פרק ז

תשובה ז - אכילת מאכל צונן בכלי טרף

 

שאלה:

האם חיילים שמצויים במטבח שאינו עומד בחזקת כשרות, ואין באפשרותם להכשיר את הכלים, רשאים להשתמש בהם בצונן? האם מותר לשתות משקה קר בכוס של מי שאינו מקפיד על הלכות כשרות?

 

תשובה:

 

א. מקור האיסור להשתמש בכלי טרף

במסכת חולין[1] נאמר:

"דההיא פינכא דהוה בי ר' אמי דמלח ביה בשרא – ותבריה".

ופירש רש"י[2]:

"קערה של חרס (שבלעה דם במליחה) שאין לה תקנה בהגעלה".

דייק מכך הרמב"ן[3], שאסור להשתמש בכלי זה אף בצונן, שאם לא כן מדוע שבר רבי אמי את הכלי?! בסיבת האיסור כתב הרמב"ן שני טעמים:

"וההיא פנכא דתבר ר' אמי, של חרס היה ותברה משום שמא ישתמשו בה בחמין, אבל יכולין היו להשתמש בה בצונן בהדחה. ואפשר שכלי חרס שנשתמש בהן איסור בחמין אפילו לצונן אין לו תקנה, דכל כך הוא בלוע עד שהוא חשוב כאיסור בעינו... הלכך קערה של חרס שמלח בה בשר אין לה תקנה אלא שבירה".

לטעמו הראשון של הרמב"ן, אסור להשהות את הכלי, שמא יבוא להשתמש בו חמין, ואילו לטעמו השני של הרמב"ן, כלי חרס נחשב כאיסור בעין ועל כן אסור להניח בו היתר אפילו צונן.

כיוצא בזה הוכיחו ראשונים נוספים מהמבואר במסכת פסחים[4]:

"אמר רבא בר אבא אמר רב חייא בר אשי אמר שמואל: כל הכלים שנשתמשו בהן חמץ בצונן, משתמש בהן מצה, חוץ מן בית שאור, הואיל שחימוצו קשה".

והרי"ף[5] גרס:

"אמר רב חנן בר רב יצחק אמר רב חייא בר אשי אמר שמואל, כל כלי חרס שנשתמש בהן חמץ בצונן, מותר להשתמש בהן מצה בצונן".

כתב על כך הר"ן[6]:

"ומאי דאמרינן חוץ מבית שאור שחמוצו קשה, דמשמע דאפילו בצונן אסור להשתמש בהן מצה, היינו דוקא נמי בכלי חרס, שכל כלי חרס שנשתמש בו חמץ בחמין כיון שאין לו תקנה אלא שבירה אסור להשתמש בו אפי' בצונן, דחיישינן שאם ישהה אותן להשתמש בו צונן שיבא להשתמש בו חמין. ועוד, שכיון שהוא בולע הרבה ואינו יוצא מידי דפיו הרי הוא כגוף האיסור, הילכך כל היתר שנגע בו צריך הדחה כאילו נגע [באיסור] עצמו".

כיוצא בזה כתבו גם הרשב"א[7] והמאירי[8].

 

ב. שיטת הרא"ש

לעומת זאת, הרא"ש[9] דחה את גירסת הרי"ף:

"יש ספרים דגרסינן בצונן. ונראה דלא גרסינן בצונן, אלא אפי' בחמין מותר להשתמש בהן במצה, כיון שכל השנה לא נשתמש בהן חמץ כי אם בצונן לא בלע, ומותר להשתמש בהן מצה אפי' בחמין. חוץ מבית שאור, דאע"פ שלא נשתמש בו אלא צונן, הואיל וחימוצו קשה אסור להשתמש מצה בחמין. אבל בצונן מותר להניח במצה אפויה. אבל ללוש בו מצה אסור אף על גב דצונן הוא דממהר להחמיץ".

הרי שהרא"ש דחה את גירסת הרי"ף, ולדעתו גם בבית שאור שחימוצו קשה (ודינו כאילו בלע בחם) מותר להשתמש בו מצה בצונן.

על דרך זו פסק הטור[10]:

"כל הכלים אפילו של חרס, שנשתמש בהן חמץ בצונן, מותר להשתמש בהן מצה אפילו בחמין, חוץ מבית שאור ובית חרוסת, שאף על פי שלא נשתמש בהן אלא חמץ בצונן, אסור להשתמש בהן מצה בחמין, אבל בצונן להניח בהן מצה אפויה מותר. אבל אסור ללוש בהן אף ע"ג דצונן הוא, שממהר להחמיץ וכו'".

בדברי הרא"ש והטור מוזכר רק דין 'בית שאור', אך הש"ך[11] כתב, שמדבריהם משמע שאף כלי חרס שהשתמש בו חמין מותר להשתמש בו צונן, וכעין זה כתב הדרכי משה[12] בדעת הטור.

מבואר, שאף שרוב הראשונים נקטו כגירסת הרי"ף, והעלו בבירור שאסור להשתמש בצונן בכלי חרס שבלע בחם, לדעת הרא"ש והטור שימוש כזה מותר, וכן היא דעת הרא"ם[13].

אולם הקרבן נתנאל[14] והמאמר מרדכי[15] דייקו מסוף דברי הרא"ש[16], שהביא שוב את גרסת הרי"ף וציין שכן היא גם גרסת הר"ח, מבלי להעיר על דבריהם, שאין כוונתו לחלוק לדינא על הרי"ף, אלא ראשית דבריו אמורים בשאר כלים, ובזה התיר להשתמש בצונן, ואילו בסוף דיבר על כלי חרס, ובזה אסר שימוש בצונן. לדרך זו, דעת הרא"ש ככל הראשונים הנ"ל בהסבר דברי הרי"ף, ואינה תואמת את דרכו של הטור.

 

ג. שיטת הרמב"ם

בהלכות מאכלות אסורות כתב הרמב"ם[17]:

"קערה שמלח בה בשר אפילו היתה שועה באבר, אסור לאכול בה רותח לעולם, שכבר נבלע הדם בחרסיה".

משמע שדווקא רותח אין לאכול בה, אבל צונן מותר, ואם כן נראה שדעתו כהטור הנ"ל.

אולם מדברי המגיד משנה על אתר, נראה שלא דקדק כך בדברי הרמב"ם, שכן כתב:

"עוד כתב (הרשב"א) שיראה לו דלצונן כל שנתקנחה יפה אפילו לכתחלה מותר להשתמש בה ע"כ. ויש מן המפרשים שכתבו שכלי של חרס שאסור להשתמש בו בחמין לעולם, אף בצונן אסור להשתמש בו לכתחלה, דילמא אתי לאישתמושי בחמין, והיינו דתברה ר' אמי לההיא פינכא, וכבר כתבתי כן פ' ה' מהלכות חמץ ומצה ועיקר, ודינו של הרשב"א ז"ל אפשר בכלים שיש להם הכשר[18]".

משמע מדברי המגיד משנה, שהרמב"ם לא התיר שימוש צונן בכלי חרס שבלע בחמין, שאם כן היה לו להעיר שדברי הרמב"ם אינם מתאימים לשתי הדרכים שהביא בדבריו.

כך נראה גם מדברי הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה[19] שכתב:

"כל כלי חרס שנשתמש בהן חמץ בצונן מותר להשתמש בהן מצה בצונן, חוץ מכלי שמניחין בו את השאור וכלי שמניחין בו חרוסת מפני שחימוצן קשה".

הרי שגרס כגירסת הרי"ף, ואם כן יש לדייק בדבריו כמו שדייקו הראשונים הנ"ל, שאסור להשתמש אפילו בצונן בכלי חרס שבלע בחם.

יתכן לומר, שדברי הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות אמורים דווקא בקדירה השועה באבר, ועל כן אף שאסרו כל שימוש בכלי חרס משום שהוא מפליט גם בצונן, כאשר הכלי מחופה באבר אין מקום לחשוש, הואיל והאבר איננו מפליט בצונן[20].

אולם בשו"ת מהרלב"ח[21] נקט שדעת הרמב"ם כהטור, וביאר שדווקא לגבי חמץ החמיר, משום חומרא דחמץ, או משום שאין בכך הפסד גדול, כיוון שלאחר שבוע חוזר הדבר להיתרו, מה שאין כן בכלי חרס הבלוע מאיסור.

עוד כתב הרמב"ם[22]:

"ולא אסרה תורה אלא קדרה בת יומה בלבד הואיל ועדיין לא נפגם השומן שנבלע בקדרה ומדברי סופרים לא יבשל בה לעולם, לפיכך אין לוקחין כלי חרס ישנים מן העכו"ם שנשתמשו בהן בחמין כגון קדרות וקערות לעולם, ואפילו היו שועין באבר, ואם לקח ובישל בהן מיום שני והלאה התבשיל מותר".

נראה שכוונת הרמב"ם אינה לאסור את עצם השימוש בכלי ואפילו בקביעות, אלא שלכתחילה אין לקנות כלי חרס הבלוע מאיסור, כדי שלא להיכנס למציאות שבה קיים חשש שיבוא לכלל איסור, וכעין זה ביאר בדבריו המהרלב"ח[23].

 

ד. פסיקת השולחן ערוך

בדברי השו"ע לא נתבאר בפירוש כיצד יש להורות בדין זה, אם כרוב הראשונים המחמירים שלא להשתמש בכלי חרס, או כהטור שמיקל, ונחלקו האחרונים בדעתו, כפי שיתבאר.

לגבי כלי שאינו מנוקב שמלחו בו בשר (ונאסר בכך) פסק השו"ע[24] שאסור להשתמש בו רותח. משמע שמותר להשתמש בו צונן, כדעת הטור. אולם יתכן שדבריו אמורים בכלי שאינו מחרס, ואילו בכלי חרס יורה שאין להשתמש אף בצונן.

עוד כתב השו"ע[25] לגבי הכשרת כלים לפסח:

"כל הכלים, אפילו של חרס, שנשתמש בהם חמץ בצונן, מותר להשתמש בהם מצה אפילו בחמין, חוץ מבית שאור ובית חרוסת שאף ע"פ שלא נשתמש בהם חמץ אלא בצונן, אסור להשתמש בהם מצה בחמין, אבל בצונן להניח בהם מצה אפויה, מותר, אבל אסור ללוש בהם. וכל זה בלא הגעלה, אבל על ידי הגעלה, אפילו בית שאור וחרוסת מותרים אם אינם של חרס, אבל לשל חרס לא מהני הגעלה, ואפילו לא נשתמש בהם חמץ אלא בצונן, לא ישתמש בהם מצה אפילו בצונן".

על פי גירסא זו בדברי השו"ע, מבואר שנקט להלכה כדעת הרי"ף, ולא התיר שימוש צונן בכלי חרס שבלע בחם. כך צידדו בדבריו העולת שבת[26], באר הגולה והגר"א על אתר, וכן כתב בדעתו שו"ע הרב[27] והבינת אדם[28].

אולם הפר"ח[29] והמאמר מרדכי[30] הגיהו את לשון השו"ע בסופו, גבי בית שאור וחרוסת העשויים חרס:

"לא ישתמש בהם מצה אלא בצונן".

לדעת המאמר מרדכי דעת השו"ע להקל כהרא"ש, וכן מבואר בש"ך[31]. לעומתו, הפר"ח[32] נקט, שדעת השו"ע להחמיר כרוב הראשונים הנ"ל, ומה שהיקל בצונן הוא דווקא בבית שאור[33]. המשנה ברורה[34] הביא את שתי הדעות.

למעשה נראה, שמאחר שבדברי האחרונים קיים ספק מהי דעת השו"ע, נכון להחמיר כדעת רוב הראשונים, ולאסור שימוש בצונן בכלי חרס שבלע איסור.

יש לציין, שבדברי הריטב"א[35] מבואר, שבבית נכרי אין איסור בשימוש בכלי חרס בצונן, אפילו לדעת המחמירים, והביאוהו להלכה כמה אחרונים[36].

 

ה. שימוש בכלים טרפים שניתן להכשירם

כל זאת לגבי כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם, ואין אפשרות כלל להכשירו.

אולם לגבי שאר כלים מבואר להדיא מדברי הראשונים הנ"ל, שלא אסרו כלל את השימוש בצונן, וכן הוא ביתר ביאור במ"מ הנ"ל בביאור שיטת הרשב"א, וכן כתב בחידושי רבנו דוד[37], וכן היא פסיקת השו"ע לדעת המפרשים את דבריו לחומרא, כפי שהתבאר בפרק הקודם.

פסיקה זו מתיישבת היטב עם הטעם השני שכתבו הראשונים, להחמיר בכלי חרס שבליעתו מרובה ואינו יוצא מידי דופיו. אולם לטעם הראשון שכתבו הראשונים, לחשוש לכך שיבוא להשתמש בכלי אף בחם, צריך להבין מדוע לא החמירו בשאר כלים שאינם מחרס. ביאר זאת הפרי חדש[38]:

"ותמה הרא"ם דמאי נפקא מינה בין כלי חרס שאין לו תקנה ובין כלי מתכת שיש לו תקנה בהגעלה, סוף סוף לענין תשמיש בחמין שניהם שוין באיסור והיה ראוי לגזור גם בכלי מתכות ע"כ. ואין כאן תימה כלל, דבשלמא בכלי חרס כיון שאין לו תקנה, ישהינו בבית להשתמש בו צונן ואתי ביה לידי תקלה להשתמש בו חמין, אבל בכלי מתכת כיון שיש לו תקנה בהגעלה, מסתמא מגעיל אותו להשתמש בו כל צרכו, ולזמן מועט שמשתמש בו קודם שיגעילנו לא חיישינן, ואף אם משתמש בו זמן מרובה בלא הגעלה, שפיר דמי דלא פלוג רבנן, וכיון דלא הויא מילתא דשכיחא להשהותו זמן מרובה בלא הגעלה, לא גזרו ביה רבנן".

ראיה להבחנה זו בין כלי חרס לשאר כלים, יש להביא מדברי הגמרא במסכת עבודה זרה[39], המתירה להשתמש בסכינים הבלועים מאיסור, אחר שננעצו בקרקע בכדי לנקותם משמנונית האיסור, ולא חששו לכך שישתמש בהם בחם.

אף שבדברי הראשונים לא נזכר אלא חרס, שלא ניתן להכשירו כלל, הפמ"ג[40] חידש שדין זה אמור גם בכלי עצם או בכלי עץ שצריכים ליבון, ולא ניתן ללבנם כיוון שחס עליהם שלא יתקלקלו. על דרך זו נראה, שהוא הדין לכלים שצריכים ליבון, אך הדבר אינו אפשרי באופן מעשי מחמת הקושי להביא את כלי המתכת המצויים כיום למצב שיתלבנו אם לא באופן שיגרום לקלקולם.

לגבי כלי זכוכית, אף לנוהגים בהם איסור ככלי חרס, אין זה אלא מחמת הספק, ועל כן נראה שאין להחמיר בהם לעניין גזירה זאת, כיוון שאף אם ישתמש בהם בחם, יהיה איסורו מסופק (כל שכן אחר שיוכשרו בהגעלה).

 

ו. פסיקת הרמ"א

לעומת דעת רבים מהראשונים שהתירו שימוש צונן בכלי איסור שאיננו מחרס, כתב הרמ"א[41]:

"אבל מותר להשתמש בו (בכלי שצריך ליבון שהגעילו) צונן, אפילו לכתחלה, ע"י הדחה ושפשוף היטב. וכ"ש בכלי שצריך הגעלה. ודוקא בדרך עראי, כגון שהוא בבית העובד כוכבים או בדיעבד, אבל אם רוצה להשתמש בו בקבע, יש מחמירים ואומרים דאפילו להשתמש בו צונן צריך הגעלה או ליבון, גזירה שמא ישתמש בו חמין. והכי נוהגין".

נמצא שהרמ"א אסר להשתמש בצונן בדרך קבע בכלים שתשמישם לאיסור, אף בכאלו שמועילה להם הגעלה או ליבון.

מקור דברי הרמ"א בלשון המרדכי[42]:

"וה"ה לכל דבר שתשמישו בחמין, לא סגי ליה בהדחה אפילו להשתמש בהן בצונן, דילמא אתי לאשתמושי בהו חמין [ומילתא דפסיקא תני בברייתא כל דבר שנשתמש בהן צונן מדיחן והן טהורין משמע אפילו להשתמש בחמין כל דבר שנשתמש בהן חמין מגעילן אפילו להשתמש בהן צונן דגזרינן דילמא אתי לאשתמושי בהן חמין. מרדכי ישן]".

דברי המרדכי נובעים מכך שגרס בסוגיא הנ"ל בפסחים, כל הכלים שנשתמש בהם חמץ בצונן משתמש בהם מצה בצונן, ומשמע שאין מדובר רק בחרס.

אף על פי שלא נתפרש בדברי המרדכי שישנה הבחנה בין שימוש קבוע לשימוש עראי, ביארו האחרונים[43], שהרמ"א הסיק שחילוק זה מוכרח על פי דרכו, שכן כאמור לעיל, מותר להשתמש בסכין הבלועה באיסור (אחר נעיצתה בקרקע), ולדבריו שאין חילוק בין חרס לשאר כלים, בהכרח שהתירו זאת כיוון שנעשה באופן עראי.

יש להסתפק כיצד יפסוק הרמ"א לגבי שימוש בכלי חרס בדרך עראי, ונראה שיש להחמיר בדבר, מאחר שכל הראשונים סתמו ולא חילקו בין שימוש ארעי לקבע, וכן כתב בפירוש המנחת יעקב[44], וביאר שכיוון שאינו יוצא מידי דופיו לעולם, גזרו בו אפילו על שימוש עראי, וכן נקט גם הפמ"ג[45]. אולם הפר"ח הנ"ל הסתפק האם על פי השו"ע יש מקום להקל בכלי חרס בדרך עראי, וכן דעת שו"ע הרב[46] להקל מן הדין. אולם למעשה מודים כולם שנהגו להחמיר, כמבואר ברמ"א[47] ובשו"ע הרב[48].

הבחנתו של הרמ"א בין שימוש עראי לשימוש קבוע, לא הוזכרה בראשונים ובשו"ע, ועל כן נראה שההולכים אחר פסקי השו"ע רשאים מן הדין להקל ולהשתמש בצונן בכלי מתכת הבלועים מאיסור, אף בדרך קבע, וכ"כ בשו"ת חיים וחסד[49] ובספר הוראה ברורה[50]. אף על פי כן, רבים מהספרדים[51] נהגו להחמיר בזה כדברי הרמ"א.

 

ז. כלים שבלעו בשר או חלב

כל זאת לגבי כלי שבלע איסור, אולם לגבי כלי שבלע בשר או חלב לחוד, התיר הפלתי[52] להשתמש בצונן לצורך המין השני:

"בסימן זה דמיירי להניח בשר בכלי חלב, או איפכא... בזה לכ"ע מותר, דכי לא משהי כלים של בשר או חלב, וא"כ למה נאסור לתת לתוכו צונן, וא"כ ודאי מותר צונן מאי שנא מכלי שטף, דהא כאן משהי ליה ומשהי ליה, ולמה נאסר צונן, ובכלי איסור אסרהו שלא ישהה, וזהו לא שייך בכלי בשר או חלב, והכל דינו ככלי שטף ומותר".

לעומת זאת, דעת הפמ"ג[53] שיש לחשוש בכלי שבלע בשר או חלב עוד יותר מכלי שבלע איסור, שמא יטעה וישכח לנקות את הכלי כראוי אחר השימוש במין השני, ועל כן אסרו אפילו באקראי, וכן דעת ערוך השלחן[54], ונטה לשיטה זו בספר יד יהודה[55].

לגבי סכין שלפעמים נותרת עליו שמנונית, ואין רגילים להקפיד לנקותו באופן מיטבי, מבואר בשו"ת הרשב"א[56], שאם הוא בשרי אסור להשתמש בו לחתוך מאכל חלבי, ונראה שכן הדין גם בשאר כלים, כשנמצאים בשטח ואין רגילים להקפיד על נקיון מלא.

למעשה, יש להקפיד שלא להשתמש בכלים בשריים למאכלים חלביים צוננים (או להפך), אך בשעת דחק ניתן להקל בכך ובלבד שיהיו הכלים נקיים. לגבי סכינים, ראה לעיל פרק ג תשובה ג סעיף א.

 

ח. שימוש בכלים במקום שאיננו מפוקח

בדברי הרמ"א מפורש שאין לאסור את השימוש בכלים בדיעבד, וביאר הש"ך[57]:

"כלומר שקנאו שאין לו כלי אחר מותר להשתמש בו אבל אם נשתמש בו דיעבד שלא יאסר המאכל הא לא צריכא למימר".

מבואר בדבריו, שלכתחילה אין לקנות כלי שצריך הכשר על מנת להשתמש בו בצונן בלא הכשר, אבל בדיעבד אם קנה כלי כזה, רשאי להשתמש בו בצונן בלא הכשר, אם אין לו כלי אחר.

לאור זאת נראה, שחייל שנמצא במקום שאין אפשרות לפקח בו על הכשרות כלל, רשאי להשתמש בכלים טרפים בצונן בלא הכשר, אף לדעת הרמ"א, מלבד בכלי חרס, וכן משמע בפר"ח[58].

אם יכול להכשיר את הכלים, לא ישתמש בהם בקביעות בלא הכשרה, אך כתבו רבים מהאחרונים[59] שרשאי להשתמש בהם באופן עראי עד שיכשירם. כמו כן חייל המתארח אצל חברו שאינו מקפיד על הכשרות, רשאי לאכול באקראי מאכל צונן המוגש לו בצלחת הבלועה מאיסור, כפי שהתבאר לעיל[60] בשם הריטב"א (וכמובן, עליו להקפיד ולוודא שהמאכל עצמו כשר).

לרוב, כלים המצויים במקומות שאינם תחת השגחה (כגון בדירת הגנ"ש) שאנו חוששים ומחמירים לדונם ככלי טרף, אינם טרפים בוודאי, ונראה שמותר להשתמש בהם באופן אקראי בצונן, אפילו אם הם עשויים מחרס.

בייחוד נראה שיש להקל בכגון זה בכלים שאינם עומדים לשימוש בכלי ראשון, כצלחות, כוסות וכדומה, שיתכן ובהם לא גזרו, מכיוון שאין לחשוש שישתמש בהם בחמין, וכן משמע מדברי הריטב"א[61], וכן כתבו כמה אחרונים[62].

 

סיכום

א. כלי חרס (כגון חרסינה) הבלוע מאיסור, והוא הדין בכל כלי שלא ניתן להכשירו באופן מעשי, כגון שעלול להתקלקל בעת ההכשרה (לדוגמה תבניות טוסטר אובן), אין להשתמש בו אפילו צונן ואף בדרך עראי. במקום צורך גדול, המקל להשתמש בו בצונן בדרך עראי, יש לו על מי שיסמוך.

ב. כלי מתכת וכדומה, שניתן להכשירו, מותר מן הדין לפוסקים כדברי השולחן ערוך להשתמש בו בצונן, לאחר שינקוהו היטב, ואילו למנהג האשכנזים ורבים מהספרדים, אין להתיר זאת אלא בדרך עראי או בשעת הדחק, כגון שאין לו כלים אחרים, ואין בידו אפשרות מעשית להכשיר את הכלי.

ג. כלים המצויים במקום שאין בו פיקוח על הכשרות, אך אין וודאות שהשתמשו בהם באיסור, מותר להשתמש בהם בצונן, בייחוד בצלחות, כוסות וכדומה, שאין דרך להשתמש בהן בכלי ראשון.

ד. אין להשתמש בכלים חלביים למאכל בשרי צונן, ובמקום צורך גדול ניתן להקל בכך, ובלבד שיהיו הכלים נקיים מכל שמנונית, וכן שיקפידו לנקותם היטב לאחר השימוש. בנוגע סכינים, ראה לעיל פרק ג תשובה ג סעיף א.

ה. במטבח הצבאי אין להשתמש כלל בכלים שאינם כשרים, ואינם עומדים בפקודות ובהוראות הכשרות.

 

 

 

 

[1] קיא ע"ב.

[2] ד"ה דההיא.

[3] ד"ה וההיא פנכא.

[4] ל ע"ב.

[5] ט ע"א בדפי הרי"ף.

[6] על הרי"ף שם.

[7] חולין שם ד"ה וההיא.

[8] פסחים שם.

[9] פסחים פ"ב סימן ט.

[10] או"ח סימן תנא.

[11] יו"ד סימן צא ס"ק ג, ועיי"ש ביד אפרים שדן בדבריו.

[12] יו"ד סימן קכא ס"ק ד.

[13] בביאורו לסמ"ג לאוין עז-עח, וראה שם שביאר מעשה דפינכא דר' אמי לדרך זו, ובפר"ח (יו"ד סימן צא ס"ק ג) שהשיג על דבריו, וראה ביאור נוסף בשו"ת מהרלב"ח (סימן קכא).

[14] על הרא"ש שם ס"ק ח.

[15] סימן תנא ס"ק כט.

[16] שם.

[17] פ"ו הלכה כא.

[18] יש לציין, שדברי המ"מ בדעת הרשב"א לחלק בין כלי חרס לשאר כלים מוכרחים, שכן כאמור לעיל, דעת הרשב"א לאסור שימוש צונן בכלי חרס שבלוע באיסור.

[19] פ"ה הלכה כא.

[20] לדרך זו, יש לפרש שלשון הרמב"ם 'אפילו' - כוונתה שאף באופן זה שהקערה שועה באבר, לא מועילה הגעלה לעניין לאכול בה רותח.

[21] סימן קכא.

[22] מאכלות אסורות פרק יז הלכה ב.

[23] שם.

[24] יו"ד סימן סט סעיף טז.

[25] או"ח סימן תנא סעיף כב.

[26] או"ח סימן תנא ס"ק כ.

[27] סעיף מב, אך ציין שהמנהג למעשה להחמיר.

[28] סימן נז אות עה.

[29] או"ח תנא סעיף כב.

[30] שם ס"ק כט.

[31] יו"ד סימן צא ס"ק ג.

[32] שם.

[33] בדומה לכך כתב גם האבני צדק (שם סעיף ב), אם כי מטעם אחר.

[34] או"ח סימן תנא ס"ק קלב, ובשער הציון ס"ק קע.

[35] ע"ז לד ע"א.

[36] כף החיים (יו"ד סימן צא ס"ק ו), יד יהודה (סימן סט).

[37] פסחים ל ע"ב.

[38] יו"ד סימן צא ס"ק ג, וראה בספר בינת אדם (שם) שתמה על דבריו.

[39] עה ע"ב.

[40] יו"ד סימן צא שפ"ד ג.

[41] יו"ד סימן קכא סעיף ה.

[42] פסחים סימן תקסה.

[43] ביאור הגר"א (או"ח סימן תנא סעיף א), יד יהודה (סימן סט ס"ק כג).

[44] על התורת חטאת כלל יא סעיף ו.

[45] יו"ד סימן צא שפ"ד ג.

[46] סימן תנא סעיף ב.

[47] יו"ד סימן צא סעיף ד.

[48] שם.

[49] חורי. סימן עד.

[50] סימן קכא ס"ק לד.

[51] כף החיים (או"ח סימן תנא אות כז ויו"ד סימן צד אות מ), זבחי צדק (יו"ד סימן קכא ס"ק כד).

[52] סימן צא ס"ק א.

[53] יו"ד סימן פט שפ"ד כב.

[54] שם אות טז.

[55] סימן צא ס"ק ד.

[56] ח"א סימן עו.

[57] ס"ק יא.

[58] יו"ד סימן צא ס"ק ג.

[59] בינת אדם (כלל נז ס"ק עה), אולם מדברי הב"ח (יו"ד סימן פט אות ד) משמע שהיתר זה תקף רק בבית נכרי, וראה בש"ך (שם ס"ק כב) שחלק עליו, ועיין ביד יהודה (סימן צד פירוש הקצר ס"ק כא).

[60] סעיף ד.

[61] חולין קיא ע"ב.

[62] ספר חוקת הפסח (טייב. סימן תנא סעיף ב), וכן העלו למעשה בספר הוראה ברורה (סימן צא ס"ק ח). אולם החכמת אדם (כלל נו סעיף ב) החמיר בכלים שתשמישם בכלי שני.