פרק ד

תשובה ד - כלי בשרי שבושל בו חלב, וכלי חלבי שבושל בו בשר

 

שאלה:

מה דין תבשיל בשרי שהתבשל בכלי המסומן כחלבי, במטבח שבו אין אישור לבישול חלבי? מה דין מאכל חלבי שבושל בכלי בשרי (במקום שמאושר לבשל בו מאכלים חלביים), שאין ידוע אם בישלו בו בשר באותו היום?

 

תשובה:

 

א. סתם כלים אינם בני יומם

בשולחן ערוך[1] נפסק:

"קדירה שאינה בת יומא, דהיינו ששהתה מעת לעת משנתבשל בה האיסור, הויא נותן טעם לפגם".

לא רק בקדירה שידוע שאינה בת יומה הדין כן, אלא הוא הדין בקדירה שאין ידוע אם בישלו בה ביממה האחרונה, כפי שנפסק בשולחן ערוך[2]:

"סתם כלי עובד גילולים הם בחזקת שאינם בני יומן, לפיכך אם עבר ונשתמש בהם קודם הכשר, התבשיל מותר".

כן הדין לא רק בכליו של נכרי, אלא אף לגבי כליו של ישראל פסק בשולחן ערוך[3]:

"כשם שסתם כליהם של עובדי כוכבים אינם בני יומן, כך סתם כלים שלנו בחזקת שאינן בני יומן".

אם כן, מאכל בשרי שבושל בכלי שאין ידוע שהשתמשו בו לחלב באותו היום, וכל שכן במטבח צבאי שעל פי פקודות הצבא אין מבשלים בו מאכלי חלב, המאכל מותר באכילה, ויש להכשיר את הכלי בהגעלה או בליבון קל, אף אם בלע ישירות על ידי האור[4]. כמו כן, אף במקום שבו מידת ההשגחה אינה מספקת, ויש לחוש שבישלו בכלי פעם ופעמיים חלב, אין צריך לחשוש שבישלו בו כך באותו היום ממש, ודינו כנ"ל.

אולם, אם בישלו מאכל חלבי בכלי בשרי שאין ידוע אם בישלו בו בשר באותו היום, יש לעיין האם התבשיל מותר, או שמא כיוון שרגילים להשתמש בכלים רבים מידי יום, יש להניח שהכלי הינו בן יומו[5], כדלהלן.

 

ב. הטעם שמקילים בכל כלי שאין ידוע שהשתמשו בו באותו היום

בעיקר הטעם לכך שסתם כלים אינם בני יומם, כתבו התוספות[6]:

"והיינו טעמא לפי שהוא ספק ספיקא, ספק נשתמשו בו היום או אתמול, ואפילו נשתמשו בו היום שמא נשתמשו בו דבר שהוא פוגם בעין, או דבר שאין נותן טעם".

כך כתבו גם הרא"ש[7] וראשונים נוספים, והביא זאת הש"ך[8] להלכה.

עולה מכך, שאם ישנה סבירות גבוהה שהשתמשו בכלי באותו היום, אין להתיר את התבשיל, דאינו אלא ספק אחד.

על דרך זו כתב הפרי חדש[9] לגבי כלי חמץ:

"אף על גב דסתם כלים אינן בני יומן ונותן טעם לפגם שנתבטל קודם פסח אינו חוזר ונעור, שאני מחבת שדרכה בכך כל השנה, וסתמו כפירושו דהוי בן יומו עד שיוודע לך שאינו בן יומו, וכן כתב מוהרי"ט בח"ב חלק או"ח סימן א' וכן כתב בספר ב"ח, שמבואר כן בדברי ספר התרומה סימן נ"ה, וכן כתב הר"ן בפרק אין מעמידין, דבדבר שתשמישו תדיר דחיישינן לבן יומו, וכן דעת הרמב"ן".

כך כתבו אחרונים נוספים[10], שכלים שדרך להשתמש בהם תדיר, אין לדונם בכלל 'סתם כלים אינם בני יומם', והגדיר זאת ערוך השלחן[11]:

"באמת אין כלל בזה, והכל לפי העניין, ואם הוא מבין שבשלו בו כהיום או שלפי האומדנא הבעל הבית הזה אינו עשיר להחליף כליו או שהוא לעת ערב דבודאי קרוב הדבר שבישלו בו ביום, הוי איסור גמור".

לאור זאת, לכאורה צריך להחמיר במטבח צבאי, שדרך לבשל בו בכלים רבים מידי יום, שלא להתיר כשבישלו חלב בכלי בשרי שאין ידוע אם נעשה בו שימוש באותו היום. אף על פי כן, נראה שאין להחמיר בדבר, משום שלרוב אין דרך לבשל בשר ברוב הכלים, וממילא ביחס לכל כלי בשרי, קיים ספק שמא לא השתמשו בו כלל, או שהשתמשו בו לתבשיל שאינו מכיל בשר (אחר שהייתה לינת לילה בין בישול הבשר לתבשיל הסתמי[12]), וכן ספק שמא בושל בו דבר הפוגם את טעם החלב.

 

ג. ידוע שבישלו בשר במטבח אך אין ידוע בבירור שבישלו בכלי זה

בספר חידושי הגרשוני[13] צמצם מאוד את היקף ההיתר לכלים שאין ידוע אם נעשה בהם שימוש באותו היום:

"פשוט בעיני בדין הנ"ל, דקיימא לן דסתם כלים שלנו גם כן אינם בני יומן, הוא דווקא כגון שלקח כף בשר לחלב ולא ידע כלל אם השתמש מעת לעת כלל בשום כף לבשר, דהיינו אם אינו יודע כלל אם אכל בשר מעת לעת, או יודע דאכיל אבל אינו יודע אם השתמש בשום כף של בשר כלל, וכן בקערה של בשר, וכן שאר כלים על דרך זה, וק"ל. אבל אם יודע בוודאי שבישל היום בשר, והשתמש בכלי ראשון בכפות של בשר, אבל לא השתמש בכולן, ואחר כך לקח כף ותחב בקדירה של בשר וכהאי גוונא, ואינו יודע אם אותו הכף הוא מאותן שהשתמש בהן בבשר אם לאו, זה אינו מקרי סתם כלים. רק ספיקא חדא, ולחומרא באיסור דאורייתא, היכא דלא אמרינן תולין בחד ספיקא. או אם יודע דאותן שלא השתמש בהן הם מרובין יותר והרבה עד דבטלין חד בתרי באותן שנשתמשו, בזה יש מקום להתיר, וצ"ע לפי הענין. והם דברים ברורים לפי ענ"ד".

לדברי חידושי הגרשוני, אם ידוע שהשתמשו ברבים מהכלים בו ביום, אין לדון כל אחד מהכלים בכלל סתם כלים אינם בני יומם, אלא אם כן הכלים שהשתמשו בהם בטלים ברוב כלים שלא השתמשו בהם[14]. דבריו הובאו להלכה בשו"ת בית שלמה[15], בשו"ת מהרש"ם[16] ובאחרונים נוספים.

בספר שערי דעה[17] הביא את דברי חידושי הגרשוני, והעלה להקל כשעברה על הכלי לינת לילה, בצירוף דעות הראשונים דבזה הוי כבר נותן טעם לפגם לספק נוסף, וציין לאחרונים נוספים שכתבו כן[18].

למעשה הורה לנו הגר"א וייס, שאין לחוש לדברי חידושי הגרשוני הנ"ל, ומעשים שבכל יום, שמתירים על פי הכלל 'סתם כלים אינם בני יומם', אף כשידוע שהשתמשו בכלים רבים, כל שלא נודע בוודאות שהשתמשו ברוב הכלים לבישול בשר ממש. כך נראה גם ממשמעות דברי ערוך השלחן שהובא לעיל, שלא הוציאו מכלל סתם כלים אלא כאשר קיימת סבירות גדולה שנעשה שימוש בכלי זה.

אם כן, נראה שהלכה למעשה, יש להקל בדיעבד, הן בבשלו בשר בכלי המסומן כחלבי (שעל כל פנים נדיר הדבר שיבשלו בו חלב), והן בבשלו חלב בכלי בשרי, כל שאין ידוע שבישלו בשר בכלי זה באותו היום, אף שאין ידוע בוודאות שלא בישלו בשר ברוב הכלים. אולם, במקום שרגילים לבשל בשר ברוב הכלים, נידון הכלי כבן יומו בוודאי.

 

ד. האם חובה לברר באיזה כלים בישלו

יש לעיין האם קיימת חובה לברר באלו כלים בישלו בשר, במקום שבו אפשר לברר זאת, או שניתן להניח שהכלי אינו בן יומו ככל סתם כלים, בלי לברר את הדבר לאשורו.

הרא"ש[19] דן מדוע לא הצריכו חכמים להטעים את התבשיל לקפילא, שיחוש אם יש בו טעם מושבח של איסור:

"וי"ל כיון דספק ספיקא הוא לא הטריחו חכמים להטעימו לקפילא".

כמו כן, לגבי כליו של נכרי, כתב הש"ך[20] בשם המהרש"ל, שאין חובה לשאול את הגוי אם בישל בכליו בו ביום, וציין למחלוקת האחרונים האם הנכרי נאמן לאסור כאשר נשאל על הכלים:

"אם אחר ששאל נודע לו שהוא בן יומו ישאל מה שבשלו בו היום, ואם הוא דבר שאינו פוגם בודאי, או שאינו יכול לידע, אין ראוי להתיר, מאחר שאין כאן ספק ספיקא. ואף על פי שאין אנו חוששים לדבריו של עובד כוכבים לא לאסור ולא להתיר, היינו לאותו דבר שהיה כבר בחזקת כשרות, אבל הכא שכבר הורע חזקה, שסתם כלי עובד כוכבים בלועים באיסור, רק מכח ספק ספיקא באת להתיר, הלכך סמכינן אדבורו... אבל מתשו' ר"ל ן' חביב ס"ס קכ"א נראה מבואר, דאפילו אומר שהוא בן יומו לא סמכינן אדבורו".

הט"ז[21] נקט להלכה כדעת המקילים, אך נטה לאסור אם הגוי מסיח לפי תומו, או כאשר מאמין לגוי, ויש מהאחרונים[22] שכתבו שהגוי אינו נאמן אפילו במסיח לפי תומו, כאשר המאכל נמצא כבר ברשות ישראל.

כל זאת לגבי כלי של נכרי, אולם לגבי כלי של ישראל נחלקו הראשונים האם אומרים בו סתם כלים אינם בני יומם, או שמא חובה לשאול על כך את בעל הכלי.

הדרכי משה[23] כתב בשם הגהות שערי דורא, שחובה לשאול את היהודי בעל הכלי, ואם אינו יודע יש לקנוס אותו ולאסור את המאכל. עם זאת, הלכה למעשה מסקנת הרמ"א להקל.

בדברי הטור[24] מבואר שגם בכלי של יהודי דנים סתם כלים אינם בני יומם, ולא התפרש האם מדובר באופן ששאל את הישראל ואינו יודע, או שאין צורך לברר כלל. לדעת הפרישה[25], הפר"ח[26] ואחרונים נוספים[27], יש לשאול אותו אם הוא נמצא בפנינו, אלא שלא קנסוהו כשאינו יודע, ואילו לדעת הגר"א[28] אין צריך לשאול כלל, כיוון שהוא ספק ספיקא, ואין חובה לברר אף כשהדבר אינו כרוך בטורח, וכן היא הכרעת הגר"ע יוסף בשו"ת יביע אומר[29]. למעשה נראה שהמקל כשיטה זו במקום צורך גדול, יש לו על מי שיסמוך[30].

 

ה. כלי שאינו בן יומו שיש בו שאריות מעטות

נחלקו הראשונים[31] לגבי כלי שאיננו נקי, שעברו עליו כ"ד שעות, אם אוסר את המתבשל בו. לדעת הרמב"ם נחשב נותן טעם לפגם, ואילו לדעת התוספות והראב"ד וראשונים נוספים אינו נחשב נטל"פ. להלכה פסק השו"ע[32] כדעת המחמירים, וכן נקטו האחרונים למעשה[33], וכתב כף החיים[34] שמשמע מדברי הפוסקים, שאפילו במקום הפסד מרובה אין להקל כהרמב"ם. אולם, בספר ערוך השלחן[35] צירף את שיטת הרמב"ם כסניף להקל.

כל זאת כאשר ידוע בוודאות שהכלי לא היה נקי בזמן הבישול, אך בסתמא כתב הש"ך[36] שאין לחשוש שהכלי אינו מודח כראוי, וכן כתבו רבים מהאחרונים[37].

למרות זאת, כתב הדרכי תשובה[38] שכאשר ידוע שאין מקפידים לנקות את הכלי כראוי, אין להניח בסתמא שלא נותרה שמנונית על הכלי. כיוצא בזה כתבו הגר"א[39] והדרכי תשובה[40] בדעת רש"י וראשונים נוספים, שבסכין יש להניח בסתמא שיש שמנונית על פניו, וכן כתב הדרכי תשובה[41] להחמיר בכלים שפיהם צר ולא ניתן לנקותם כראוי. הרי שיש לדון באופן מציאותי האם הסירים במטבח בחזקת נקיים.

בעניין מידת הניקיון הנדרשת, יש ללמוד מדברי השולחן ערוך[42]:

"הלוקח כלים ישנים מן העובדי כוכבים, כדרך שנשתמש בהן העובד כוכבים כך הוא הכשרן. לפיכך הלוקח כלי תשמיש ישנים שנשתמש בהם בצונן, כגון כוסות וצלוחיות וכיוצא בהן, מדיחן, וצריך לשפשפן היטב במים בשעת הדחה כדי להסיר ולמרק האיסור שעל גביהן, ואחר כך שוטפן במים וכו'".

מבואר, שלא די בשטיפה גרידא, אלא צריך גם לשפשף היטב, וראה בספר יד יהודה[43] שהביא לכך ראיה.

גם אם נניח שהכלי איננו נקי לגמרי, למעשה נראה שניתן להקל בדבר מכמה טעמים. ראשית, משום שלדעת ערוך השלחן[44], כל שאסרו הוא בשמנונית של בשר ממש, אך כאשר בישלו את הבשר עם תבשילים שונים ומים, אין לשמנונית דין בשר ממש. ממילא, כל שלא צלו בכלי זה את הבשר, יש להקל לדון את הטיחה כנטל"פ לאחר מעת לעת.

מלבד זאת, יש להניח ששטפו את הקדירה במים וסבון, ועל כן אף אם נותרה עליה שמנונית, הרי שהיא קלושה ביותר ואף פגומה, כך שאיננה ראויה למאכל כלל. כעין זה מצאנו בחידושי הריטב"א[45], שאם ניקה את הקדירה במים אף שלא שפשף, יש לדון אותה בדין נטל"פ אחר מעת לעת, וציין שכן היא גם דעת הרשב"א[46].

מעבר לכך, אף אם נניח שהשמנונית שעל הכלי ראויה למאכל, ודינה כבשר גמור, הרי שהיא בטלה בשישים בתבשיל, וכפי שכתב הרמ"א[47]:

"ואם יש שישים כנגד מה שדבוק עליו, לכולי עלמא שרי, מאחר דהקדירה אינה בת יומא".

אמנם המהרש"ל[48] החמיר אף בכלי שאינו בן יומו ודבוקה בו שמנונית, שיש לחשב גם כנגד הבלוע אף שאינו בן יומו, אך האחרונים[49] דחו את דבריו. יתירה מזאת, כתב האו"ה[50], וכן הובא באחרונים רבים[51], שבסתמא יש להניח שהיה בתבשיל שישים כנגד השמנונית, וכן יש להורות בנידון שאלתנו.

 

סיכום

א. ככלל, בישול מאכל חלבי בסיר בשרי ולהיפך, מהווה תקלת כשרות חמורה, ונדרש להתייחס אליה במלוא החומרה, ופעמים רבות בהתאם לשיקול דעתו של נציג הרבנות הצבאית, המזון יושלך לאשפה. עם זאת, במקום דוחק גדול, ובאישור רב הפיקוד לאחר שנועץ בענף כשרות, יש לנקוט כעיקר הדין, כדלהלן:

ב. סיר המסומן כחלבי, שבישלו בו בשר (במקום שאין מאושר בו בישול חלבי), המאכל מותר באכילה והסיר טעון הכשרה.

ג. סיר בשרי, שבישלו בו חלב, ואין ידוע אם בישלו בו בשר באותו היום - יש להקל לדון אותו כאינו בן יומו, והתבשיל מותר באכילה.

ד. כשניתן לברר (אצל חיילים הנאמנים על הכשרות) האם בישלו בסיר בשר באותו יום, נדרש לעשות זאת, ובמקום צורך גדול, כגון שזהו המזון החם היחיד המצוי להם, ניתן להימנע מכך.

ה. אם בישלו תבשיל חלבי בסיר בשרי שאינו בן יומו (או שאין ידוע שהוא בן יומו) אך היו בו שאריות של בשר, התבשיל אסור אלא אם כן יש פי שישים בתבשיל כנגד השאריות, והסיר טעון הכשרה.

ו. אם אין ידוע מה היה מצב הניקיון של הסיר, אין לאסור את התבשיל מספק, אף במקום שבו אין רגילים להדיח את הכלים היטב.

 

 

 

 

[1] יו"ד סימן קכב סעיף ב.

[2] שם סעיף ו.

[3] שם סעיף ז.

[4] כיוון שכלי בשרי שאינו בן יומו שבלע חלב נחשב הדבר ל'היתרא בלע', וכפי שהתבאר לעיל פרק ג תשובה ז סעיף א. אף שלדעת חלק מהפוסקים אין להכשיר כלי שלא בלע איסור, מכל מקום כשמכשירו להיות כלי 'פרווה' שרי, וכל שכן בזה שהכלי מכונה 'חלבי', מותר להכשיר, וכפי שיתבאר להלן פרק ה תשובה ב סעיפים ב-ד.

[5] בתשובה זו לא נדון על מקרה שבו השימוש בכלי הבשרי לחלב נעשה במזיד, שדינו יתבאר להלן תשובה ה סעיף ב, אלא במקרה שהדבר אירע בשגגה.

[6] ע"ז לח ע"ב ד"ה אי.

[7] ע"ז פ"ב סימן לה.

[8] יו"ד סימן קכב ס"ק ד.

[9] או"ח סימן תמז סעיף ה.

[10] שו"ת נודע ביהודה (קמא יו"ד סימן לו).

[11] יו"ד סימן קכב אות טז.

[12] ראה רמ"א (יו"ד סימן קג סעיף ז).

[13] על שו"ע יו"ד סימן קכב סעיף ז.

[14] ראה בשו"ת פני לוי (סימן מד), שפלפל בזה באורך, ומסקנתו כחידושי הגרשוני.

[15] יו"ד ח"א סימן קעה.

[16] ח"ב סימן קפ.

[17] סימן קכב ס"ק ג.

[18] ראה בשו"ת יביע אומר (ח"ז יו"ד סימן ו).

[19] ע"ז פ"ב סימן לה.

[20] שם ס"ק ד.

[21] שם ס"ק ד.

[22] מנחת יעקב (כלל נט ס"ק ז), וראה דרכי תשובה (שם ס"ק כ) ובספר הוראה ברורה (שם סעיף ו בביאור הלכה).

[23] שם ס"ק ב.

[24] יו"ד סימן קכב.

[25] ס"ק יא.

[26] ס"ק ו.

[27] ראה שו"ת שיבת ציון (סימן ל), ערוך השלחן (סימן קכב אות יג) ודרכי תשובה (שם ס"ק לב).

[28] ס"ק כא.

[29] ח"ה יו"ד סימן ג אות ב.

[30] ראה כללי ס"ס לש"ך (אות לה). אולם, אם הטבח איננו נאמן על הכשרות, אין צורך לשאול אותו לכולי עלמא, ואף אם שאלוהו, יש לסמוך על הפוסקים המקלים שלא לחשוש לדבריו לחומרא.

[31] הובא בב"י סימן קכב.

[32] יו"ד סימן קג סעיף ה, סימן קכב סעיף ג.

[33] ש"ך (סימן קג ס"ק טו), ט"ז (שם ס"ק ח).

[34] שם ס"ק מג.

[35] סימן קכב סעיף ח.

[36] סימן צה ס"ק א וסימן קג ס"ק טו.

[37] הביאם כף החיים (סימן קג ס"ק מב).

[38] סימן צה ס"ק ב.

[39] סימן קכב ס"ק ז.

[40] שם ס"ק י.

[41] סימן צה ס"ק א.

[42] יו"ד סימן קכא סעיף א.

[43] סימן צא ס"ק א.

[44] יו"ד סימן קכב סעיף ח.

[45] ע"ז עה ע"ב ד"ה וכולן שנשתמש בהן.

[46] בספר יד יהודה (סימן קג ס"ק כד) נקט שזוהי גם דעת הרשב"א בתשובה (ח"א סימן תצז), וראה בספר הוראה ברורה (ביאור הלכה לסימן קכב סעיף ג) שהאריכו בזה.

[47] יו"ד סימן קג סעיף ה.

[48] ים של שלמה (חולין פ"ח סימן סד).

[49] ש"ך (שם ס"ק טז), פר"ח (ס"ק טז), כרתי (ס"ק י).

[50] שער לג סימן ב.

[51] דרכי תשובה (סימן צה ס"ק י), פמ"ג (סימן קג שפ"ד טז).