פרק ה

תשובה ה - כלים שבישלו בהם בשר שאינו 'חלק'

שאלה:

האם בני עדות המזרח המקפידים לאכול רק בשר 'חלק', רשאים לאכול מזון שהתבשל בכלים שבושל בהם בשר כשר שאינו 'חלק' (בוודאי)?

תשובה:

א. האם המחמירים אוסרים את כליהם של המקלים

מחלוקת גדולה שררה בין קהילות ישראל לגבי אכילת חֵלֶב מסוים, אם נכלל באיסור חלב הכתוב בתורה. רבים נהגו בו איסור גמור, ואילו בני ריינוס נהגו בו היתר.

הרמ"א[1] התייחס לשימוש בכלים של הנוהגים היתר בחלב זה, עבור הנוהגים בו איסור:

"ובכל מקום שנוהגין בו איסור דינו כשאר חלב לבטל בששים, אבל אין אוסרין כלים של בני ריינוס, הואיל ונוהגין בו היתר".

וביאר את דבריו הלבוש[2]:

"דהואיל והם נוהגין בו היתר אנן לא ניקום ונאסור כליהם".

משמע מדברי הלבוש, שההיתר נוהג אף בכלים בני יומם. יתירה מזאת, כתב הש"ך[3] שיש להתיר אפילו תבשיל שהתערב בו מחלב זה ואין בו שישים כנגדו.

מאידך הפר"ח[4] כתב, שהואיל ולדידן הוא חלב גמור, אין מקום להקל. כך עולה גם מדברי הט"ז[5] בשם המהרש"ל, שהתיר את הכלים דווקא במקום שיש מסתמא שישים כנגד טעם החלב האסור, ומבואר שלדעתו אין היתר מהותי לכלי בני ריינוס.

ע"פ דברי הרמ"א, כתב הגר"מ מאזוז[6], שכלים שבושל בהם בשר שאיננו 'חלק', מותרים גם לנוהגים בכך איסור. כך כתבו גם רבים מפוסקי הזמן ביחס לכלים שבישלו בהם ירקות של 'היתר מכירה' בשביעית, אף לאלה שאינם סומכים על ההיתר ומחזיקים אותו כאיסור ספיחין[7], וכן נקט בשו"ת אגרות משה[8] ביחס לנידון שאנו עוסקים בו, לגבי כלים שהשתמשו בהם לבשר שאיננו 'חלק'.

אולם, עיקר טעמם של הלבוש והש"ך לא התבאר בדבריהם בפירוש, ונראה לומר כפי שכתב הפלתי[9], שלדעת אחרונים אלו מן הדין הלכה כדברי המקלים בחלב זה, אלא שנקטו כדברי האוסרים בתורת חומרא, ועל כן לא החמירו כשאינו אוכל חלב זה באופן ישיר, אלא באמצעות טעם העובר בכלי, או בבישול כשלא ניכר כל כך טעמו.

ממילא, מאחר שלדעת האוסרים בשר שאיננו 'חלק' יש בכך איסור גמור, אין להביא ראיה להקל מדברי האחרונים הנ"ל לגבי חלב בני ריינוס.

ב. כלים שאינם בני יומם במקום שיש מקלים

טעם נוסף להיתר כתב בשו"ת מהרשד"ם[10] ביחס לכלים שאינם בני יומם, שאיסורם מדרבנן בלבד[11], ולא גזרו חכמים לאוסרם במקום ספק, כעין דין ספיקא דרבנן לקולא[12].

בדומה לכך מצינו באגור[13] בשם מהר"י מולין:

"גדול הדור מהר"י מולין ז"ל התיר הכלים שמשתמשים בהם בקיבה עם החלב שעליה, אשר בקצת מקומות מתירים החלב ההוא שתחת הקרום וכו', ורוב העולם עונשים עליו כרת, מכל מקום אותם הנזהרים ממנו, יכולים לאכול בכלי של אוכלי חלב ההוא, והטעם דאמרינן סתם כלי גויים אינם בני יומן, וה"ה כלי ישראל כדאיתא בספר האגודה".

וביאר המהריב"ל[14] את כוונתו:

"ואפשר לומר דס"ל לאותו גדול הדור (מהר"י מולין), דמאי דאסרינן לכתחילה כלי שאינו בן יומו, היינו היכא דבלוע מאיסור שהוא אסור אליבא דכולי רבוותא, אבל אותם הכלים דאיכא מאן דסבירא ליה (ד)שרי, כדאים הם לסמוך עליהם כשאינן בני יומן דליכא אלא גזירה דרבנן אטו בני יומן".

הרשד"ם הביא כעין ראיה לדבריו מדברי האורחות חיים[15] בשם הרא"ה שכתב:

"קדירה של יהודי ששהתה בבית הגוי בלא סימן, ואינו יודע אם השתמש בה הגוי לבישול איסור אם לאו, משהה אותם מעת לעת ויכול להשתמש בהם. ולכאורה קשה שהרי אין להשתמש לכתחילה בכלי שאינו ב"י, אלא מוכח מכאן שכל שאינו וודאי איסור אלא ספק איסור, לא אסרו את הכלי כשאינו ב"י".

מבואר מדברי המהריב"ל, שבמקום שיש המתירים אף לכתחילה, אין לאסור כלים שאינם בני יומם, וכן נראה גם מדברי כנה"ג[16], וכ"פ בשו"ת אוהל יוסף[17], בשו"ת בעי חיי[18], בשו"ת יביע אומר[19], בספר הכשרות[20], ובשו"ת תפילה למשה[21].

ג. צדדים להקל בכלים בני יומם

לעומת זאת, דעת המהרש"ך[22] להקל אפילו בעוד הכלים בני יומם, ובטעמו של דבר ביאר בשני אופנים:

א. נחלקו הראשונים בדין טעם הבלוע בכלים (טעם כעיקר), אם הוא אסור מן התורה או מדברי חכמים. לדעת רש"י וסיעתו איסורו מדרבנן, ואילו לדעת ר"ת וסיעתו איסורו מדברי תורה. אפילו לר"ת אינו אסור מהתורה, אלא מין בשאינו מינו, אבל מין במינו, מודה הוא שאסור רק מדברי חכמים. לפי זה, כאשר מבשלים בשר בכלי, לכו"ע הטעם הבלוע בכלים אינו אסור אלא מדרבנן, וכשיש ספק אם הבשר היה טרף או לא, יש להקל מדין ספיקא דרבנן לקולא[23].

ב. יש להתיר את הכלים מטעם ספק ספיקא, שמא הבהמה אינה טריפה, ואת"ל שהיא טריפה, שמא הכלי לא ייתן טעם בתבשיל הכשר. אע"פ שמבואר בחידושי הרשב"א[24], שבאיסור תורה מחמירים לשער כנגד כל האיסור ולא רק כנגד הטעם שנפלט ממנו, חידש המהרש"ך שבספק איסור משערים בטעם היוצא ממנו ולא כנגד כולו[25].

בשו"ת תפילה למשה[26] הקל בשעת הצורך לסמוך על סברות אלו, להתיר שימוש בכלי שבישלו בו בשר שאיננו חלק אף בעודו בן יומו, וכן נראה מסתימת דברי הגר"מ אליהו בשו"ת הרב הראשי[27].

בשו"ת מהריב"ל[28] הקשה על דברי המהרש"ך מהמבואר בגמרא[29] שגם באיסור דרבנן, כגון כחל, משערים כנגד כולו מחמת הספק, ואין משערים כמה פלט. הרשב"א מבאר, שאין אומרים ספיקא דרבנן לקולא, כדי שלא לחלק בין בליעת איסור מהתורה, שספקה אסור מדאורייתא למ"ד טעם כעיקר מה"ת, לבליעת איסור מדרבנן:

"ולא אמרו להקל בספק דרבנן, אלא כשאין ההיתר או האסור לפנינו, כגון שנאבד או נשפך קודם שבא לפנינו, משום דאמרינן אלו היה לפנינו היה בו ששים לבטלו, אבל כשהאיסור וההיתר הכל לפנינו, ואין הספק אלא שאין אנו יכולין לעמוד על פליטתו של איסור, בהא ודאי לא אמרינן להקל, ואם באיסור דרבנן דנים כך, כל שכן בספק איסור תורה".

ביישוב הערה זו כתב בכנסת הגדולה[30], שיש להבחין בין ודאי איסור מדרבנן, שעלול להתחלף בודאי איסור מן התורה, לבין ספק איסור תורה שלא גזרו לגביו כלל, משום ספק ספיקא, אפילו למ"ד טעם כעיקר אסור מהתורה, וכן מבואר בשו"ת הרדב"ז[31].

למעשה, כפי שהתבאר לעיל[32], גם בשר המשווק בכשרות רגילה, אין ודאות שאיננו 'חלק', ועל כן ניתן להקל גם בכלים שהשתמש בהם מתוך מעת לעת לבשר שאינו ידוע כבשר 'חלק', ובלבד שינקו אותם היטב משאריות הבשר. אולם לכתחילה ראוי שכאשר צולים בשר 'חלק' ובשר שאינו 'חלק' על מנגל, יקדימו לצלות את הבשר ה'חלק' עבור המקפידים בכך, ובמידה ולא עשו כן, ראוי שינקו את הרשת ויחממו אותה (כדין ליבון קל) קודם שיצלו את הבשר ה'חלק'.

סיכום

א. כאשר צולים בשר 'חלק' ובשר שאינו 'חלק' על מנגל, ראוי להקפיד להקדים את צליית הבשר ה'חלק' עבור המקפידים בכך, לצליית הבשר שאיננו 'חלק' עבור שאר החיילים. במידה ולא עשו כן, יחממו את המנגל כדין ליבון קל, קודם שיצלו את הבשר ה'חלק'.

ב. בדיעבד אם צלו בשר 'חלק' על רשת שצלו עליה בשר מכשרות רגילה, בלא שהכשירוה בינתיים, מותר לאכול את הבשר, ובלבד שלא נותרו על גבי הרשת שאריות של בשר זה בעת צליית הבשר ה'חלק'.

ג. תבשיל שבושל בסיר נקי שבישלו בו בשר בכשרות רגילה (שאיננו 'חלק'), מותר באכילה בדיעבד, ולכתחילה יש להמתין מעת לעת או להכשירו בליבון קל קודם שיבשלו בו.

[1] יו"ד סימן סד סעיף ט, ע"פ האגודה (חולין פ"ז סימן פט, דף צג ע"א).

[2] שם סעיף ט.

[3] שם ס"ק יב.

[4] שם ס"ק יד.

[5] שם ס"ק ט.

[6] הקדמה לקונטרס דבר השמיטה (טייטלבוים).

[7] שו"ת מנחת שלמה (ח"א סימן מד), אור לציון (שביעית עמוד כו), מאמר מרדכי (לגר"מ אליהו. שמיטה, פרק יח סעיף ח), בית נאמן (לגר"מ מאזוז. יו"ד סימן כט), וכך מסקנת שו"ת יביע אומר (ח"ט יו"ד סימן כח).

[8] יו"ד ח"ד סימן ו.

[9] שם ס"ק ד.

[10] יו"ד סימן לח.

[11] כמבואר בע"ז דף עו ע"א.

 [12]ראה כנסת הגדולה (יו"ד הגהות ב"י סימן א אות מ).

[13] הלכות איסור והיתר סימן א.

[14] ח"ג סימן קג.

[15] הלכות איסורי מאכלות סימן כה.

[16] יו"ד סימן א אות מא.

[17] יו"ד סימן ט.

[18] יו"ד סימן ח.

[19] ח"ה יו"ד סימן ג.

[20] פרק ט סעיף ה.

[21] ח"ג יו"ד סימן יז, ובשעת הצורך התיר גם בכלים בני יומן, כדלהלן.

[22] ח"א סימן עז.

[23] פשוט שסברא זו אינה מועילה אלא לגבי בישול בשר בכלי, ולא לגבי מאכלים אחרים, שהינם מין בשאינו מינו.

[24] חולין צז ע"ב ד"ה אמר.

[25] אולם ראה בספר זבחי צדק (סימן קכא אות טז) שהחמיר בזה.

[26] ח"ג יו"ד סימן יז.

[27] או"ח ח"א עמוד 287.

[28] ח"ג סימן קג.

[29] חולין צז ע"ב.

[30] הגהות בית יוסף יו"ד סימן מד אות יט.

[31] ח"א סימן רצו.

[32] פרק א תשובה א סעיף א.