פרק י

תשובה י - איסור מראית העין בשימוש בתחליפי בשר או חלב

 

שאלה:

האם מותר להגיש חלב סויה או גלידה צמחית בארוחה בשרית? האם מותר להגיש נקניקיות סויה בארוחה חלבית?

 

תשובה:

א. מקור הדין

במסכת כריתות[1] נאמר ביחס לדם דגים:

"אמר רב: דם דגים שכינסו - אסור. מיתיבי: דם דגים, דם חגבים - מותר ואפילו לכתחלה? ההיא בשלא כינסו, כי קא אמר רב בשכינסו. דכוותה גבי מהלכי שתים בשלא כינסו מי אסור? והא תניא: דם שעל גבי ככר - גוררו ואוכלו, של בין השינים - מוצצו ובולעו ואינו חושש! אלא כי תניא ההיא מתניתא - דאית ביה קשקשים, כי קאמר רב אסור - דלית ביה קשקשים".

למדנו, שעל אף שדם דגים מותר באכילה, אף מדרבנן, בכל זאת בשל הדמיון בינו לדם האסור, אין לאכול אותו כאשר אין מונחים בו קשקשים, משום שנראה הדבר כמי שאוכל דם אסור. כך נפסק גם בשו"ע[2]:

"דם דגים, אף על פי שהוא מותר, אם קבצו בכלי אסור משום מראית עין. לפיכך, אם ניכר שהוא מדגים, כגון שיש בו קשקשים, מותר".

לאור סוגיא זו כתב הרשב"א[3]:

"בשר בחלב אשה מהו... תשובה מסתברא שאסור לבשלו כל שכן לאכלו כל שנכר בו, מאותה דדם דגים ומדם שעל גבי הככר שאמרו שגירדו".

כיוצא בזה כתב המהרש"ל[4]:

"ומשום הכי נראה, בפורים, שרגילין לאכול תרנגולת בחלב שקדים, שאסור, אם לא שיניח שקדים קלופין בתוכן, ובצידן, להיכרא, ובפרט גבי בשר עוף, דאיכא למיחש טפי, שלא ידמו לומר בשר עוף שרי בחלב, כר"י הגלילי".

 

ב. באיסור דרבנן

לעומת האמור עד כה, במשנה במסכת חולין[5] נאמר:

"בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה - אסור לבשל ואסור בהנאה, בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טמאה, בשר בהמה טמאה בחלב בהמה טהורה - מותר לבשל ומותר בהנאה".

מבואר שאין איסור כלל לבשל בשר בחלב כשאחד המינים איננו טהור, ומשמע שאף משום מראית העין אין בזה, וכן נפסק בשו"ע[6] ללא כל סייג.

בשו"ת הרשב"א התייחס לסתירה זו, וכתב שהמשנה דנה לעניין איסור בשר בחלב בלבד, ולא התייחסה להיבט של מראית העין. אולם הרמ"א[7], שככל הנראה לא ראה את לשונו של הרשב"א[8] אלא רק את תמצית דבריו שהובאו בבית יוסף, הקשה:

"צ"ע דהרי אפילו בחלב בהמה טמאה מותר לבשל ואפילו בשר חיה ועוף בחלב טהורה הואיל ואינו אלא מדרבנן כל שכן בחלב אשה ולית ביה משום מראית עין בבישול מידי דהוה אחלב בהמה טמאה וצ"ע".

ובמקום אחר[9] ביאר, שיש להבחין בין מראית העין בדבר הנוגע לאיסור תורה, לבין דברים שאינם אסורים אלא מדרבנן בלבד:

"ויש רוצים ללמוד מכאן ואוסרין לאכול בשר עוף בחלב שעושין משקדים אלא אם כן הניחו מן השקדים בקערה שניכר שחלב שקדים הוא משום מראית עין, ולא ראיתי נוהגין כן. ואין ראיה מדם שהוא בכרת ויש לחוש למראית העין, מה שאין כן בבשר עוף בחלב שהוא דרבנן ואפילו בבשר בהמה אינו אסור אלא דרך בישול דוקא ולכך לא חששו למראית עין. וראיה לדברי דהא מותר לבשל בחלב בהמה טמאה ולא חששו למראית עין ואפילו לדברי הרשב"א דכתב בתשובה דאסור לבשל בשר בחלב אשה משום מראית העין יש לומר היינו דוקא בבישול אבל בלא בישול רק באכילה דאינו רק דרבנן פשיטא דאין לחוש וגם דברי הרשב"א תמוהים דהא לא חששו גבי חלב בהמה טמאה".

מדברי הרמ"א נראה, שלולי דברי הרשב"א לא היה איסור מראית העין אף במקום חשש לאיסור תורה, כפי שהותר לבשל בשר בהמה בחלב בהמה טמאה, ורק במקום חשש לאיסור כרת החמירו. אמנם הלכה למעשה, ומכוח דבריו של הרשב"א, העלה המהרש"ל שיצא להחמיר בכל חשש לאיסור תורה[10]. בטעמו של דבר נראה, שאיסור מראית העין נועד להרחיק מאיסור, ועל כן כשהחשש אינו אלא מפני איסור דרבנן הרי זה כעין גזירה לגזירה.

מבואר, שלדעת הרמ"א מותר לאכול עוף בחלב שקדים, אף בלי להניח היכר. מדברי הש"ך[11] נראה, שלדעת הרמ"א אכן יש להתיר זאת בכל איסור דרבנן. אולם, הפמ"ג[12] כתב שאין להקל לדעת הרמ"א אלא רק בתרי דרבנן, דהיינו לאכול (בלא בישול) עוף בחלב שקדים. אך כאשר מדובר על בישול בחלב שקדים, יש לאסור הן בבישול בשר בהמה (מראית עין באיסור תורה), והן בבישול בשר עוף (מראית עין באיסור דרבנן). מלבד זאת, הט"ז[13] כתב שגם לדעת הרמ"א ראוי להחמיר לעשות היכר, וכל שהקל הרמ"א הוא באופן שלא ניתן לעשות היכר.

עוד כתבו חלק מהאחרונים[14], שאף הרמ"א לא הקל באיסור דרבנן אלא כשאינו נראה כאיסור תורה, ועל כן כתבו שאין להקל אלא בבשר עוף, השונה בצורתו מבשר בהמה, ולא בבשר חיה.

רבים מהאחרונים[15] הכריעו למעשה כדעת המהרש"ל, מכוח כמה סוגיות בהן מצינו שחששו למראית העין אף באיסור דרבנן, ויישבו את קושיית הרמ"א מבשר או חלב בהמה טמאה בכמה אופנים. מלבד זאת, הפתחי תשובה כתב[16], שכל שמצינו שחששו למראית העין באיסור דרבנן, הוא כשנעשה הדבר בפני רבים, אבל כשעושה כן בביתו עם בני ביתו, אין חשש למראית העין[17]. לדבריו, כל שהקל הרמ"א בעניין מראית העין בנוגע לאיסור דרבנן, אינו אלא כשעושה זאת בצנעא. על כן נראה למעשה, שאין להקל בצה"ל בכל איסורי מראית העין, אף כשאין חשש אלא לאיסור דרבנן בלבד, ואפילו כשאינו אלא 'תרי דרבנן', מלבד במקום צורך[18].

 

ג. אופן ההיכר

אף שלמדנו שלמעשה אין להקל באיסורי מראית העין, אפילו כשהדבר נוגע לאיסור דרבנן בלבד, אין זאת אלא כאשר ניכר הדבר כאיסור. אולם, כפי שהתבאר בגמרא במסכת כריתות, כאשר ישנו היכר שנעשה הדבר בהיתר, אין לחשוש למראית העין, אפילו בדבר הנוגע לאיסור כרת.

ההיכר המבואר בגמרא הוא הנחת קשקשים בדם הדגים, ולגבי עוף בחלב שקדים כתב הרמ"א שיניח שקדים "אצל החלב", והמהרש"ל כתב שיניח שקדים קלופים "בתוכן ובצידן".

רעק"א[19] עמד על ההבדל שבין הלשונות:

"לשון הש"ס דאית בי' קשקשים, וכתב רש"י דאית ביה בדם קשקשים, משמע לכאורה דבדם מעורב קשקשים, אבל להניח אצל הדם קשקשים לא שריא, ואפשר גם ליקח קשקשים וליתן בתוך דם לא (לא מותר), אלא דמעצמו נשאר בו קשקשים... ואולם מלשון הרמ"א לקמן (סימן פז ס"ג) משמע דהכא שרי להניח אצלו קשקשים".

יתכן לומר, שהרמ"א לשיטתו, שמעיקר הדין איסור מראית העין נוהג רק כשהדבר נוגע לאיסור כרת, הסתפק בהיכר מועט לגבי איסורים קלים יותר.

יסוד נוסף לעניין היכר הנחת השקדים כתב החיד"א[20], כשדן במנהג לאכול בשר עם חלב שקדים בשמחות:

"בקושטנדינא נהגו לאכול אורז שנתבשל בחלב שקדים ובשמחות נהגו להניחן על השלחן עם פירות ומגדנות אחר אכילת תבשילי הבשר גם נהגו לאכול עלי הגפן והכרוב ממולאים בשר עם חלב שקדים וזה מנהג פשוט לפני כמה רבנים ולא ערערו בזה... ואפשר לתת עוד טעם להתר דכיון דעל הרוב בסעודות גדולות ועידן חדותא ממיל"ה רווחא ומצהלות חתנים נהגו לעשות אורז בחלב שקדים ומביאין אותם בקערות פורצולאנ"ה או לפחות קערות מיוחדות ויפות שאין אוכלים בהם תבשיל וגם החלו עולין עם פירות ומגדנות ניכר מאד שהוא חלב שקדים וכמעט הוא ניכר הטב במקומו ושעתו יותר מהנחת שקדים שם".

מבואר, שכאשר צורת ההגשה ייחודית, ועל פי הנוהג המקובל יש בה כדי להורות על כך שהמאכל אינו מכיל חלב, הדבר מהווה סיבה שלא לחשוש לאיסור מראית העין. על דרך זו, נראה שאם תקבע דרך מוסכמת ומפורסמת להגשת מוצרים דמויי חלב, יהיה בכך משום היכר, ולא תהיה סיבה לחשוש למראית העין.

יש לעיין לגבי תחליפי החלב המצויים כיום, האם די בכך שיניח את האריזה שעליה הכיתוב המעיד על כך שאינם מכילים חלב מן החי בצד המשקה. בספר דעת תורה כתב שמותר לשתות חלב קוקוס עם בשר, כיוון שהשימוש בו מפורסם ויש כיתוב על האריזה, וצריך בירור האם לדבריו ניתן לסמוך על הכיתוב מצד עצמו, ולמעשה כמה פוסקים[21] הורו להקל בכך, ויש שכתבו שאף ניתן להסתפק בפתק המציין שזהו חלב צמחי[22].

אף על פי כן, נראה שבמקום ציבורי, שבו ההגשה אינה מתקיימת בצמוד למקום האכילה, אין להסתפק בכיתוב או בהנחת האריזה בסמיכות למקום ההגשה, אלא נוסף על כך יש להקפיד לעשות היכר גם במקום האכילה. כל זאת מעיקר הדין, אולם למעשה בשל המורכבות להקפיד על כך, והחשש מפני טעות, נקבע בפקודות הכשרות שלא להגיש כלל מאכלים דמויי חלב בארוחה בשרית. 

 

ד. בזה אחר זה

בספר כנסת הגדולה[23], דן בהרחבה במנהג העיר קושטא שנזכר לעיל, להגיש אורז העשוי בחלב שקדים לאחר מאכלי הבשר. הוא מסיק שטעמם הוא שמאכלי החלב אינם מוגשים ונאכלים עם הבשר אלא לאחריו, ובזה לא גזרו משום מראית העין, אף לפי דרכם של המהרש"ל וסיעתו. בדומה לכך כתב בספר ערך השלחן[24], שאף שהחמיר הרשב"א במראית העין, אף באופן שאינו נוגע לאיסור תורה, כאכילת בשר בחלב אשה שלא בדרך בישול, לא אסר לשתות חלב צמחי בעוד הבשר בין שיניו.

הכנסת הגדולה וערך השלחן לא ביארו את טעמם בפירוש, אולם בשו"ת יביע אומר[25] התיר שתיית חלב צמחי לאחר ארוחה בשרית, וביאר את טעמו:

"אף לדברי מהרש"ל וסיעתו שאוסרים בשר עוף בחלב שקדים משום דאף בדרבנן גזרינן משום מראית העין, י"ל שלא אסרו אלא בשר עוף בחלב שקדים ביחד, שניכר הדבר שאוכל בשר וחלב, ואין הכל יודעים שהוא חלב שקדים ויחשדוהו שאוכל בשר בחלב, אבל בנ"ד ששותה חלב צמחוני אחר שגמר לאכול ארוחת בשר, בכה"ג לא גזרינן משום מראית העין, שבעת שתיית החלב אין האיסור ניכר[26]".

ואף שסיים הגר"ע יוסף שם בלשון המורה שראוי להחמיר בדבר, בשו"ת יחוה דעת[27] כתב להקל בכך באופן נחרץ[28]:

"מותר לשתות חלב סינטטי אחר ארוחה בשרית. וכן גלידה מחלב סינטטי לאחר ארוחה בשרית. ואין לחוש בזה משום מראית העין".

וכן הורה הגרי"ש אלישיב כפי שנמסר בשמו בשו"ת ישא יוסף[29], אלא שהוסיף שצריך להראות את עטיפת המוצר שכתוב עליה שמדובר בחלב סינטטי. בדומה לכך מבואר בשו"ת יגל יעקב[30], שגם במוצרים שידועים לכל שאינם מכילים בשר או חלב, ראוי במקום ציבורי להקפיד להגיש אותם בעטיפה עם כיתוב המעיד על כך, וכך שכתב:

"אמנם כל זה ליחיד בביתו, אבל לאכל לחם ממורח עם קויקוס ביחד עם בשר בפרהסיא במקום רבים כגון במסילת הברזל ושאר מקום כיו"ב, לא נראה לי להתיר בלי הכירא, כגון לאוכלו מתוך הנייר המיוחד לו הניכר לכל שהיא נייר מקויקוס אע"ג דהוי רק מראית עין בדרבנן צונן בצונן, מכל מקום איכא למיחש לתקלה שיצמח מזה יען, כי רבים היום בעוה"ר רשעי ישראל המתפרצים לאכול חמאת בקר וחלב צאן עם בשר בפרהסיא ואיכא חשדא רבא בדבר ויוכל לצמוח תקלה שילמדו קולא בדבר. ובשו"ת ערוה"ב למורי זלל"ה בחאו"ח סימן פ"ז לא רצה להתיר מסחר קמח של תפוחי אדמה לפסח למכור לרבים אע"ג שכל יחיד עושה כן בביתו, מחשש תקלות שתוכלנה לצמוח מזה".

על דרך זו נראה, שבמקום ציבורי כמו בצה"ל, שמשרתים בו חיילים המקפידים על הכשרות בביתם לצד חיילים שאינם מקפידים על כך, יש להקפיד הקפדה יתירה למנוע כל חשד. על כן נקבע בהוראות הכשרות שמותר להגיש חלב צמחי לאחר ארוחה בשרית, רק בעודו בתוך הקרטון המקורי, ולא בקנקן.

 

ה. תחליפים מפורסמים

הפלתי[31] דן בשאלה מדוע במקומו של רבי יוסי הגלילי, שהתיר לבשל ולאכול עוף בחלב, לא חששו לאסור זאת משום מראית העין, וביאר:

"לכן היה נראה דם דגים לכנוס בכלי אין שכיח, [וא"כ] הרואה דם כנוס לא יתלה בדם דגים, רק [ב]דם בהמה ועוף, ולכך חששו. וכן חלב אשה לא שכיח שיכנוס כל כך חלב אשה לבשל בו, וא"כ שפיר יתלהו בחלב בהמה. משא"כ במקומו של רבי יוסי הגלילי שכיח היה לבשל עוף בחלב, ומהיכי תיתי יתלהו בבשר בהמה, ומה מראית עין איכא בזה, וזה נכון. וא"כ בחלב שקדים, דכיון דשכיח לבשל בחלב שקדים, ומוטעם למאוד, לא חששו למראית עין כלל, דמהיכי תיתי נתלה באיסור ולא בהיתר, ולא קשה מידי בשום אופן".

על דרך זו כתב בשו"ת חשב האפוד[32], שכיום גם לדעת המחמירים בחלב שקדים, אין מקום להחמיר במרגרינה עם בשר, כיוון שהשימוש במרגרינה נפוץ ביותר:

"הנה לדעתי זה מותר בלי ספק כי עד כאן לא הקפידו חכמים אלא בחלב שקדים עם בשר בלי היכר שקדים כי סתמא דמילתא חלב אינו עשוי משקדים אבל מרגרינה כיום שכיחא כמו חמאה והרואה אוכל לחם ממורח נופל תכף ספק בלבו אם זאת חמאה או מרגרינה ואם כן אין בזה שום צד מראית עין".

וכן האריך בשו"ת יגל יעקב[33], שאין איסור מראית העין באכילת בשר בחלב קוקוס, כיוון שהוא שכיח ביותר. הוא הוכיח יסוד זה מדברי הש"ך[34], שהתיר לתפור פשתן בבגד קנבוס, ולא חשש למראית העין, משום שבגדי קנבוס היו מצויים אצלם לרוב.

וכן כתב בשו"ת משנה הלכות[35]:

"ומה"ט אמרתי זה זמן רב שנוהגין כעת ברוב סעודות גדולות שנותנין ג"כ על השלחן תפוחי אדמה עם מיאנעז בלע"ז והוא נראה ממש כמו שמנת עם תפוחי אדמה ונותנים אותו על השלחן יחד עם הבשר וגם נותנים עוגות שיש עליהם לובן ביצה כמו שלג ונראה כמו שמנת וגם קוראים אותו על שם שמנת, ולא חששו משום מ"ע והטעם לפי הנ"ל כיון דכן המנהג ברוב הסעודות והדבר ידוע לכל שאין זה שמנת אין בזה משום מ"ע".

למעשה, נראה שיש להבחין בין תחליפי בשר או חלב מפורסמים ביותר, שהשימוש בהם שכיח וניכר היטב, לבין תחליפים שהשימוש בהם פחות שכיח, ועשוי לגרור חשד ומראית העין במקום ציבורי כצה"ל. לדוגמא, שניצלים ונקניקיות צמחיים, וכן גלידה צמחית, אין לחשוש בהם כלל למראית העין, ומותר להגישם בארוחה בשרית או חלבית. לעומת זאת, חלב סויה ומוצרים שונים המבוססים עליו, בדגש על תחליף גבינה צהובה העשוי מסויה, אינם שכיחים ורגילים כל כך, ועל כן יש להימנע מהגשתם בארוחה בשרית, באופנים שהתבארו לעיל.

 

ו . סיכום

א. אין להגיש תחליפי חלב, כגון חלב סויה וכדומה, במהלך ארוחה בשרית המוגשת בחדר האוכל, וכל שכן שאין לבשל במטבח צבאי בשר או עוף עם תחליפי חלב. כמו כן, אין לאפשר לבשל או לטגן תחליפי חלב כאלה במיכון בשרי.

ב. במסגרת ארוחה פרטית, ניתן לשתות חלב סויה עם בשר, ואף להגיש בשר שבושל בחלב כזה, ובלבד שיעמיד על השולחן את אריזת החלב, כדי שהנוכחים במקום יבינו שמדובר במאכל פרווה.

ג. כשסועד בביתו עם משפחתו היודעים על כך שמשתמש בתחליפי חלב, רשאי להקל בכך בבשר עוף גם בלא היכר.

ד. מותר להגיש מאכלים דמויי חלב (כגון חלב סויה) בסופה של ארוחה בשרית, ובלבד שיקפידו לפנות את כל מוצרי הבשר מהשולחנות, וכן שמשקה הסויה יוגש בתוך הקרטונים המקוריים (עם כיתוב המעיד על היותם עשויים מסויה).

ה. תחליפים צמחיים מצויים, כגון שניצל או נקניקיות צמחיים, שידוע לכל שאינם מכילים בשר, והם אף ניכרים במראם ובטעמם, מותר להגישם בארוחה חלבית, ואין לחשוש בכך משום מראית העין, והוא הדין שניתן להגיש גלידה צמחית בסופה של ארוחה בשרית מבלי לפנות את מאכלי הבשר.

 

 

 

 

[1] כא ע"ב.

[2] יו"ד סימן סו סעיף ט.

[3] שו"ת הרשב"א (ח"ג סימן רנז).

[4] ים של שלמה (חולין פ"ח סימן נב).

[5] קיג ע"א.

[6] יו"ד סימן פז סעיף ג.

[7] דרכי משה (יו"ד סימן פז ס"ק ב).

[8] וכן העיר בשו"ת יביע אומר (ח"ו יו"ד סימן ח).

[9] תורת חטאת (כלל סב סעיף ח).

[10] יתכן שאף המהרש"ל לא החמיר בדבר אלא לשיטתו שסבר שעוף בחלב אסור מן התורה, ראה ש"ך (יו"ד סימן פז ס"ק ד) ובשו"ת יביע אומר (שם).

[11] יו"ד סימן פז ס"ק ו.

[12] מש"ז ד.

[13] שם ס"ק ד.

[14] יד אברהם (סימן פז סעיף ג), אולם רעק"א (על השו"ע שם סימן סו סעיף ט) כתב שלדעת הרמ"א אין צריך לשים קשקשים בדם דגים שבישלו, ומבואר שלא חשש למראית העין אף כשאין ניכר כלל שאין בכך איסור תורה, וראה דרכ"ת (שם ס"ק סג).

[15] ש"ך (ס"ק ו), חכמת אדם (כלל מ אות ג), וכן הורו אחרונים נוספים (ט"ז ס"ק ד, ערוה"ש אות טז, כף החיים אותיות כה-כו) להחמיר כשאפשר לעשות היכר, אולם בילקוט יוסף (איסור והיתר ח"ג סימן פז סעיף נח) הכריע כדעת המקלים, ורק לכתחילה הורה שנכון להחמיר בכך.

[16] נחלת צבי (יו"ד סימן פז, ובקיצור בפת"ש ס"ק י), והביא דבריו להלכה בכף החיים (שם אות כח), וציין שכן כתב גם הזבחי צדק.

[17] מקור דין זה בתוספות (כתובות ס ע"א ד"ה ממעכן), שבדרבנן אין איסור מראית העין בחדרי חדרים.

[18] ים של שלמה, ש"ך וט"ז (הנ"ל).

[19] על השו"ע יו"ד סימן סו סעיף ט.

[20] מחזיק ברכה (יו"ד סימן פז ס"ק ו).

[21] שו"ת יגל יעקב (סימן כג, לגבי עטיפה של חמאת העשויה מקוקוס), הגר"מ מאזוז (מקור נאמן סימן תקצג), וכן כתב בספר פתחי מגדים (פרק ב סעיף ה) בשם כמה אחרונים.

[22] מעדני השלחן (ס"ק יט) וכן הכריע בספר פתחי מגדים (שם), אולם בספר בדי השלחן החמיר בזה, וראה בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ה סימן פה) שהתיר לערב חמאה העשויה מחלב קוקוס בתבשיל של בשר, על ידי שיפרסמו בכתבי עת מידי פעם שמאכלים אלו אינם מכילים חלב מן החי.

[23] יו"ד סימן פז הגהות בית יוסף אות ח.

[24] יו"ד סימן פז ס"ק יד.

[25] שם.

[26] בדומה לכך כתב החיד"א (מחזיק ברכה יו"ד סימן פז ס"ק ו) לגבי אכילת עלי גפנים ממולאים בבשר עם חלב שקדים, שאין בכך חשש מראית  העין, מכיוון שאיננו נראה מבחוץ כאכילת בשר עם חלב.

[27] ח"ג סימן נט.

[28] וראה ילקוט יוסף (שם סעיף ס בהערה) שזוהי משנתו האחרונה.

[29] יו"ד סימן ג.

[30] יו"ד סימן כג.

[31] סימן פז ס"ק ח, וראה שם (ס"ק ז) שכתב טעם נוסף להקל בחלב שקדים (והוא הדין בחלב סויה וכדומה), שאיננו חלב כלל אלא מיץ פירות, ולא חששו למראית העין בדבר שדומה רק מבחינה חיצונית או בשיתוף השם, אלא כאשר יש קשר מהותי ביניהם. כמה פוסקים הביאו סברא זו, אולם נראה שלא נקטו כך, אלא בצירוף צדדי היתר מרכזיים אחרים.

[32] ח"א סימן כ.

[33] שם.

[34] יו"ד סימן רצח ס"ק ב.

[35] ח"ה סימן צו, וראה גם שו"ת שבט הלוי (ח"ט סימן קנז), ובשו"ת ישא יוסף (שם) בשם הגרי"ש אלישיב.