פרק ג

תשובה ג - הכשרת מחבת

 

שאלה:

כיצד יש להכשיר מחבת חלבית שרוצים להשתמש בה לבשר, או מחבת שבלעה מאכל אסור? כיצד מכשירים מחבת שנמצאת בדירת הגנ"ש וכדומה, שאין פיקוח לגבי כשרותה? כיצד מכשירים מחבת המצופה בטפלון?

 

תשובה:

 

א. שיטות הראשונים לגבי אופן הכשרת המחבת

המשנה במסכת עבודה זרה[1] דנה בהכשרם של כלים שבלעו איסור:

"הלוקח כלי תשמיש מן העובדי כוכבים, את שדרכו להטביל יטביל, להגעיל יגעיל, ללבן באור ילבן באור. השפוד והאסכלה מלבנן באור".

הראשונים ביארו שהטעם שמלבנים את השפוד והאסכלה, הוא משום שתשמישם על ידי האור בלא רוטב. אולם בספר תורת הבית[2] העיר הרשב"א, שנוהגים למשוח את האסכלה במעט שמן:

"ואף על פי שהאסכלא כשצולין על גבה טשין אותה באליה או מושחין פניה בשמן, אין רטיבות זה מצילה מהיות האש שולט בה לגמרי, ואינו דומה לקומקמוסין ומחמי חמין וליורות דמשקין מרובין".

לאור זאת, הסיק הרשב"א שמחבת שטיגנו בה איסור, חובה ללבנה באש:

"ולפיכך מסתברא לי שאותה מחבת של מתכת שמטגנין בה בשר ודגים בשמן על גבי האש, אין לה הכשר אלא בליבון, כאסכלא ולא בהגעלה כיורה. שפעמים מטגנין בה בשמן מועט, ורוב הפעמים שמן שבה כלה וחוזרין ומוסיפין, ופעמים שהשמן אינו מהלך על פני כולה, והיא בולעת האיסור ממקום שאין השמן צף עליו, והויא לה כתשמישה על ידי האש, ולפיכך צריכה ליבון כאסכלא".

מבואר בדברי הרשב"א שהכשרת מחבת בליבון, מכיוון שהשימוש בשמן מועט אינו גורע מהגדרת תשמישה על ידי האור, ועוד שפעמים שהשמן נגמר או שאינו מגיע לכל המאכל, כך שהמחבת בולעת ישירות על ידי האור. שיטת הרשב"א הובאה גם בריטב"א בפסחים[3] וכן נקט המהר"ם חלאווה[4].

הרא"ש במסכת פסחים[5] הביא מחלוקת ראשונים בעניין זה:

"ומחבת שמטגנין בה, כתב אבי העזרי, הוגד לי בשם אבא מורי אחר פטירתו שהיה מצריכה ליבון. דמדמי לה לתנור שאופין בו דבעי היסק. ולא זכיתי לדון לפניו. דנראה לי דסגי לה בהגעלה והכי נהוג עלמא".

הרא"ש עצמו מקבל את דעתו של הראבי"ה להסתפק בהגעלת המחבת, והוא מאריך לדחות את יסודו של הרשב"א:

"וי"א דפעמים שמטגנין בה ונתייבש השמן ונאפה מה שבתוכה בלא שמן, וה"ל כמאפה תנור ונבלע בתוכה ע"י האור בלא משקה, ולכך צריכה ליבון כמו שפודין ואסכלאות. ולא נהירא לי דאם באנו לחוש לזה, אם כן כל קדירות של מתכת, פעמים מחסרים המרק ומקדיח, והתבשיל נשרף ונדבק לדופני הקדירה וצריך ליבון, ולא מצינו מי שחשש לזה. אלא היינו טעמא דאע"פ שנשרף ונדבק לדופן הקדירה לחלוחית משקה יש בתבשיל, אלא שהוא יבש אצל דופני הקדירה ולא מיקרי תשמישו ע"י האור להצריכו ליבון".

הרי שלדעת הרא"ש כל שבולעת המחבת על ידי שמן, נידון כבליעה שאינה ישירה ועל כן דינו בהגעלה. ואף שלעיתים מתייבש השמן, אין חוששים לכך, מכיוון שנותרה לחלוחית של משקה בתבשיל, וכפי שלא מצינו מי שהחמיר ללבן סיר בישול, אף שלעיתים מי הבישול כלים.

בביאור כוונתו, כתב החזון איש[6]:

"והרא"ש כתב כיון דמקום היבש מקושר עם כל הבשר שהוא לח ומבליע לחותו בהיבש בתמידות, לא חשיב ע"י האור, ואם אי אתה אומר כן, גם בקדירה לפעמים הקדירה מקדיחה ומתיבש".

ביישוב ראיית הרשב"א מאסכלה כתב הפמ"ג[7], שבאסכלה ישנה רטיבות מועטה ביותר, ואילו במחבת נהגו לתת יותר שמן.

באופן פשוט, מלשון הראשונים משמע שנחלקו גם כאשר בוודאי היה שמן במחבת, כמו באסכלה, ויסוד מחלוקתם הוא האם שמן או מים מועטים הופכים את הטיגון להיות כעין בישול, וכן נראה ברור בדברי הפמ"ג הנ"ל. אולם החזו"א[8] כתב שמחלוקתם נוגעת דווקא למקרה שהשמן כלה, ואילו כאשר נותר שמן לאורך כל משך הטיגון, גם לרשב"א די בהגעלה.

דרך שלישית במעמדה של מחבת לעניין הכשרת כלים עולה מדברי המרדכי[9]:

"כתב ראבי"ה מחבת אף על גב דמטגנין בה חלבים סגי בהגעלה, שלא חילקו חכמים בין יורה ליורה, אף על פי שיש יורה שמטגנין בה חלבים".

מבואר בדבריו, שאין לדייק באופן השימוש בכלי אם נעשה דווקא על ידי שמן או מים, אלא כל הסירים והמחבתות דינם זהה, ודי להם בהגעלה.

בדומה לכך מבואר בבדק הבית לרא"ה[10], שהעיר על דברי הרשב"א הנ"ל:

"עוד כתב החכם (הרשב"א), שהמחבת דינו כאסכלא שתשמישה על ידי האור, דפעמים שהשמן כלה והויא תשמישה על ידי האור. ואינו נכון, שאין הדבר תלוי במשתמש בו על ידי משקין שאלו בא להשתמש דבר האסור ביורה בלא משקה אינה צריכה ליבון בכך, אלא הדבר תלוי בראיית פני האור, כל שרואה פני האור צריך ליבון וכל שאינו רואה פני האור דינו בהגעלה, ולא שנינו ליבון אלא בשפוד ואסכלא".

הרי שלדעת הרא"ה, לעולם דינה של מחבת בהגעלה, כיוון שאין משתמשים בה באופן ישיר על ידי האור, אלא דרך המחבת עצמה.

 

ב. פסיקת השולחן ערוך

להלכה כתב הבית יוסף בהלכות פסח[11]:

"ואף על פי שהרשב"א כתב בתורת הבית דמחבת צריכה ליבון, נהגו העולם להכשירה בהגעלה כדברי אבי העזרי והרא"ש דמסתבר טעמייהו".

מבואר שנקט להלכה שדי להגעיל את המחבת, שכן המנהג, וכפי שכבר ציינו זאת הראשונים. כך אכן פסק השו"ע בהלכות פסח[12]:

"מחבת שמטגנין (פי' שיוצקין בה שמן לאפותו) בה, מותרת בהגעלה".

והרמ"א כתב:

"ויש מחמירין ללבן המחבת, אך בלבון כל דהו דהיינו שישרוף עליו קש מבחוץ סגי. ונוהגין ללבנו לכתחלה".

וביאר הפמ"ג[13] שהרמ"א צירף את שיטת רבנו אביגדור, שגם ליבון קל נחשב ליבון.

אולם בהלכות הכשרת כלים[14], כתב הב"י:

"כבר נתבאר בטור אורח חיים סימן תנא, דנהוג עלמא בפסח כאבי העזרי, ומיהו במחבת של איסור יש להחמיר כדברי ה"ר יואל".

מבואר, שדווקא בפסח נהגו להקל להכשיר את המחבת בהגעלה, ומשמע שלגבי שאר איסורים אין מנהג להקל. ונחלקו בכוונתו האחרונים: הפרי תואר[15] הבין שנהגו להתיר בפסח ולאסור בשאר איסורים, ואילו השדי חמד[16] כתב, שלגבי פסח המנהג ברור להקל, ואילו לגבי שאר איסורים אין מנהג ברור אם להקל או להחמיר.

למעשה, בהלכות הכשרת כלים פסק השו"ע[17]:

"מחבת שמטגנים בה, אף על פי שלענין חמץ בפסח די לה בהגעלה, לענין שאר איסורים צריכה ליבון".

 

ג. ביאור ההבדל שבין הכשרת מחבת לפסח להכשרתה משאר איסורים

את ההבדל שבין חמץ לבין שאר איסורים, הסביר הש"ך[18] בשני אופנים:

"כיון דהתירא בלע, וכן משמע הטעם בב"י וכן נראה מלשון המחבר כאן וכ"כ העט"ז, ולפ"ז גם במחבת של חלב או בשר סגי בהגעלה כיון ד'היתרא בלע'.

אבל בתשובת מנחם עזריה סי' צ"ו כתב הטעם, מפני שמחבת של עובד כוכבים רוב תשמישן בלי מים אלא ע"י שאר משקין כגון שמן וכדומה לו כו', משא"כ במחבת של חמץ כו' עכ"ל, ולפ"ז גם במחבת של חלב או בשר צריך ליבון כיון דבלע בלי שום אמצעי".

על פי טעמו הראשון של הש"ך, מחבת צריכה ליבון מעיקר הדין, אלא שחמץ דינו כ'היתרא בלע'[19] ועל כן דינו בהגעלה. בדרך זו ביארו גם הט"ז[20] והמג"א[21].

אולם כמה אחרונים[22] תמהו על כך, שכן השו"ע פסק בכל מקום שחמץ 'איסורא בלע' והזקיק ליבון לכלים שבלעו חמץ באופן ישיר על ידי האור, ועל כן נטו להסבר השני של הש"ך.

ביישוב קושייתם כתבו הגר"א[23], החק יעקב[24] והחזו"א[25], שאף שהשו"ע החמיר באופן עקרוני כראשונים הסוברים שהחמץ נידון כ'איסורא בלע', בכל זאת צרף את דעת המקלים להחשיב את החמץ כ'היתרא בלע' לדעת המקלים במחבת, שהכשרה בהגעלה ולא בליבון.

הסברו השני של הש"ך מבוסס על דברי תשובת הרמ"ע מפאנו[26]:

"ידוע שכל דיני הכשר כלים מפרשת מדין ילפינן להו, וכתיב כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר... וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים. הרי לא הקפידה תורה אלא על האמצעי המבליע שהוא יהא מפליט. וביורה בין של עכו"ם בין של ישראל, רוב תשמישה ע"י מים והם והאש יחד אמצעים לאסור ולהתיר, שבליעתה ופליטתה היא ע"י רותחין. אבל מחבת רוב תשמישה בלי מים, אלא ע"י שאר משקין כגון שמן והדומים לו, ויש להם לעכו"ם חֵלֶב מהותך וקרבי דגים טמאים ודם וחלב בהמה טמאה ושאר מינים כאלה שמטגנים בהם במחבת, והיא בולעת אסור כל הטגונים הללו, מלבד בליעת הנבלה וכיוצא בה המתבשלת מהם, ומבשלים בכל יום בשר בחלב, ואין כאן אמצעי מבליע שאין אסור בגופו אלא האור בלבד, מה שאין כן במחבת שבשלנו בה חמץ שכל הטגונים שלנו מותרים בפסח, וכשהם מרותחים מבליעים החמץ בתוכה והחמץ הבלוע על ידי רותחין נפלט ע"י רותחין".

מבואר בדבריו, שהחמירו דווקא במחבת הנקנית מן הגוי, כיוון ששכיח שישתמש בה הגוי באיסור באופן ישיר, כגון חֵלֶב מהותך וכדומה, שמטגנים אותו בלא מים או שמן, וממילא המחבת בולעת ישירות על ידי האור ודינה ליבון. לעומת זאת, דרך השימוש הרגילה של חמץ במחבת היא על ידי שמן או מים, כך שאין המחבת בולעת ישירות על ידי האור, ועל כן דינה בהגעלה, וכן נקט בשו"ת חת"ס[27] בדעת הרמ"ע מפאנו.

אולם מלשונו של הש"ך בשם הרמ"ע מפאנו משמע, שמבחין בין בליעת איסור על ידי שמן לבליעת איסור על ידי מים. הפמ"ג מבאר[28], שהשמן דרכו להישרף ולכלות ואילו המים נותרים, ועל כן כשמבשלים או מטגנים עם מים, נמצא שהמחבת אינה בולעת באופן ישיר.

מדברי הרמ"ע מפאנו עולה שמחבת שבלעה חמץ, אין להתירה בהגעלה אלא כאשר בלעה על ידי משקה. מאידך מדבריו עולה קולא לגבי מחבת שבלעה איסור, שדי להכשירה בהגעלה אם בלעה את האיסור על ידי משקה.

בשו"ת חת"ס[29] סייג, שדברי הרמ"ע מפאנו אינם אלא לגבי מאכלים מוצקים במקצת (כגון חֵלֶב מהותך), אולם כשבישל חלב ניגר בכלי, די לו בהגעלה, כיוון שבליעתו בדרך בישול, אף שאין אמצעי אחר בין החלב לבין הכלי.

 

ד. הכשרת מחבת שאינה בת יומה

בספר ערך שי[30] חידש, שכלים שקיימת מחלוקת לגביהם אם להכשירם בהגעלה או בליבון, ניתן להקל למעשה להכשירם בהגעלה, כיוון שהמנהג כיום להגעיל דווקא כלים שאינם בני יומם, ממילא המחלוקת היא בדרבנן, ויש ללכת אחר המקל. ואף שככלל לדעת פוסקים רבים אין להקל בספק דרבנן שהתגלגל מאיסור תורה, מאחר שאין מכשירים כלל כלי בן יומו, ספקו להקל. כיוצא בזה כתב האגרות משה[31], שיש להקל בדיעבד להכשיר מחבת בהגעלה אפילו כשבלעה שאר איסורים, מכיוון שאנו מכשירים רק כלים שאינם בני יומם.

אולם נראה שעיקר היתר זה מחודש ביותר, כי הגעלת כלי שאינו בן יומו דינה זהה להגעלה של כלי בן יומו, ועל כן אין לסמוך להקל בזה, אלא בשעת הדחק[32] או בצירופים נוספים[33]. 

 

ה. הכשרת מחבת שבלעה בשר וחלב

לאור המתבאר, מחבת שבלעה בשר וחלב ביחד, או בשר לא כשר - יש ללבנה בליבון חמור, אף אם בלעה על ידי מים או שמן, וכן יש להורות לכתחילה גם לגבי מחבת שבלעה בשר ובתוך מעת לעת בלעה חלב. אמנם במקום צורך יש להקל אם היתה לינת לילה בין בליעת הבשר ובליעת החלב (בצירוף הסוברים שנידון כאינו בן יומו[34], ובצירוף שיטת שו"ע הרב[35]). בשעת דחק גדולה יש מקום להקל באופן גורף ולהכשיר את המחבת בליבון קל, אף כשהשתמשו בה לבשר וחלב יחדיו[36]. אולם מחבת בשרית שרוצים להשתמש בה לחלב או להיפך, או אף שבלעה בשר ולאחר מעת לעת בלעה חלב, כיוון ש'היתרא בלע', די לה בהגעלה (ולכתחילה ילבנוה ליבון קל).

 

ו. הכשרת מחבת שאין ידוע אם בלועה מאיסור

כאשר אין ידוע בבירור שבושל דבר איסור במחבת, אף אם קיימת סבירות גדולה לכך (כגון מחבת המצויה בדירת הגנ"ש, ללא כל השגחה), יש להקל להכשירה בליבון קל, מאחר שעצם איסורה מסופק, ואף אם נאסרה, שמא היה זה על ידי משקה, ובצירוף שיטת הסוברים שליבון קל עדיף מהגעלה, ועוד שאין מכשירים אלא כלים שאינם בני יומם.

 

ז. מחבת מצופה בטפלון

נחלקו הפוסקים מהי כמות השמן במחבת שלגביה כתבו הראשונים הנ"ל שניתן להכשיר בהגעלה. שו"ע הרב[37] כתב, שנדרשת כמות שמן שהעיסה רוחשת בה, ובכף החיים[38] כתב, שדי בשיעור משקה הטופח על מנת להטפיח. לפיכך, לשיטת כף החיים כל טיגון שיש בו אפילו מעט שמן (ולא רק טיפות בודדות), תלוי במחלוקת הפוסקים הנ"ל, ואם כך דין מחבת מצופה טפלון כדין כל מחבת אחרת. אולם אם ידוע שלא השתמשו בה אלא בטיפות בודדות של שמן, או בלא שמן כלל, אין אפשרות להכשיר את המחבת, משום שדינה בליבון חמור - עד שיהיו ניצוצות ניתזים, והדבר אינו מעשי.

למעשה, ככלל אין להכשיר מחבת טפלון מטעם אחר, כיוון שרבים מהפוסקים[39] חששו שציפוי זה הוא כחרס שלא ניתן להכשירו כלל. עם זאת, בשעת הדחק יש להקל להכשיר את המחבת בהגעלה ג' פעמים, בצירוף שיטת הראשונים המקלים להכשיר כלי חרס באופן זה[40].

 

לסיכום

א. מחבת שבלעה דבר איסור, כגון בשר וחלב ביחד או בשר שאסור באכילה, מן הדין יש ללבנה בליבון חמור, אף אם בלעה על ידי מים או שמן. אולם למעשה, במרבית המחבתות קיים חשש שהמחבת תיהרס אם ילבנה באופן זה, ועל כן אין להכשירה כלל.

ב. מחבת שבלעה בשר ובתוך מעת לעת בלעה חלב, דינה בליבון חמור[41], ובמקום צורך אם עבר לילה ללא שימוש ביניהם ניתן להסתפק בליבון קל. בשעת דחק גדולה יש מקום להקל להכשיר מחבת בליבון קל, אף כשהשתמשו בה לבשר וחלב ביחד, או למאכל האסור באכילה.

ג. מחבת בשרית שרוצים להשתמש בה לחלב או להיפך, או אף שבלעה בשר ולאחר מעת לעת בלעה חלב, כיוון ש'היתרא בלע' די לה בהגעלה ולכתחילה ילבנוה ליבון קל.

ד. כאשר אין ידוע בבירור שנעשה איסור במחבת, אף אם קיימת סבירות גדולה לכך (כגון מחבת המצויה בדירת הגנ"ש, ללא כל השגחה, ראה סעיף ו), יש להקל להכשירה בליבון קל.

ה. ככלל אין להכשיר מחבת המצופה בטפלון, אולם בשעת הדחק יש להקל להכשירה בהגעלה ג' פעמים.

 

 

[1] פרק ה משנה יב.

[2] ב"ד ש"ד, דף לה ע"א.

[3] ל ע"ב ד"ה הני סכיני.

[4] שם ד"ה והלכתא.

[5] פ"ב סימן ז.

[6] או"ח סימן קיט ס"ק יט.

[7] או"ח סימן תנא מש"ז טז.

[8] שם.

[9] פסחים סימן תקעז.

[10] ב"ד ש"ד דף לו ע"ב.

[11] או"ח סימן תנא.

[12] שם סעיף יא.

[13] סימן תנב מש"ז ס"ק יא.

[14] יו"ד סימן קכא.

[15] סימן קכא ס"ק ו.

[16] אסופת דינים מערכת ה ס"ק יז.

[17] יו"ד סימן קכא סעיף ד.

[18] שם ס"ק ח.

[19] ראה לעיל תשובה א סעיף א.

[20] יו"ד סימן קכא ס"ק ג.

[21] סימן תנא ס"ק יא.

[22] פר"ח (יו"ד סימן קכא ס"ק ח) ופמ"ג (סימן תנא א"א יא).

[23] יו"ד סימן קכא אות ט.

[24] או"ח סימן תנא ס"ק לח.

[25] יו"ד סימן מד אות ד.

[26] סימן צו.

[27] יו"ד סימן קיא.

[28] או"ח סימן תנא מש"ז ס"ק טז, אולם בהגהות רעק"א לשו"ע (יו"ד סימן קכא סעיף ד) חלק על הבנה זו בחריפות.

[29] שם.

[30] הו"ד בדרכי תשובה (סימן קכא ס"ק נו).

[31] יו"ד ח"ג סימן יד.

[32] כפי שהקל בכך החכמת אדם (כלל עד סעיף ו) בדיעבד במקום הפסד.

[33] ראה שו"ת תפילה למשה (ח"ג סימן יד) שצידד להקל כשהבשר שנבלע במחבת היה בשר עוף.

[34] חכמת אדם (כלל נה סעיף ד), פמ"ג (שפ"ד סימן קג ס"ק יט) ועוד.

[35] לעיל תשובה א סעיף ג.

[36] ואף שבשו"ת בית שלמה (או"ח סימן פז) כתב שלא מועיל ליבון קל אלא כאשר מניח הגחלים על כל מקום הבליעה, רוב הפוסקים כתבו שאין בכך צורך, ראה דרכי תשובה (סימן קכא ס"ק מו).

[37] או"ח סימן תנא סעיף לו.

[38] שם ס"ק ע.

[39] ראה הערות 'דרשו' על המשנה ברורה (סימן תנא הערה 131), ובספר ירושלים במועדיה (פסח עמוד כט).

[40] ראה בית יוסף (יו"ד סימן קכא) בשם בעל העיטור. בשו"ת אגרות משה (אבן העזר ח"ד סימן ז בסופו) הקל בהגעלה כאשר מכשיר אחר מעת לעת, כשיטתו הנ"ל, וכן הקל בספר הכשרות למעשה (עמ' קעג הערה קנג).

[41] ראה תשובה א סעיף ג.