שפיר לבשל בו אלא שהי' מתחייב אח"כ להפריש, וכיון שבנידון דידן אי אפשר כלל אח"כ להפריש משום שלאחר שכבר עבר עליו מעת לעת נפגם ממאכל אדם ולא חייל כלל עלי' שם תרו"מ, ממילא מסתבר דלאחר המעת לעת אין חשיב כשאר כלי שאינו בן יומו דגזרו בו אטו בן יומו ואסור לכתחלה להשתמש בו, אלא חשיב כאילו פקע לגמרי האיסור של טבל מהבלוע בדופני הכלי".

לדברי הגרש"ז אויערבך, כיוון שטעם הטבל פגום, אין לגביו חובת הפרשה כלל, ועל כן אין איסור לבשל בכלי זה לכתחילה. אמנם למעשה, נראה מדברי הגרש"ז שחשש לכתחילה להכשיר את הכלי, ורק בכלי חרס שלא ניתן להכשירו, הקל להשתמש בו בלא הכשרה.

לעומת זאת, הגר"ח קנייבסקי[10] הביא בשם חמיו הגרי"ש אלישיב, שאסור להשתמש בכלי מחמת טעם האיסור הבלוע בו, ואף לא ניתן להפריש עליו ממקום אחר:

"ושמעתי ממו"ח שליט"א דזה דוקא אם נתבשל בכלי בן יומו, אבל אם נתבשל חולין בכלי שאינו בן יומו מטבל, אי אפשר לעשר עליו, כיון דהתבשיל מותר משום נותן טעם לפגם אין כאן טבל לעשר עליו, ורק שחכמים הצריכו להגעיל הכלי וע"ז לא יועיל לעשר עליו, ומוכרחים דוקא להגעיל הכלי".

הגר"ח קנייבסקי עצמו התקשה בדברי חמיו וכתב:

"אבל קשה לי, שהרי אם נתבשל בו דבר חריף אוסר א"כ א"א לומר שאין כאן טבל ולמה לא יועיל לעשר עליו... ושמא חשש להדעה המובא שם בפתחי תשובה שאינו אלא מדרבנן וצ"ע".

למעשה נראה, שראוי לכתחילה להכשיר את הכלי, אולם בכלי שאין אפשרות להכשירו יש להקל להשתמש בו בלא הכשרה[11]. מאכלים שהתבשלו בשוגג בכלי שאינו בן יומו בלא הכשרה מותרים באכילה לכו"ע, ולמעשה נראה שאף אם בושלו במזיד יש לסמוך על דעת הגרש"ז אויערבך ולהקל, אם לא במקום שתקלות אלו חוזרות ונשנות.

כל זאת לגבי תבשיל שהתבשל בכלי שאינו בן יומו, אולם תבשיל שהתבשל בכלי בן יומו שבלע טעם טבל, אסור באכילה. יתר על כן, הסכימו הפוסקים[12] שלתבשיל זה לא תועיל הפרשה ממקום אחר, כיוון שטעם האיסור שבו קלוש ואין אפשרות להחיל עליו שם חלה מצד עצמו.

ב. נאכלה החלה בלא הפרשה

כפי שהתבאר, במקום בו החלה קיימת ניתן להפריש ממנה גם על המאכלים שנאפו עם החלה ועל הכלים הבלועים מטעמה. יתירה מזאת, כתב החיד"א[13]:

"אם בארץ ישראל קרה מקרה דשכחו להפריש חלה, וכבר אכלו רוב הפת בבלי דעת, אף שהוא בארץ יפריש מהמותר על הכל, גם על מה שאכל, לתקן מה שאפשר, דדיעבד מפריש שלא מן המוקף, כמו שכתוב לקמן סימן של"א דין כ"ה גבי תרומה".

מבואר, שלדעת החיד"א מועילה ההפרשה מהפת האפויה לתקן גם את מה שכבר אכל, אף שאיננו לפניו כעת. אולם הגר"א וייס[14] תמה על כך:

"והדברים תימה דמה זה ענין לשלא מן המוקף, דהלא מה שנאכל עבר ובטל מן העולם, ועוד דודאי נפסל ויצא מתורת אוכלין ולכאורה פשוט דלא שייך להפריש על מה שכבר נאכל".

אף לדברי הגר"א וייס, יש להפריש מהאפוי בכדי לתקן את הפת שנותרה ואת טעם הטבל הבלוע במאכלים ובכלים שקבלו טעם מהעיסה קודם ההפרשה.

יתירה מזאת, נראה שאף כאשר נאכלה העיסה כולה בלא שהופרשה ממנה חלה, ניתן להתיר את טעם הטבל הבלוע בכלים ובמאכלים באמצעות הפרשה מעיסה אחרת החייבת בחלה[15].

סיכום

א. לכתחילה יש להפריש חלה מן העיסה קודם שתאפה.

ב. בדיעבד, יש לעדכן את רב היחידה, ובהתאם להנחייתו, לאחר שנועץ עם הרמה הממונה, ניתן להפריש מהאפוי, ויתכוון על המאכלים והכלים שבלעו את טעם הטבל.

ג. כלי בן יומו שבלע טעם טבל ובישלו בו קודם הפרשת החלה, התבשיל אסור באכילה.

ד. כלי שאינו בן יומו שבלע טעם טבל, נכון להכשירו, אולם בכלים שלא ניתן להכשירם יש להקל להשתמש בהם בלא הכשרה.

[1] רמב"ם (הלכות ביכורים פ"ח ה"ב), מלבד בבלילה רכה, כפי שהתבאר לעיל תשובה ג סעיף א.

[2] יו"ד סימן שכז סעיף ה, ראה ספרי (פרשת שלח פסקא קי).

[3] יו"ד סימן שכד סעיף יב, עפ"י הב"י (שם) בשם תשובת מהר"ם.

[4] שם ס"ק טו.

[5] דגול מרבבה (שם), פת"ש (שם ס"ק ד) בשם הגאון מליסא, ערוך השלחן (שם אות לט), חזו"א (דמאי סימן יג ס"ק ה), ובביאור דעת הט"ז ראה לבושי שרד (יו"ד שם) ובספר קניין תורה בהלכה (ח"ב סימן פה).

[6] חזו"א (שם) דלא כלבושי שרד.

[7] פת"ש (שם ס"ק ג), וראה מנחת שלמה (ח"א סימן סב אות ט) שהתקשה בטעמו של דבר, ובמה שיישב בזה בדרך אמונה (תרומות פ"ד הלכה כא בביאור הלכה).

[8] דרך אמונה (שם) בשמו.

[9] מנחת שלמה (שם) אות ח.

[10] דרך אמונה (פתיחה להלכות מעשר ציון ההלכה נט).

[11] לגבי כלי חרס שבלעו תרומה כתב בדרך אמונה (תרומות פרק טו ס"ק קלב), שכיוון שתרומה בזה"ז דרבנן, ניתן להסתפק בהגעלה ג' פעמים ולהחליף את המים בין ההגעלות.

[12] מנחת שלמה (שם).

[13] ברכי יוסף (יו"ד סימן שכג ס"ק ד).

[14] קובץ זכרון שבתי ואריה (הלכות חלה, מבי רב סימן ה).

[15] ראה שו"ע (יו"ד סימן שכה סעיף ב).