פרק ז

תשובה ז – שימוש בכפפות חום 'בשריות' להחזקת תבנית חלבית או סתמית

 

שאלה:

האם מותר מן הדין להשתמש בכפפות חום שבלעו מאכל בשרי להחזקת תבנית סתמית, שמוגשים בה מאכלים לצורך ארוחה סתמית? בדיעבד, מה דין התבנית והמאכל שבתוכה? כיצד מכשירים את הכפפות לשימוש סתמי?

 

תשובה:

א. העברת טעם מכלי לכלי ומבד לכלי

כלי שנגע בכלי, אף ששני הכלים חמים, אינם מפליטים זה לזה, אלא אם כן ישנה רטיבות במקום הנגיעה. עם זאת, לכתחילה יש להימנע מנגיעת כלי חלב ובשר חמים זה בזה[1].

המהרש"ק בהגהות חכמת שלמה[2], הסיק שהוא הדין לבד שנוגע בכלי:

"והנה בדין אם נבלע איזה איסור בבגד, ואח"כ כרכו בו קדרה מה דינו. עיין בחיבורי לחו"מ מהדורא ז בהלכות מקח וממכר סימן רז, ובחיבורי סימן קצח, מה שכתבתי בזה לקהילת קאנטשיקע דרך אגב, יעוי"ש, דדינו כשתי קדרות שנגעו זה בזה וכשר הוא, ודו"ק".

וכעין זה כתב גם בשו"ת האלף לך שלמה[3]:

"מה ששאל באם נבלע איסור בבגד ואין בו לחלוחית מלמעלה, רק נבלע בו וכרך בו קדרה, אם דינו כמו בנבלע בקדרה. הנה ודאי דדינו כמו בנבלע בקדרה, והוי כמו ב' קדרות שנגע זה בזה, וזה כמה שנים שהבאתי ראי' מסדר טהרות[4] וקשה עלי לחפש, רק בלי ראי' הדין פשוט כן".

לעומת זאת, בספר עצי לבונה[5] נטה לומר, שהבליעה שבתוך הבד אוסרת כלי חם שמונח על גבה, אף בלא רוטב:

"אבל בזה דנשפך חלב רותח על המפה והעמידו עליה קדירה חמה, אף דהדיח המפה בצונן אסורה הקדירה אף דיעבד, כיון דלא עשה ההכשר הראוי היינו חמין ואפר, ונשאר הבליעה עדיין בתוכו ונאסר הקדירה, כן נראה לי, וצ"ע בזה לדינא".

משמע, שדעת בעל עצי לבונה נוטה להגדיר את הבלוע בבד כעומד בעין.

הדרכי תשובה[6] הביא את דברי העצי לבונה, וסייג:

"ופשוט הוא דהיינו בתוך מעל"ע דוקא, דלאחר מעל"ע בודאי אינו אוסר הקדירה שהעמיד עליה, כדין שאר כלי שאינו בן יומו".

ויש לעיין: אם נידון הבלוע בבד כבעין, מדוע הקל באינו בן יומו, הלא מאכל שעומד בעין אינו נעשה נותן טעם לפגם[7]?! נראה לבאר, שאף שהבליעה נחשבת כבעין לעניין יכולתה לצאת מהבד, אחר שהיא רק כנוסה בתוכו, ואינה בלועה כבתוך כלי, עצם היות הבליעה מכוסה גורמת לכך שיהפוך טעמה לפגום אחר מעת לעת[8].

בשו"ת מהרש"ם[9] כתב, שחלק מהבליעה שבבד דינה כעומדת בעין:

"בדבר הסמרטוט שהדיחו עמה כלי חלב, ואחר מעל"ע היתה עוד לחה קצת והדיחו עמה כלי בשר בכלי ראשון... בודאי לענין הבליעה שבתוכה בודאי אחר מעל"ע נעשה נוטל"פ, אבל מה שבנקבים בודאי אינו נפגם כמו כל דבר שהוא בעין... ולכן קשה להקל דצריך ס' נגד מה שבנקבים ובדאיכא ס' נגד חצי הסמרטוט יש להקל".

מבואר שישנם שני גדרים לגבי הבלוע בבד: המצוי בין הנקבים דינו כבעין ואוסר אף כשאינו בן יומו, ואילו הבלוע בתוך הבד נידון כבלוע בכלי, ואינו אוסר כאשר הוא נותן טעם לפגם.

נראה שדעתו היא כדעת המהרש"ק, ועל כן לא אסר אלא את הכנוס בנקבים וניכר דרכם, אולם מאכל יבש הבלוע בבד, לא נידון כבעין.

כיוצא בזה כתב בשו"ת שבט הקהתי[10] בדעת המהרש"ם:

"ומסתבר דזה רק כשעדין המפה לח כמו לשון השאלה שם, ואז יש הוכחה דנשאר קצת בהנקבים, אבל כשהמפה נתייבש לגמרי, דאז לא נשארו בהנקבים כלום אלא הבליעות והבליעות נפגמו, בכהאי גוונא אין חשש".

מקור להבנה זו ניתן ללמוד מלשון הרשב"א[11]:

"דכל דאית בהו קיטרי, היין כנוס בין הקשרים ויין כנוס אינו כלה ביישון וכל שכן בהדחת פנים חיצונים".

מבואר שהיין שנמצא בקשרים חשוב כבעין.

נמצא, שאסור לכתחילה להשתמש בכפפה שבלעה טעם של מאכלים בשריים לתבנית חלבית או סתמית, אולם בדיעבד אם השתמש בה, כאשר אין עליה שאריות ממשיות של בשר שניתן להרגיש בהן במישוש היד[12], נראה שיש לסמוך על דעת המהרש"ק ולהתיר את התבנית.

אם היו על הכפפה שאריות ממשיות של בשר, יש להכשיר את התבנית, אולם המאכל שבתוכה אינו נאסר (או נעשה בשרי) אלא כדי קליפה, ואם הייתה הכפפה רטובה, יש לשער כנגד כל הבלוע בכפפה. 

 

ג. הכשרת בדים מבליעת איסור

בדין הכשר בדים שבלעו יין נסך, כתבו התוספות במסכת ע"ז[13]:

"אור"ת דמפות וסדינין שלנו ששרו ביין נסך אין צריך ליישנן, מדלא קאמר כל כלי פשתן סתם, אלא הני כלים שמנו חכמים שהיו בקיאין דוקא בבליעתן. ואין לחלק בין יין נסך שהוא צונן ובין שאר איסור רותח שנפל על המפות, הכל יש להתיר בכבוס כלי שני, כי ודאי ידוע שע"י כבוס גדול שחובטין כמה וכמה פעמים אי אפשר שלא יצא האיסור, ושמא יש לחלק בין איסור שנדבק לשאינו נדבק".

מבואר, שמפה שבלעה איסור, בין צונן ובין חמין, די לה בכיבוס בכלי שני, כיוון שהכיבוס נעשה באמצעות חבטות רבות, כך שבוודאי יצא האיסור.

כיוצא בזה כתב הרא"ש[14]:

"אמנם תימה על המפות שלפעמים שנופל עליהן איסור רותח ומתירין אותן ע"י כבוס של כלי שני... וי"ל לפי שרגילין לכבסן בכמה כבוסין באפר וכבוס בחמין ובצונן, ומביא עליהן (פלפולא חריפתא: מכין עליהן), קים להו שמפליטים כל מה שבלעו כאילו הרתיחם בכלי ראשון".

בדבריו נוסף שהכיבוס נעשה באפר, מלבד המים החמים והצוננים.

על דברי הרא"ש העיר ההגהות אשר"י[15]:

"וגם אפילו בלא כיבוס חמין ואפר אפשר שיועיל, אפילו נפל ביין רותח או בשאר איסור רותח, כיון שבליעת צונן מתכבסות, אפשר דה"ה רותח".

כיוצא בזה כתב המרדכי[16]:

"אומר ר"ת... מפות וסדינין של פשתן השרויין ביין נסך אין צריך ליישנן... ואפילו נופל עלייהו יי"נ רותח או שאר איסורין רותח, סגי להו בהדחה דצונן, דכיון דבליעתו ע"י צונן גם הכשירו ע"י צונן, וכ"ש בכיבוס שלנו דהוי כמו אפר וחובטים אותו כמה פעמים".

מבואר שלדעת כל הראשונים בד שבלע טעם ברותח, די להכשירו באמצעות כיבוס במים חמים בכלי שני, אף שההכשרה נעשית בחום נמוך מהחום שנבלע בבד, אלא שנחלקו אם מועיל לכך גם כיבוס בצונן ובלא אפר. בטעם הדבר שהקלו להכשיר את המפה באופנים אלו, משמע מדברי הראשונים שכיבוס מועיל ממש כמו הגעלה, משום שהוא מנקה ומפליט את הבלוע בבד באופן מיטבי.

בדברי השו"ע לא הובא דין הכשרת בדים באמצעות כיבוס, אולם בבדק הבית בהלכות הכשרת כלים[17], הביא הבית יוסף דין זה בשם רבנו ירוחם:

"כתב רבינו ירוחם, מפות שנפל עליהם רותח של איסור, כשמגעילן מכניסן בכלי שני ודי, כי כמה פעמים מגעילין אותן ומדיחין אותן ומכין אותן כמה הכאות וכל זה יועילם כמו הגעלה אחת בכלי ראשון".

הרי שהביא את דעת הסוברים שיש לכבס במים חמים בכלי שני ובאמצעות הכאת הבד כמה פעמים, אך לא ציין אם יש צורך גם לכבס באפר.

הרמ"א[18] הביא דין זה להלכה בלשונם של הראשונים המקלים:

"מפות שלנו שנפל עליהם יינם, סגי להו בהדחה, אפילו נפל עליהם יין רותח".

הש"ך[19] העיר, שאמנם דברי הרמ"א מתאימים לשיטת ההגהות אשר"י והמרדכי, אולם בתוספות וברא"ש משמע שצריך כיבוס איכותי יותר, על כן ביאר שיש להתאים בין סוג הבליעה לאופן הכיבוס:

"ונראה דלא פליגי, משום דהתוס' ומרדכי והג"א מסיימים, וצ"ע אם יש לחלק באיסורים בין דבר הנדבק לשאינו נדבק... והרא"ש שם מיישב מה שמתירים כל המפות שנפל עליהם איסור רותח אפי' איסור הנדבק, דבכה"ג בעי דווקא כבוס חמין ואפר".

אם כן, לדברי הש"ך, אין מחלוקת בין הראשונים, ולדברי כולם באיסור נדבק יהיה צורך לכבס בחמין בכלי שני עם אפר, תוך הכאות רבות של הבד, ואילו באיסור שאינו נדבק, די בהדחה בסיסית בצונן.

גם הפוסקים הספרדים[20] העתיקו את דברי הש"ך להלכה, אף שהשו"ע סתם ולא פירש את דעתו בסוגיא זו.

בהלכות פסח כתב הרמ"א[21]:

"ומפה שהיתה מונחת על שק קמח, לא מהני לה ניעור, וצריכה כיבוס כדי להשתמש עליה בפסח".

וכתב עליו המגן אברהם[22]:

"נראה לי דלא מהני הדחה בעלמא דאדרבא הבצק נדבק בו, וצריך כיבוס בחמין ואפר וחביטה".

מבואר שדעת המג"א כדעת הש"ך, שדווקא כשנבלע איסור שאינו נדבק די בהדחה בצונן, ואילו כשנבלע איסור נדבק כגון בצק יש צורך בכיבוס משמעותי יותר בחמין ואפר והכאה, בכדי להכשיר את הבד. אולם מדבריו במקום אחר[23] למדו כמה אחרונים[24], שלדעתו יש להחמיר למעשה, אף בבלע איסור שאינו נדבק, כגון חמץ.

לעומת כל זאת, כתב הפר"ח[25]:

"ואיברא שהרא"ש כתב כן בסוף מסכת עבודה זרה (שדי בהכשרה בכלי שני), אך למעשה ראוי להורות שיגעילם על ידי ערוי רותחין בכלי ראשון, דזה מהני לכולי עלמא משום דכבולעו כך פולטו, ואין צורך להגעלה בכלי ראשון".

מבואר שהחמיר להכשיר את המפות בעירוי רותחין בכלי ראשון מדין כבולעו כך פולטו. אולם, נראה פשוט שדבריו אינם מן הדין אלא ממידת חסידות, מאחר ששיטה כזאת לא הובאה כלל בדברי הראשונים, וכן ביאר בדעתו השולחן גבוה[26].

נמצא, שכפפות ושאר בדים, אף אם בלעו בחמין, הכשרם בהדחה בצונן והסרת הלכלוך. אם בלעו דבר נדבק שאינו סר באמצעות הדחה, יש לכבסם במכונת כביסה (אף בלא הרתחה, שכן הכיבוס הנהוג כיום מנקה היטב את כל הלכלוך, ועוד שמשתמשים בחומרים הפוגמים באופן מוחלט את כל הבלוע), ודי בכך.

 

סיכום

א. אין להשתמש בכפפות חום בשריות להחזקת תבנית חלבית או סתמית.

ב. בדיעבד, אם השתמש בהן, אין לאסור את התבנית, אלא אם כן היתה הכפפה מלוכלכת מבחוץ בשאריות בשר הניתנות למישוש, שבאופן זה התבנית חייבת בהכשרה, והמאכל שבתוכה בולע בשכבה החיצונית שלו בלבד.

ג. במידה והכפפה הייתה רטובה, יש לשער האם במאכל המצוי בתבנית יש פי שישים כנגד כל חלק הכפפה הרטוב שנגע בתבנית.

ד. כפפה, מגבת וכל בד שרוצים להעבירו משימוש בשרי לחלבי וכדומה, אם מלוכלך מעט בדבר שאינו נדבק לבד, די להדיחו בצונן ולהסיר את הלכלוך, אך אם התלכלך בדבר הנדבק, יש לכבסו במכונת כביסה (אף בלא הרתחה).

 

[1] רמ"א (יו"ד סימן צב סעיף ח). מקצת האחרונים פקפקו בזה, והחמירו כאשר בלוע בכלי מאכל שמן, אך העיקר להלכה להקל בכל אופן, שכן היא הסכמת רוב הפוסקים (ראה דרכי תשובה שם ס"ק קפ).

[2] על השו"ע שם.

[3] יו"ד סימן קנ.

[4] ראה מסכת כלים פרק ט משניות ד-ה, ויתכן שלזה כיוון המהרש"ק.

[5] סימן קלח.

[6] סימן קכא ס"ק סו.

[7] שו"ע (יו"ד סימן קג סעיף ה, סימן קכב סעיף ג).

[8] עוד יתכן, שהדרכי תשובה צירף לקולא את דעת הראשונים שאף העומד בעין נעשה נטל"פ (כפי שנקטו כמה פוסקים, ראה לעיל תשובה ד סעיף ה), אך אין זו משמעות לשונו.

[9] ח"ג סימן רה.

[10] ח"ו סימן רסח.

[11] משמרת הבית ב"ה ש"ו.

[12] ראה שו"ע הרב (או"ח סימן תנא סעיף יח).

[13] עה ע"ב ד"ה דכיתנא.

[14] שם פ"ה סימן לג.

[15] שם.

[16] שם רמז תתנח.

[17] יו"ד סימן קכא.

[18] יו"ד סימן קלח סעיף ח.

[19] ס"ק י.

[20] כנסת הגדולה (יו"ד סימן קלח הגהות הטור ס"ק יד) ועוד.

[21] או"ח סימן תמב סעיף יא.

[22] ס"ק יט.

[23] סימן תנא ס"ק לו.

[24] ביאור הגר"א (שם סימן תמב ד"ה ומפה שהייתה), הובאו דבריו במשנה ברורה (סימן תנא שער הציון ס"ק קל). לעומת זאת, בערוך השלחן (או"ח סימן תנא אות לז) נקט, שכוונת המג"א להקל בדיעבד בהדחה בלבד כאשר בלע הבד בצונן, ולגבי מפות שלחן רגילות, שאין עומדות ללישת בצק או לקמח, כתב (או"ח סימן תמב אות לג) שדי להן בהדחה בצונן אף לכתחילה, כיוון שהשימוש בהן אינו לדבר הנדבק.

[25] יו"ד סימן קכא ס"ק יג.

[26] שם ס"ק טו.