פרק א

תשובה א - מצוות הפרשת חלה בצה"ל

א. חיוב הפרשת חלה ושיעורה בצה"ל

ההגדרה ההלכתית של הבעלות על ממון המדינה ביחס לדיני מצוות התורה, נידונה בכמה בירורי הלכה בימינו[1], ונוגעת לקיום מצוות רבות. ככלל נאמרו בכך שתי דרכים מרכזיות: יש שנקטו שכל אזרחי המדינה שותפים בממון זה, ויש שנקטו שהממון עומד תחת בעלות ציבורית כללית[2]. עיסה השייכת לצה"ל חייבת בחלה הן אם נדונה כעיסת שותפים והן אם נדונה כעיסת ציבור[3], וכפי שיבואר.

דעת הרשב"א[4], שעיסת השותפים פטורה מחלה, אולם להלכה פסק השו"ע[5] בעקבות הרמב"ם[6], שעיסת השותפים חייבת בחלה, וכן נקטו למעשה כל הפוסקים. אף על פי כן, נראה שבעיסות שעיקר חיובן מוטל בספק (כגון בפנקייק[7]), ניתן להקל במקום צורך לצרף את שיטת הרשב"א, לפטור מחלה.

בנוגע לשיעור חיוב חלה בעיסה משותפת, כתב השו"ע[8] שדי בכך שיהיה בעיסה שיעור חלה אחד עבור כולם. זאת, בשונה משותפים בעדר בהמות שאינם חייבים במצוות ראשית הגז אלא אם יש לכל אחד מהשותפים לפחות חמישה כבשים[9]. בטעם הדבר יש שכתבו[10], שמצוות חלה נאמרה בלשון רבים, ועל כן די בשיעור אחד לכולם, בשונה מראשית הגז שנאמרה בלשון יחיד, ועל כן צריך שיעור לכל אחד ואחד. ויש שביארו[11] שעיקר מצוות חלה היא על העיסה עצמה, ועל כן אינה תלויה במספר השותפים.

עם זאת, הרדב"ז[12] דייק מלשון הרשב"א[13] שצריך שיהיה בעיסה לפחות שיעור כזית לכל אחד ואחד מהשותפים, וכן מבואר במאירי[14], ויסודם בלשון התוספתא[15], ואם כן בצה"ל, שהעיסה שייכת לכלל המשרתים, או אף לכלל אזרחי המדינה, לכאורה לא חל על העיסה חיוב חלה. אולם, הראשונים לא ביארו טעם הדבר, ונראה שיסוד דבריהם, שחיוב חלה נאמר דווקא לגבי לחם בשיעור אכילה[16], כלשון הכתוב "באכלכם מלחם הארץ", או משום שלחם שעומד להתפורר לפירורים אינו בכלל 'לחם'[17]. על כן נראה, שבמקום שהמאפה ייאכל בשיעור כזית לכל אחד מהאוכלים, די בכך בכדי לחייב בחלה, אף שאין שיעור כזית לכל אחד מהשותפים. מלבד זאת, הלכה זו לא הובאה ברמב"ם ובשו"ע, שכתבו בסתמא שעיסת השותפים חייבת בחלה ולא חילקו, ומשמע שלדעתם אין צורך בשיעור כזית לכל אחד ואחד[18].

כאשר שותפים בעיסה יהודים ושאינם יהודים, חייבת העיסה בחלה אם יש שיעור חיוב בחלקם של היהודים. לאור זאת, לכאורה, עיסה בשיעור מצומצם בבעלות צה"ל, לא תתחייב בחלה, כיוון ששותפים בה כלל החיילים, יהודים ושאינם יהודים[19]. אף על פי כן למעשה, נראה שכיוון שחלקו של כל אחד ואחד מהחיילים בממון אינו קנוי לו מראש, אלא הוא זוכה בו כשמגיע לידיו, על כן העיסה נותרה ברשות הציבור ששם ישראל עליו[20]. 

כל זאת אף אם נדון את ממון צה"ל כממון השותפים. אולם לדעת הסוברים שממון צה"ל והמדינה בכללה אינו ממון משותף, אלא עומד הוא תחת בעלות המדינה כישות ציבורית בפני עצמה, פשוט שכל עיסה שיש בה שיעור חייבת בחלה, ואין הדבר תלוי בשיעור כזית או במידת שותפותם של מי שאינם יהודים בעיסה[21].

ב. סמכות הפרשת חלה בצה"ל

הפרשת תרומות ומעשרות מועילה רק על ידי הבעלים או על ידי שלוחם. בפרק זה נדון מי הוא המפריש בצה"ל.

1. הפרשת חלה מטעם שליחות, זכיה או שותפות

הפרשת תרו"מ או חלה על ידי שליח, מועילה רק כאשר התמנה בפירוש לכך על ידי הבעלים[22]. עם זאת, כתבו הפוסקים שהממונה על הכנת המאפים רשאי להפריש מהם חלה, אם ברור לגמרי שרצונו של הבעלים בכך[23]. יש שבארו, שהפרשת חלה מועילה מדין 'זכין' גם בלא מינוי שליחות מפורש[24] אך יש שבארו שהלכה זו נאמרה רק לגבי פועל שידו כיד בעל הבית[25], או כאשר התמנותם של העובדים להכנת המאכלים כמוה כמינוי שליחות מפורש על הפרשת החלה, ואין ללמוד מכך על הפרשה מדין 'זכין'[26].

לאור זאת, נחלקו פוסקי דורנו[27], האם המשגיחים והעוסקים בהכנת המזון בבתי עסק שונים ובמפעלים, רשאים להפריש חלה מהעיסה מדין 'זכין', או שנדרש מינוי שליחות מפורש לכך רק לאחר רכישת הקמח, משום שלא ניתן למנות שליח לדבר שלא בא לעולם[28] ומטעמים נוספים[29].

לדעת הסוברים שמועילה הפרשה של כל אדם הפועל לטובת הבעלים (כאשר הדבר נוח להם בבירור) מדין 'זכין', ובפרט של מי שמהווה חלק בלתי נפרד מצוות המטבח, בסמכותם של משגיחי הכשרות בצה"ל להפריש חלה, כיוון שהחלטת הציבור בכללו היא שהמזון שיוגש בצה"ל יהיה כשר, וממילא כל המסייע למימוש עיקרון זה פועל לממש את רצון הציבור.

מעבר לכך, נראה שלגבי חיילים העוסקים בכשרות (לעומת משגיחי כשרות אזרחיים), יש מקום לומר שתועיל הפרשתם אף לדעת הדורשים מינוי שליחות מפורש. שכן, ביחס לשותפים בעיסה, כתב השו"ע[30] שרשאי כל שותף להפריש אף מעבר לחלקו גם ללא מינוי שליחות מפורש, כל שמסתמא הדבר נוח לחבריו. נחלקו האחרונים[31] האם כוחו של השותף להפריש הוא משום שליחות, אף שלא התמנה לכך בפירוש, או משום שדינו כבעלים על כל המאכל כל עוד שלא מיחו בידו. ממילא, חייל ששותף אף הוא לבעלות הצבאית הכללית על העיסה - יתכן שאין צריך כלל למינוי שליחות. 

2. הפרשת חלה מדין אפוטרופוס או גזבר

במשנה במסכת גיטין[32] מבואר, שאפוטרופוס מפריש תרומות ומעשרות מממון היתומים. ביסוד הדין נאמרו בראשונים כמה הסברים: יש שביארו[33] שזוהי תקנת חכמים מיוחדת, בכדי לדאוג לצרכי היתומים, וכוחו של האפוטרופוס לפעול בממונם הוא מדין הפקר בית דין הפקר. לעומת זאת, יש שכתבו שלאפוטרופוס יכולת לפעול בנכסי היתומים בעבורם ובכלל זאת להפריש תרומות ומעשרות, מדין זכיה[34], או משום שיד אפוטרופוס כיד הבעלים[35].

הר"ן במסכת מגילה[36] מחדש, שלנבחרי ציבור יש כוח לפעול בממון בני העיר כאפוטרופוסים. לגבי תרומות ומעשרות, תלוי הדבר במחלוקת הראשונים הנ"ל: אם כוחו של אפוטרופוס בממון היתומים נובע מחידוש התורה לגבי יתומים, שיד אפוטרופוס לגביהם כיד בעלים, אין מקום להחיל חידוש זה גם ביחס לנבחרי ציבור. אולם, אם זוהי תקנת חכמים המבוססת על כך שהפקר בית דין הפקר, יש מקום להחיל סמכות זו גם ביחס להפרשת תרומות ומעשרות על ידי נבחרי הציבור[37]. אם נגדיר את ממון המדינה כממון ציבור ולא כממון השותפים, מסתבר לומר שסמכות הפעולה של הנציגים בעבור כלל הציבור עדיפה על שליח ואפוטרופוס, ותועיל לכל השיטות מן התורה. כיוצא בדבר, מבואר בירושלמי[38] שגזבר רשאי להפריש תרומות ומעשרות מממון הקדש, ונראה שהוא הדין שרשאים נציגי הציבור להפריש תרומות ומעשרות מממון המדינה[39].

המהרי"ט[40] חידש, שגם אפוטרופוס שלא התמנה מטעם בית הדין, אלא התנדב מעצמו לפעול לטובת היתומים, רשאי להפריש תרומות ומעשרות. לדבריו, מסתבר שלא רק משגיחי הכשרות שהתמנו בפירוש להפריש חלה בצה"ל רשאים להפריש, אלא הוא הדין לכל חייל שיפריש חלה בהיעדר משגיח, כל שדעתם של המפקדים נוחה במעשיו.

סיכום

א. עיסה בבעלות צה"ל חייבת בחלה, כפי שיעורי חלה הרגילים.

ב. הפרשת החלה תתבצע על ידי משגיח הכשרות. במידה והמשגיח לא נמצא, ניתן למנות לכך כל חייל הבקי בפרטי ההפרשה, בכפוף להחלטת רב היחידה.

[1] ראה בירורים הלכתיים כלליים בזה בנספח לספר הלכה כסדרה מזוזה, ספר 'דיני ישראל' (חלק א), ספר 'דינא דמלכותא במדינת ישראל', קונטרס 'סלע מדינה' (שער ג סימן יב), קונטרס 'הפרשת מעשרות בממון המדינה' (לרב הופמן) ובשו"ת באהלה של תורה (ח"א סימן כ).

[2]  בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב סימן לט) כתב כי נחלקו הראשונים אם לדמות את הבעלות על ממון המדינה לשותפות, וכן הסתפק בדבר בשו"ת מנחת יצחק (ח"ט סימן קיא). בשו"ת משנה הלכות (ח"ו סימן רעז) נטה להגדיר זאת כשותפות, וכן נקט הגר"ש גורן (משיב מלחמה סימן קנג) לעניין ראשית הגז. שיטה שונה הובא בשו"ת שבט הלוי (ח"ה סימן קעב), שממון המדינה נמצא בבעלות השלטון עצמו.

[3] הגרצפ"פ (שו"ת הר צבי יו"ד סימן קכו) בנוגע לדיני ריבית בממון המדינה דן את ממון המדינה כממון ציבור. במקום אחר (הר צבי זרעים ח"ב סימנים מג) כתב (להלכה ולא למעשה) שממון ציבור אינו חייב בשמיטה ובתרומה, משום שנאמר בהם 'שדך', משמע שהמצווה הינה על היחיד ולא על הציבור. כל הפוסקים חלקו על דבריו, וכתבו שכלל חיובי מצוות התורה נאמרים וחלים על ממון הציבור (ראה פסקים וכתבים לרב הרצוג זרעים סימן לו וסימן מח), משפטי עוזיאל (יו"ד סימן כז) וכן בפסקי עוזיאל (סימן ל), תורת הארץ (ח"א סימן ז הערה כז), שו"ת ציץ אליעזר (ח"א סימן יא), וראה גם שו"ת מנחת שלמה (תניינא סימן קכב). אולם, לעניין חלה שנאמר בה 'ראשית עריסותיכם' בלשון רבים, חל החיוב גם ביחס לממון הציבור, אף לשיטת ההר צבי.

[4] פסקי חלה שער שני.

[5] יו"ד סימן של סעיף ב.

[6] הלכות ביכורים פ"ו ה"ו.

[7] ראה להלן תשובה ג סעיף ג.

[8] יו"ד של ב-ג.

[9] רמב"ם (הלכות ביכורים פ"י הלכה יד), שו"ע (יו"ד סימן שלג סעיף י).

[10] מהר"י קורקוס (על הרמב"ם שם), אמרי בינה (ציצית סימן ח).

[11] חידושי הגר"ח הלוי (ביכורים שם), ובסגנון שונה במקצת בחזו"א על דבריו, וראה דרך אמונה (ביכורים, פרק ו הלכה ו בביה"ל).

[12] על הרמב"ם (הלכות ביכורים פ"ו ה"ו).

[13] פסקי חלה.

[14] חלה פ"ג מ"ב.

[15] חלה פ"א ה"י.

[16] כך ביאר בהגהות קדושת לחם על פסקי חלה לרשב"א (אות כב).

[17] כך ביאר בחזון יחזקאל (על התוספתא שם).

[18] מעבר לכך, מדברי הרמב"ם משמע שעיסת הרבים שונה בדינה מעיסת השותפים, ויתכן שלשיטתו בעיסה ציבורית אין צריך כזית לכל אחד ואחד.

[19] אגב, גם עיסה שנאפתה ליחידה שכל משרתיה אינם יהודים – חייבת בהפרשת חלה, שכן להלכה כתבו הפוסקים (דרך אמונה ביכורים פרק ו ס"ק ס"ב) שעיסה שנעשית עבור נכרים חייבת בחלה, וכמה טעמים נאמרו בדבר: יש שכתבו (תורת הארץ דמאי סימן ח, דרך אמונה מעשר פרק ו שעה"צ קנב) שאסור לתת טבל לנכרי, כיוון שאסור לישראל ליהנות מכילוי הטבל באכילתו של הנכרי, ויש שסייגו (פתחא זוטא הלכות חלה) שאיסור זה נוהג רק כאשר יש הנאה ליהודי באכילת הנכרי. טעם נוסף כתבו הפוסקים (ראה דרך אמונה הנ"ל), הואיל ובזמן היותה עיסה, שהוא שעת החיוב בחלה, היתה העיסה בבעלות ישראל, חל עליה חיוב חלה, אף שאינה מיועדת לאכילת ישראל. ויש שכתבו (פתחי תשובה יו"ד סימן שכח ס"ק א), שאף אם מן הדין לא חל חיוב חלה על עיסה שנועדה לנכרים, אך מפני מראית העין יש להפריש ממנה חלה. בצה"ל, אף כאשר אופה עבור חיילים שאינם יהודים, לרוב ישנה אפשרות כל שהיא שיאכלו מהעיסה גם חיילים יהודיים, ועל כן לא פקעה מהעיסה חובת הפרשת חלה לפי כל השיטות (ובעניין עיסה שאפה טבח שאינו יהודי – מסתבר שהיא חייבת בחלה, כיוון שהיא שייכת לכלל הצבא (על פי השו"ע יו"ד סימן של, וראה בספר דרך אמונה ביכורים פרק ח ס"ק נב).

[20] אף שלגבי טבילת כלים הובאה מחלוקת אם כלים השייכים לצה"ל חייבים בטבילה מן הדין (ראה לעיל פרק ד תשובה א סעיף ה), שם די בשייכות כל שהיא של אינו יהודי בכדי לפטור את הכלי מטבילה, מה שאין כן לגבי הפרשת חלה, אין בשייכותו של הנכרי לחלה סיבת פטור עצמית אלא רק העדר שיעור לישראל.

באשר לחלק של כל אחד מאזרחי המדינה (שאינו חייל) בממון המדינה, היות ובקניית הקמח על ידי צה"ל לא נעשה מעשה קניין עבור כל אזרח לעצמו, אין בעלות ממשית ליחידים המעכבת את הבעלות הציבורית הכללית מלהיות בשם של בעלות ישראל (ראה שו"ת הרא"ש כלל ו סימן יט, שו"ת הרדב"ז ח"א סימן סה, שו"ע חו"מ סימן רד סעיף ט, חזו"א ב"ב סימן ד ס"ק כב וערלה סימן א ס"ק טו ושו"ת הר צבי או"ח ח"ב סימן סז). 

[21] ראה בשו"ת באהלה של תורה (שם) ע"פ שו"ת אבני מילואים (סימן כח). אמנם, אם אכן נגדיר את ממון המדינה כישות ציבורית עצמאית, יש לעיין האם ניתן לחייב ממון זה במצוות. כך, למשל, האחרונים דנו על ריבית בממון משותף ליהודים וגויים ורבים סוברים כי הרוב קובע את הגדרת הממון הכללית (ראה על כך לעיל פרק ד תשובה א סעיף ה). וראה גם מנחת אשר (ח"א סימנים קה-קו).

[22] מסכת תרומות פרק א משנה א.

[23] הסמ"ק (סימן רמו) כתב שהממונה לאפות לחם ('גבל') רשאי להפריש חלה מהעיסה, כיוון שכך דעת הבעלים מסתמא, וחלק עליו הבית יוסף (יו"ד שכח), משום שלא ברור לגמרי שכך הוא רצונו של בעל הבית. על דרך זו, כתבו רבים מהפוסקים שכאשר ברור שרצונו של בעל הבית שהעוסק בהכנת המזון יבצע אף את ההפרשה, הרי זה כאילו התמנה על כך בפירוש (ביאור הגר"א יו"ד סימן שכח ס"ק י, גידולי הקדש סימן שכח, דרך אמונה תרומות פרק ד הלכה א בביאור הלכה).

[24] תרומת הדשן (סימן קפח), רמ"א (יו"ד סימן שכח). 

[25] עונג יום טוב (סימנים קז-קט), שו"ת דברי יציב (יו"ד סימן רה).

[26] יש שכתבו שבכדי להפריש תרו"מ וחלה של אחר, נדרש מינוי שליחות מפורש, ואין די בכך שזהו רצונו וטובתו (ראה עונג יום טוב שם, שו"ת הר צבי זרעים סימנים א-ב, גידולי הקדש סימן שכח), ויש שכתבו, שדין 'זכין' אינו נוהג בכל פעולה של הוצאת ממון מרשות האדם (קצות החושן סימן רמג ס"ק ח).

[27] ראה בספר הפרשת תרומות ומעשרות במערכת הציבורית פרק ב, ובספר משפטי ארץ (דיני חלה פרק ד סעיפים ח-טז).

[28] תוספות (נזיר יב ע"א), וראה בשו"ת דברי יציב (יו"ד סימן רה) שהאריך בדין זה. בהקשר לעיסה השייכת לציבור המורכב גם ממי שאינו שומר מצוות, יש להוסיף חשש נוסף, הואיל וכאשר יש שותפים המתנגדים להפרשה לא תועיל השליחות כלל (שו"ע יו"ד סימן שלא סעיף לה). אמנם חשש זה אינו מצוי בצה"ל, שכן כלל החיילים והמפקדים מעוניינים בכך שהמזון יהיה כשר.

[29] יש שכתבו שדין 'זכין' מתקיים דווקא כאשר ההפרשה מסורה לכל, ולא כאשר מוסמך לכך אדם מסוים (שו"ת עין יצחק אבהע"ז ח"ב סימן נא ענף ג, וזו דעת הגרי"ש אלישיב בקובץ תשובות ח"א סימן קעז). אולם מהגר"ד ליאור והגר"א וייס שמענו, שעיקר דין 'זכין' תלוי בבירור רצונו של האדם, ואין פגם בכך שרצונו מוגבל לאדם מסוים, וכן מבואר בגידולי הקדש (סימן שכח). ובדומה לכך הקלו כמה פוסקים במקום עיגון לזכות גט באופן כזה (שו"ת הר צבי אבהע"ז סימן קנה, שו"ת ציץ אליעזר ח"ה סימן כג).

מלבד זאת, יש שכתבו (הר צבי זרעים שם), שבכדי להפריש חלה משל אחר, נדרש שרצונו החיובי של הבעלים יהיה בכך, ואין די בכך שלא יתנגד להפרשה. לאור זאת, יש שפקפקו ביכולת ההפרשה מדין 'זכין' בממון ששותפים בו יהודים שאינם שומרים תורה ומצוות, שאינם מעוניינים בהפרשה מצד עצמם אף שאינם מתנגדים לה. אולם נראה, שהממונה לתפקיד ציבורי מסוים, רצון הציבור שיבצע את מלאכתו נאמנה בכלל ההיבטים, וממילא בכלל זה דעתם שיפריש חלה כדין.

[30] שו"ע (יו"ד סימן שלא סעיף לה).

[31] ראה ירושלמי (תרומות, מהדורת בית המדרש להלכה בהתיישבות, פרק א הערה קיא).

[32] נב ע"א.

[33] רמב"ן ורשב"א (שם בהסבר הראשון).

[34] רמב"ן (שם בהסבר השני).

[35] רשב"א (בהסבר השני).

[36] ח ע"א בדפי הרי"ף, וראה שו"ת פני יהושע (ח"ב סימן צט).

[37] בשו"ת הר צבי (זרעים סימן נג) הסתפק, האם ועד מושב יכול למנות משגיח להפרשת מעשרות כדין ז' טובי העיר. המדובר שם בכפרים שהם שותפים. ספקו תלוי ככל הנראה במה שכתבנו כאן. ועיי' גם פסקים וכתבים (לרב הרצוג. אבהע"ז סימן קפה), שהביא אחרונים שכתבו כי בית דין רשאים למנות שליח לטובת אדם כחלק מהנהגת הציבור.

[38] הירושלמי (תרומות פרק א הלכה א) הסתפק אם יכולת גזבר להפריש כי הוא כבעלים או מטעם שמועילה הפרשה ג"כ על הפקר כל שאין לו בעלים המעכב את ההפרשה. לשתי הדרכים פשוט שתועיל ההפרשה של נציגי הציבור ביחס לממון המדינה.

[39] שו"ת מנחת יצחק (ח"ט סימן קיא), על דרך זו כתב בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סימן כח), שבנקאי נידון כבעלים ביחס לממון הבנק (לגבי איסור ריבית, בדומה למבואר בספר התרומות כלל מו חלק ד אות ח לגבי הממונה על קופת הצדקה), וכן כתב בשו"ת שבט הלוי (ח"ה סימן קעב) שנציגי המדינה הם הבעלים המוסמכים להפריש תרו"מ מתבואה השייכת למדינה.

[40] ח"ב חו"מ סימן לז.