פרק ו

תשובה ו - חלה שהופרשה והתערבה בעיסה

שאלה:

כיצד יש לנהוג כשחזרה החלה והתערבה בעיסה? מה הדין כאשר התגלתה התקלה אחרי שהתחילו לאכול?

תשובה:

א. ביטול במאה ואחת

פסק השולחן ערוך[1]:

"חלת חוצה לארץ שמותרת לכהן טהור מקרי, רשאי לאוכלה עם זר על שולחן אחד, לפי שאינה מדמעת (פירוש ענין דמוע הוא תרומה שנפלה בחולין). ואפילו נתערבה שוה בשוה.

הגה: ויש חולקין, וסבירא להו דאוסרת תערובתה עד מאה ואחד, אם הוא במינה, ושלא במינה עד ס'".

לגבי חלת חו"ל נחלקו השו"ע והרמ"א, האם בטלה היא ברוב, אולם לגבי חלת ארץ ישראל, כתב הש"ך[2]:

"דוקא חלת ח"ל שעיקרה אינו אלא מדרבנן אבל חלת א"י אפי' בזמן הזה אף על פי שאינה אלא מדרבנן כיון דעיקרא מדאורייתא אינו בכלל זה וכמו שנתבאר בסימן הקודם ודוקא בחלת ח"ל הקילו בכך אבל בשאר איסורים דדבריהם, לעולם צריך ס'".

חז"ל הקלו בהלכותיה של חלת חו"ל כיוון שלעולם חלה בחו"ל מדרבנן, אולם בא"י שבזמן שרוב ישראל עליה חיוב החלה מן התורה, נהגו בה חכמים כמו בחלה ותרומה מדאורייתא, שאינה בטלה אלא בשישים כשהתערבה שלא במינה או במאה ואחת כשהתערבה במינה. דינים אלו מדרבנן, אולם מן התורה גם חלה שחיובה מדאורייתא בטלה במינה ברוב.

לעיתים, העיסה גדולה מאוד והחלה ששיעורה בכזית לכתחילה (ובדיעבד בפחות מכך[3]) בטלה בעיסה במאה ואחת, וכל העיסה מותרת באכילה. עם זאת, כתב הרמב"ם[4] שצריך להרים מתוך העיסה חתיכה ולתת אותה לכהן כחלה:

"ואלו הן השיעורין שנתנו חכמים: התרומה ותרומת מעשר והחלה והביכורים עולין באחד ומאה וצריך להרים... כיצד, סאה קמח מאחד מאלו או סאה מכולן שנפלה למאה סאה קמח של חולין ונתערב הכל, מרים מן הכל סאה אחת כנגד סאה שנפלה והשאר מותר לכל אדם... העורלה וכלאי הכרם עולין באחד ומאתיים ומצטרפין זה עם זה ואינו צריך להרים... ולמה אמרו צריך להרים התרומה ולא ירים ערלה וכלאי הכרם, שהתרומה ממון כהנים, לפיכך כל תרומה שאין הכהנים מקפידים עליה כגון תרומת הכליסין והחרובין ושעורין שבאדום אינו צריך להרים".

מדברי הרמב"ם עולה, שהטעם לכך שהצריכו חכמים להרים חלה נוספת מהעיסה, הוא בכדי שלא להפסיד את ממון הכהנים, ועל כן בחלה שאין הכהנים מקפידים עליה, אין צריך להפריש שוב. לאור זאת חידש הגרש"ז אויערבך[5]:

"עוד נלע"ד לחדש דאע"ג דתרומה שבטלה באחד ומאה איכא מיהא חובת הרמה מדרבנן משום גזל השבט... אפילו הכי נלענ"ד דבזה"ז מסתבר שלא החמירו כלל רבנן לחייב גם בהרמה זו שהיא רק משום גזל השבט. דהנה בירושלמי ערלה פ"ב ה"א איתא 'כל תרומה שאין הכהנים מקפידין עליה כגון תרומת הכלוסין והחרובין והשעורין שבאדום אינו צריך להרים', פירוש שאם נתערבו באחד ומאה לא חייבו בהם חכמים בהרמה, וכן פסק הרמב"ם בפט"ו ממאכלות אסורות הט"ו ובפי"ג מתרומות הי"א. וכיון שכן, נראה דבזה"ז שהכהנים הם בחזקת טומאה ואין התרומה נאכלת, מסתבר דחשיב ודאי כתרומה שאין הכהנים מקפידים עליה דפטור מהרמה".

לעומת זאת, מדברי החזו"א[6] מבואר שגם כיום חובה לחזור ולהפריש חלה נוספת, וכן נראה מסתימת הפוסקים ראשונים ואחרונים שלא ביארו שכיום לא נוהג דין הרמה[7]. על כן נראה שנכון לכתחילה להחמיר, שאם נפלה החלה בעיסה גדולה ובטלה במאה ואחת, ישוב ויפריש (בלא ברכה) חתיכה וינהג בה כחלה, ואף אם כבר נאפתה החלה, יפריש כך מהאפוי. אולם נראה שאם הדבר התגלה בשבת, כשאין אפשרות להפריש, אין לאסור את המאפים.

ב. התערבבה בעיסתה

כתב היעב"ץ[8], שחלה שהופרשה והתערבה שנית באותה העיסה, בטלה ההפרשה וחוזרת העיסה כולה לטיבלה. דבריו אמורים הן לקולא והן לחומרא, אף כשיש מאה ואחת לבטל את החלה בעיסה – צריך לשוב ולהפריש, וכן לדבריו אף כאשר אין מאה ואחת כנגד החלה, העיסה אינה אסורה כולה, אלא שצריך לשוב ולהפריש ממנה חלה. החת"ס[9] הסכים להקל כדבריו בחלת חו"ל שהיא מדרבנן, והראי"ה קוק[10] הוסיף שעל פי דרך זו יש להקל גם בא"י, שבזה"ז אינה אלא מדרבנן. אולם רבים מהפוסקים חלקו עליהם, והעלו שאין חילוק כלל בין התערבה בעיסה אחרת להתערבה בעיסתה, וכן פסקו שו"ת בית יצחק[11], ערוך השלחן[12] והחזון איש[13], וכן הכריע הגר"ע יוסף[14] על פי פוסקים רבים נוספים.

כשקיים ספק האם התערבה החלה בעיסתה, כגון שאבדה החלה וקיים חשש שהתערבה בעיסתה, יש להעמיד העיסה על חזקת היתר[15].

ג. שאלה על החלה

התבאר, שחלה שהופרשה והתערבה, הן באותה עיסה והן בעיסה אחרת ואין כנגדה מאה ואחת, אוסרת תערובתה. בדרך ההיתר של עיסה זו כתב הרמ"א[16]:

"ואם חזרה ונתערבה בעיסה, ואין ק"א לבטל, אם לא אכל העיסה ישאל לחכם עליה ויתיר לו כנדר, דנשאלין על ההקדשות, ויחזור ויטול חלה אחרת".

מבואר שניתן להישאל לחכם על הפרשת החלה, ובכך תשוב העיסה להיות טבל ויפריש ממנה שנית חלה אחרת. הט"ז[17] הקשה על הרמ"א קושיות רבות והעלה שאין להישאל על החלה, אלא כאשר יש לו פתח או חרטה על עיקר ההפרשה ולא מחמת שהתערב. אולם האחרונים[18] הכריעו להקל בדבר כפשט הרמ"א. עם זאת, נחלקו האחרונים האם לברך כשמפריש חלה שנית: החתם סופר[19] ופוסקים נוספים[20] כתבו שיפריש בברכה, אולם החיד"א[21] כתב שלעניין ברכה יש לחשוש לדעת הט"ז, ועל כן יפריש שנית בלא ברכה. טעם נוסף להימנע מברכה בשנית כתב בשו"ת הלכות קטנות[22], שהברכה על ההפרשה הראשונה חלה גם על ההפרשה השניה. בשו"ת מנחת שלמה[23] חידש, שניתן להפריש (בלא ברכה) חלה נוספת לפני שישאל על החלה הזאת, ואח"כ כשישאל על זאת תחול למפרע ההפרשה השנייה. מאידך, דעת הגר"א וייס[24] שאין משמעות להפרשת חלה קודם שנשאל על החלה הקודמת, שכן אין הפרשה חלה כלל אלא מטבל.

השאלה על החלה תתבצע בפני שלושה אנשים[25] שומרי תורה ומצוות[26], שמבינים את המשמעות ההלכתית של ההתרה, ויודעים לפתוח 'פתח' להתיר נדרים[27]. הנשאל יאמר בפניהם: 'הפרשתי חלה והיא התערבה, ומאחר ולא נהניתי, הריני מתחרט עליה מעיקרא, ואם הייתי יודע שאתחרט לא הייתי מפריש חלה זו'. המתירים יאמרו לו: 'מותר לך מותר לך מותר לך, הפרשתך בטלה'[28]. 

נחלקו הפוסקים מי נשאל על חלה שהופרשה בשליחות: יש שכתבו שדווקא המשלח יכול להישאל, כיוון שהחלה הופרשה בעבורו[29], ויש שכתבו[30] שהשליח ישאל כיוון שההתרה נועדה לבטל את דיבורו ואין אחר יכול להישאל על דיבורו. לדעת החתם סופר[31], שניהם יכולים להישאל על כך (המשלח ישאל על עיקר השליחות והשליח על הפרשתו), ומהיות טוב שישאלו על כך יחדיו.

בצה"ל הפרשת החלה נעשית על ידי משגיח הכשרות, מתוקף המינוי הכללי שקיבל על ענייני כשרות המאכלים. מעמדו של המשגיח אינו כשליח אלא כאפוטרופוס המופקד על כך, ועל כן הרי הוא כבעלים[32]. על כן נראה שלכו"ע רשאי המשגיח להישאל על ההפרשה בעצמו, שהוא כבעלים לעניין זה ולא כשליח. יתר על כך נראה לומר, שאף אם המשגיח אינו נוכח במקום, רשאי כל חייל הנאמן על הכשרות להישאל על ההפרשה ולשוב ולהפריש חלה אחרת, כיוון שבפעולתו זו נחשב הוא כנציג הציבור לעניין השאלה, והרי זה כאילו הבעלים שואל על מעשי עצמו. 

מעבר לכך, כיוון שכלל החיילים שותפים בעיסה ועומדים ליהנות מאכילתה, אינם רשאים לשמש כדיינים בעניינה[33]. על כן אם אין במקום אזרחים שאינם שייכים בעיסה זו, יסלקו עצמם שלושה חיילים מזכותם בעיסה ולא יאכלו ממנה[34], והם שידונו בהתרתה.

ד. שאלה לאחר שאכלו מהפת

כתב הש"ך[35]:

" זו לשון דרכי משה: ונ"ל דוקא בכה"ג שעדיין העיסה קיים ויכול ליטול חלה אחרת אבל אם כבר נאכל העיסה א"א לשאול עליה דא"כ כבר אכל למפרע טבל עכ"ל. ואף על גב דהשתא נמי כשלא ישאל עליה אכל למפרע חלה שאסורה לזרים מ"מ כיון דלהרבה פוסקים בטלה ברוב שרי אבל טבל אסור לכ"ע".

מבואר, שאם נתערבה הפת בעיסה וכבר נאכלה הפת, אין להישאל עליה למפרע, כיוון שבאופן זה נמצא שאכל טבל, מה שאין כן כשנתערבה החלה בעיסה, מן התורה בטלה היא ברוב[36], ונמצא שעבר על איסור קל יותר. יש מהפוסקים[37] שהציעו להישאל על מרבית החלה שהפריש, ולהותיר רק כל שהוא בגדר חלה, כך שתתבטל במאה ואחת, ויש שפקפקו על כך[38], על כן למעשה נראה שאין לעשות כך. לפיכך, אם נאכלה העיסה כולה או חלקה, לא ישאל עליה, וימנע מלאכול את שאר העיסה.

סיכום

א. הפריש חלה והתערבה בעיסה שממנה הופרשה או בעיסה אחרת, אם יש כנגדה מאה חלקי היתר – בטלה, אך ראוי להפריש חתיכה בשיעור חלה בלא ברכה, ולנהוג בה כחלה.

ב. לא היה מאה חלקים כנגדה, ישאל על ההפרשה ויחזור ויפריש חלה אחרת, בסדר זה:

שלושה חיילים שומרי תורה ומצוות יסלקו את זכותם בעיסה, השואל על ההפרשה יאמר בפניהם: 'הפרשתי חלה והיא התערבה, ומאחר ולא נהניתי, הריני מתחרט עליה מעיקרא, ואם הייתי יודע שאתחרט לא הייתי מפריש חלה זו', והם יאמרו לו: 'מותר לך מותר לך מותר לך, הפרשתך בטלה'. לאחר מכן ישוב ויפריש חלה בלא ברכה (והרוצה לברך יש לו על מה שיסמוך).

ג. מי שהפריש הוא ישאל, ואם איננו כאן, יעשה כן חייל אחר שנאמן על הכשרות.

ד. נאכלה העיסה המעורבת, לא ישאל על ההפרשה, וימנע מאכילת הנותר מעיסה זו.

ה. אבדה החלה שהופרשה, וקיים חשש שהתערבה בעיסה – אין צריך להישאל ולהפריש שנית.

[1] יו"ד סימן שכג סעיף א.

[2] שם ס"ק א.

[3] כפי שהתבאר בתשובה א סעיף א.

[4] מאכלות אסורות פרק טו הלכות יג-טו.

[5] שו"ת מנחת שלמה (ח"א סימן ס אות א).

[6] דמאי סימן טז ס"ק טו.

[7] וכן העיר בספר מנחת שי (הירש. חלה סימן ו).

[8] שו"ת שאילת יעבץ (ח"ב סימן צט).

[9] ח"ב סימן שיט.

[10] משפט כהן (סימן מא).

[11] יו"ד ח"א סימן מט.

[12] יו"ד סימן שכג אות יג.

[13] דמאי סימן טו ס"ק י.

[14] יביע אומר (ח"א יו"ד סימן כא).

[15] קובץ זכרון שבתי ואריה (הלכות חלה, שיעורי דעה שיעור ז).

[16] יו"ד סימן שכג סעיף א, וכן מבואר בבדק הבית (לבעל השו"ע. שם).

[17] שם ס"ק ב.

[18] נקודות הכסף ופת"ש (שם), אולם בשו"ת חת"ס (יו"ד סימן שכ) כתב שאין להקל בכך לכתחילה אלא כשנפלה החלה לעיסתה, בצירוף סברת היעב"ץ הנ"ל.

[19] יו"ד סימן שכ, הו"ד בפת"ש (סימן שלא ס"ק ו).

[20] ראה דרך אמונה (תרומות פ"ד ס"ק קפד), וכן הסיק הגר"י ניסים (שו"ת יין הטוב ח"א יו"ד סימן טו).

[21] ברכי יוסף (יו"ד סימן שכג).

[22] ח"א סימן מח, וכן הוא בחידושי הרש"ש (נדרים נט ע"א).

[23] ח"א סימן סב אות יג וכ"כ בדרך אמונה (תרומות פ"ד ציון ההלכה תנב).

[24] זכרון שבתי ואריה (הלכות חלה, מבי רב סימן ד).

[25] חידושי רעק"א (על השו"ע יו"ד סימן רכח סעיף א).

[26] כך הסכימו חלק מהפוסקים, ראה בספר כל נדרי (פרק יד סעיף ג), ונראה שגם לדעת המקלים בדבר אין להתיר נדרים בפני מי שאינו מאמין במשמעות של התרת הנדרים.

[27] שו"ע (יו"ד סימן רכח סעיף א).

[28] כתבנו נוסח זה על פי המבואר בספר תבואת השדה (פרק יב סעיף טו, וראה שם במקורות).

[29] פת"ש (סימן שלא ס"ק ו) בשם משנת חכמים.

[30] שו"ת עונג יו"ט (סימן קיג).

[31] שו"ת יו"ד סימן שכ.

[32] כפי שהתבאר לעיל תשובה א סעיף ב.

[33] במסכת נגעים (פ"ב מ"ה) מבואר שאדם אינו יכול להתיר את נדרי עצמו, ואף לגבי נדרים שיש לו נגיעה ותועלת בהתרתם כתב בשו"ת הריב"ש (סימן תו) שאינו רשאי להתירם, וראה מקורות נוספים בספר כל נדרי (פרק טז סעיף א).

[34] ראה בבא בתרא מג ע"א.

[35] יו"ד סימן שכג ס"ק ו.

[36] ואף שהש"ך כתב דבריו בחלת חו"ל שבטלה למעשה ברוב, כתב הגר"ע יוסף (יבי"א ח"א יו"ד סימן כא) שהוא הדין בארץ ישראל, כיוון שחלה שבטלה ברוב הוי תרי דרבנן, ואילו אם ישאל הרי שהעיסה תהיה חד דרבנן.

[37] שו"ת נפש חיה (יו"ד סימן צא).

[38] מעדני ארץ (תרומות פ"ד סעיף יז), הגר"א וייס (קובץ זכרון שבתי ואריה - הלכות חלה, מבי רב סימן ה), וראה תבואת השדה (פרק יב סעיף יח).