פרק ג

תשובה ג - דיני סכין בשרית או חלבית וסכין שבלעה איסור

שאלה:

האם מותר להגיש סלט ירקות שנחתך בסכין בשרית בת יומה או שאינה בת יומה בארוחה חלבית? מה דינו של מאכל שנחתך בסכין שהביא טבח שאינו מקפיד על הלכות כשרות מביתו? מה מעמדו של בצל שנחתך בסכין פרווה על גבי קרש חיתוך בשרי?

 

תשובה:

 

א. הפלטה מתוך הסכין או מהשמנונית שעל גביו

במסכת חולין[1] נאמר:

"אמר חזקיה משום אביי, הלכתא: דגים שעלו בקערה - מותר לאוכלן בכותח, צנון שחתכו בסכין שחתך בה בשר - אסור לאוכלו בכותח. והני מילי צנון - דאגב חורפיה בלע, אבל קישות - גריר לבי פסקיה ואכיל, קילחי דליפתא - שרי, דסילקא - אסירי, ואי פתך בהו דליפתא - שפיר דמי".

מבואר, שבשונה מדגים שעלו בקערה בשרית נקיה, שמותר לאכלם בחלב, ואין חוששים שנכנס בהם טעם בשר מהקדירה, צנון שנחתך בסכין בשרית, אסור לאוכלו בחלב.

בטעמו של דבר פירש רש"י[2]:

"דסתם קערה מקנחין אותה משומן הקרוש עליה משום מיאוס, אבל לסכין, פעמים שהשמנונית קרוש עליו ואינו ניכר, וכשחותך בצנון הוי נותן טעם הבא מן הממש. ועוד, דמשום חורפיה בלע טפי מדגים הרותחים, ואגב דוחקא דסכינא פליט סכינא ובלע צנון".

עפ"י הסברו הראשון של רש"י, החשש הוא לשמנונית של בשר שנשארה על הסכין, ואילו לפי הסברו השני של רש"י, אף כאשר הסכין נקיה, הטעם שבלוע בה נפלט מחמת חריפות הצנון ודוחקו של הסכין.

 

להלכה, פסק השו"ע[3] שהצנון מפליט מתוכו של הסכין:

"צנון או סילקא שחתכם בסכין של בשר בן יומו, או שאינו מקונח, אסור לאכלם בחלב".

ודייק הש"ך[4], שסכין בן יומו אוסר אף כשהוא מקונח:

"אף על פי שהוא מקונח ונקי, בודאי דאגב חורפיה דצנון וסילקא ודוחקא דסכינא, פלט סכין גוף הטעם שבו והוי כמו איסור בעין, הלכך לא דמי לשאר נ"ט בר נ"ט דלעיל סימן צה דמותר".

מאידך, רבים מהראשונים[5] נקטו כפירושו הראשון של רש"י, והב"י[6] נטה לומר שכן היא דעת הרי"ף והרמב"ם, אך לבסוף דחה שאין בכך הכרח.

כדעת המקלים נקט להלכה הפר"ח[7], על פי מנהג הספרדים שמתירים בדגים שהתבשלו בקערה בשרית לאוכלם בכותח חלבי, כל שכן לגבי סכין. מאידך, הפמ"ג[8] דחה את דבריו, והעלה שחריף ודוחקא דסכינא מפליט יותר מדגים שעלו בקערה[9].

למעשה, כמה אחרונים[10] כתבו שניתן לצרף את דעת המקלים לספק נוסף.

 

ב. סכין שאינה בת יומה

הלכה נוספת לגבי דבר חריף, מתבארת במסכת עבודה זרה[11]:

"והקורט של חילתית. מאי טעמא, משום דמפסקי ליה בסכינא, אף על גב דאמר מר: נותן טעם לפגם מותר, אגב חורפיה דחילתיתא - מחליא ליה שמנוניתא, והוה ליה כנותן טעם לשבח ואסור".

מבואר שחילתית שנחתכה בסכין של נכרים אסורה באכילה, אף שהסכין אינה בת יומה, משום שחריפות החילתית משביחה את טעם האיסור הבלוע בסכין.

הראשונים[12] נחלקו אם הלכה זו נאמרה דווקא בחילתית, או שהוא הדין בכל דבר חריף. למעשה הביא השו"ע[13] בסתם את דעת הראשונים המקלים, ואילו את דעת המחמירים נקט כשיטת יש אומרים, הרי שפסק למעשה להקל. לעומת זאת כתב הש"ך[14] שהמנהג להחמיר בכל חריף אף שאינו בן יומו.

אם כן, החותך בצל בסכין בשרית נקיה שאינה בת יומה, רשאי לאכול את הבצל בחלב למנהג הספרדים, ולמנהג האשכנזים אסור לאכול את כולו בחלב.

עם זאת, כמה מפוסקי האשכנזים[15] כתבו, שאין להחמיר בדיעבד בסכין שאינה בת יומה שחתך בה בצל, היות שיש בכך שני ספקות להקל, ובמקום הצורך ניתן לסמוך על דבריהם ולהקל גם למנהג האשכנזים.

במקום אחר כתב השו"ע[16]:

"יש מי שאומר שאם שמו פלפלין בקדרה של איסור שאינה בת יומא, הכל אסור, דחורפיה משויא ליה לשבח".      

מבואר, שאף בכלי שאינו בן יומו נאסר המאכל החריף, והדבר עומד בסתירה לפסיקתו הנ"ל, ואכן הסיק מכך הש"ך[17] שלמעשה יש לאסור כל מאכל חריף שנחתך בסכין הבלועה מאיסור (או בשר באינו בן יומו).

אולם רבים מהאחרונים כתבו, שהעיקר בשיטת השו"ע הוא להקל בזה, ושתי דרכים נאמרו ליישב את הסתירה בפסקיו. יש אומרים[18], שהשו"ע לגבי פלפלים כתב את דבריו בשם יש מי שאומר, להורות שאין זו ההלכה, אלא כפי שסתם לגבי סכין, ויש שפירשו[19], שהשו"ע החמיר בכלי של איסור אף שאיננו בן יומו. לדרך זו, אף לנוהגים כפסקי השו"ע, אם חתך דבר חריף בסכין של איסור שאינו בן יומו, יש להחמיר לאסור את המאכל בכדי נטילה, ויש להחמיר בכך למעשה.

 

ג. חלק המאכל החריף שנאסר

בדברי הגמרא מבואר, שצנון שנחתך בסכין בשרי, אסור לאוכלו בחלב, אך לא התבאר איזה חלק מהצנון נעשה 'בשרי'.

נחלקו בדבר הראשונים[20], לדעת הרא"ש בכוחה של הסכין לאסור את הצנון כדי קליפה בלבד, לדעת הראב"ד בכדי נטילה, ואילו לדעת הרשב"א הצנון כולו נאסר מחמת הסכין.

למעשה השו"ע[21] פסק כדעת הראב"ד, ואילו הרמ"א כתב:

"וי"א שאם חתך צנון בסכין של איסור, כולו אסור, וכן אם חתכו בסכין של בשר, אסור כולו בחלב, וכן נוהגין לכתחלה, אבל בדיעבד אין לאסור רק כדי נטילה".

השו"ע הוסיף שאם טעם את הצנון ולא הרגיש בו טעם בשר, והדיח, רשאי לאוכלו בחלב, והש"ך[22] כתב שאין לסמוך על כך לכתחילה, אך בדיעבד אם בישל את הצנון לאחר שטעם אותו, אינו אוסר כלל.

לאור דברי הרמ"א, אם בישל את המאכל החריף (בצל וכדומה) שנחתך בסכין בשרית, די בשישים כנגד כדי נטילה של המאכל החריף, והוא הדין שדי בשישים כנגד חלק הסכין שחדר לירק (ואם אין ידוע כמה הוא, ישער כנגד כל להב הסכין)[23].

יתירה מזאת כתב הט"ז[24], שאם חתך בצל בסכין בשרית ובישלו בחלב, ויש בחלב שישים כנגד חלק הבצל 'הבשרי', מותר אף לאכול את הבצלים עצמם ואין צריך להשליכם, לפי שבטל טעם הבשר שבהם בתבשיל.

 

עוד כתב השו"ע[25]:

"מי לימוני"ש שמביאים העובדי גילולים, וכן חתיכות דג מליח שמביאים העובדי גילולים בחביות, מותרים".

ביאר הרמ"א:

"מפני שמביאים הרבה ביחד, ואף אם נאסרו מקצתן שנחתכו בראשונה עם סכין של עובד כוכבים, נתבטלו באחרים הנחתכים אחר כן, שאינן נאסרין, כי כבר נתבטל טעם הסכין בראשונים ולכן כולם מותרים. וכל כיוצא בזה".

העירו האחרונים, שהיתר זה מתבאר היטב לדעת השו"ע, שאסר חריף בסכין שאינה בת יומא רק מפני השמנונית שעל הסכין, ויש להניח ששמנונית זו התקנחה היטב בלימונים הראשונים שנחתכו. אולם לשיטת הרמ"א[26] שאסר חריף גם בסכין מקונחת שאינה בת יומה, מפני הטעם הבלוע בסכין שמשביח מחמת החריפות, קשה מדוע התיר את הלימונים, מאחר שיש לחשוש, שכל חתיכת לימון בלעה את טעם האיסור הבלוע בסכין, ואכן מטעם הזה השיגו הב"ח[27] והפר"ח[28] על היתר זה, וכתבו שאינו אלא לראשונים המקלים בסכין שאינה בת יומה, והש"ך[29] כתב בהסברו השני, שהרמ"א לא כתב את דבריו אלא כלימוד זכות על הנוהגים בכך היתר.

לעומת זאת, בהסברו הראשון כתב הש"ך, שהרמ"א הקל לגבי לימונים, כיוון שהם אינם חריפים כל כך כמו צנון ובצל ואין בכוחם להפליט אלא מעט, על כן אחר שחתך בה כמה לימונים, שוב אין בכוחה להפליט עוד.

רבים מהאחרונים כתבו שתירוצי הש"ך דחוקים, וביארו[30] שדברי השו"ע והרמ"א, מוסבים על מקרה שחותך כמות מרובה ביותר של לימונים, שיש בה קכ"א פעמים כנגד להב הסכין. שאחר שישים התבטל הטעם הבלוע בסכין, וחתיכות אלו בטלות ברוב בשאר החתיכות.

לאור זאת, החותך בצל שיש בו קכ"א כנגד להב הסכין, אף שהסכין בשרית ניתן בדיעבד לאכול אותו בחלב, והוא הדין אם חתכו בסכין הבלועה מאיסור. למעשה, גודל להב של סכין הוא בין 3-12 סמ"ק, ועל כן אם חתך אפילו בסכין גדולה ארבעה בצלים גדולים, יש בהם קכ"א כנגד הלהב.

                                                                                                                                                                                                                                                                                                                      

לעומת זאת, כאשר חתך בצלים בסכין הבלועה מאיסור, נאסר כל בצל בכדי נטילה לשיטת השו"ע, ולרמ"א לכתחילה נאסר כולו, כנ"ל. אם בישלו, לדעת השו"ע די בשישים כנגד להב הסכין, אף אם אין שישים כנגד כדי נטילה, כיוון שלדרכו אין חנ"נ בשאר איסורים[31]. אולם למנהג האשכנזים[32], אף כשיש שישים כנגד להב הסכין אין להקל, אלא אם כן יש שישים כנגד כדי נטילה של כל חתיכה, כיוון שכל כדי נטילה בכל חתיכה נעשה כאיסור עצמו.

בין לשו"ע ובין לרמ"א, אף כשיש שישים כנגד חלק הבצל הבלוע מאיסור, אין לאכול את הבצלים עצמם, וצריך להוציאם מהתבשיל, כיוון שבלעו איסור.

 

ד. הגדרת מאכל חריף

בכלל דבר חריף, נזכרו בגמרא חילתית וצנון בלבד, ולעיל התבאר שנחלקו הראשונים האם רק מאכלים אלו נחשבים למאכל חריף. בדברי הראשונים והשו"ע נזכרו דוגמאות רבות למאכלים חריפים: שום, בצל, חזרת, פלפל חריף, ואף מאכלים חמוצים ביותר[33] כלימונים[34].

הפוסקים דנו בתבשיל שמעורב בו דבר חריף, כגון שתבלו אותו בפלפל שחור, או סלט טונה שמעורב בו בצל. כתב הרמ"א[35]:

"ומכל מקום לא מקרי מאכל דבר חריף משום מעט תבלין שבו, רק אם כולו הוא דבר חריף. ורובו ככולו".

וביארו האחרונים[36], שכאשר רוב המאכל איננו חריף אין צריך לשער אף כנגד התבלין החריף, כיוון שרוב התבשיל או התערובת מבטלים את החריפות.

מדברי הרמ"א משמע שדווקא אם רוב המאכל חריף לא בטלה החריפות, אולם היד יהודה[37] דייק מדברי הט"ז[38], שהוא הדין כאשר חריפותו ניכרת ביותר אף שאינו רוב, והכל לפי העניין.

בספרי אחרוני זמננו[39] נכתב, שכל שהתבשיל נאכל בפני עצמו (לרוב בני אדם) איננו בכלל חריף       .

כתבו האחרונים[40] שמאכל חריף שהתבשל או טוגן או התערב במאכל אחר, לעיתים פוקעת חריפותו, כל מאכל כפי טבעו. על כן, המטגן בצל במחבת סתמית, וחתכו אחר כך בסכין בשרית, דינו ככל מאכל שאיננו חריף שנחתך בסכין זו.

 

ה. קרש חיתוך

האחרונים דנו לגבי קרש החיתוך או משטח העבודה שחותכים עליו את הדבר החריף.

בספר חכמת אדם[41] הביא שיש שהקלו בזה, אך דעתו להחמיר:

"ונראה לי דאם חתך עליו (על כלי הבלוע באיסור) הערינג ואוגרקעס חמוצים אפילו דיעבד אסור דדוחקא דסכינא וחורפא דמליח מפליט מן הכלי על כל פנים במקום החתך ואף ששמעתי שמקילין בזה שאומרים דזה לא הוי דוחקא לא נראה לי כלל".

מאידך כמה אחרונים הקלו בזה, והביא דבריהם הדרכי תשובה[42].

בספר דבר חריף[43] הורה למעשה בשם הגרי"ש אלישיב, שיש להחמיר לכתחילה ולהקל בדיעבד, הן לעניין הכלים והן לעניין המאכל החריף עצמו.

 

ו. חיתוך מאכלים שאינם חריפים

לגבי חיתוך מאכל שאיננו חריף, כתב השו"ע[44]:

"חתך קישואים (הכוונה למלפפון) בסכין של בשר, מותר לאוכלם בחלב בגרידה בלבד, שיגרוד ממקום החתך".

ובבית יוסף[45] הביא את הסבר הר"ן:

"וכתב הר"ן, דהא דלא סגי להו בהדחה מפני שמתוך לחותן אי אפשר להדיח אותם, דאדרבה ע"י הדחה היה נסרך יותר, ולפיכך גורר אותם ודיו".

מבואר שהחשש הוא לשמנונית הסכין שנמרחה על מקום החיתוך, ועל כן מעיקר הדין היה מועיל להדיח את המאכל, מלבד במאכלים רכים שלא ניתן להדיחם.

אולם הפמ"ג[46] העיר, שעל פי דרכו של השו"ע בביאור הסוגיא, בהכרח הקישות אסורה אף כשהסכין היה נקי מבחוץ, ועל כן ביאר שהקישות חריפה מעט ומפליטה טעם מועט מהסכין, אך בסכין נקי שאינו בן יומו כתב שאין להחמיר. לטעמו של הפמ"ג, מחד יש להחמיר גם בסכין נקי וכן במאכלים שאינם רכים כמלפפון, ומאידך יש מקום להקל במאכלים שאינם חריפים כלל (כגון לחם), ולא להצריך כלל גרידה.

למעשה נכון להחמיר בכל מאכל[47], מלבד אם היה ידוע שהסכין נקי והמאכל אינו חריף כלל, אולם במקום צורך ניתן להקל שלא להצריך כלל גרידה או הדחה, כאשר הסכין נקי[48].

האחרונים[49] נחלקו האם במקום שלא ניתן לגרוד, ניתן להסתפק בהדחה ושפשוף מקום החתך, ולמעשה נכון להחמיר לכתחילה, אך במקום הפסד או שעת הדחק יש להקל. 

 

ז. המתנה ו' שעות בין מאכל חריף 'בשרי' או קודם אכילת מאכל חריף 'חלבי'

הרמ"א[50] כתב, שנהגו שלא לאכול חלב תוך ו' שעות לאכילת תבשיל בשרי, והוסיף הרמ"א:

"מיהו אם אין בשר בתבשיל, רק שנתבשל בקדירה של בשר, מותר לאכול אחריו גבינה, ואין בו מנהג להחמיר".

תמה על כך הש"ך[51], שבאופן זה מותר לאכול את התבשיל עם חלב ממש ולא רק לאחריו. יישבו זאת רעק"א והבית מאיר[52], שכוונת הרמ"א לחדש, שאף מאכל חריף שבושל בקדירה בשרית, מותר לאכול אחריו חלב מבלי להמתין ו' שעות.

עם זאת, הפמ"ג[53] כתב:

"ולאכול צנון שחתך בסכין חולב אחר בשר תוך ששה שעות, י"ל דאסור".

בספר יד יהודה[54] כתב שישנם שני נימוקים להחמיר בנידון של הפמ"ג יותר מאשר במקרה של הרמ"א. ראשית, דברי הפמ"ג מוסבים על סכין, שלרוב קרושה עליה מעט שמנוניות, ויש לחשוש שהצנון בלע מן הממש, ולא רק מהטעם הבלוע. שנית, אכילת בצל 'בשרי' אינה מחייבת המתנה אחריה, כיוון שאין בבצל ממשות של בשר, אולם אחר שאכל בשר ממש, צריך להימנע אף מאכילת בצל 'חלבי', כיוון שמורגש בו טעם של חלב. כיוון שאכל בשר גמור, יש לומר שאסור לאכול אחריו בצל עם טעם חלב. למעשה העלה היד יהודה, להקל במאכל חריף שבושל בקדירה שאינה בת יומה. אולם בדרכי תשובה[55] האריך בכל זה, ועולה מדבריו למעשה, שרוב הפוסקים הקלו בכל זה, שלא להמתין כלל ו' שעות בכל האופנים הנ"ל, ושכן הוא מנהג העולם[56].

בשולי הדברים, נציין שלא רק לגבי חיתוך ובישול ישנו מעמד מיוחד למאכלים החריפים, אלא גם בעניין אופן שמירתם. מאכל חריף לח שמונח בכלי בשרי מקבל את טעמו (מדין 'כבוש'), וכן מאכל בשרי חריף הנתון בכלי פרווה נותן טעם בכלי. על כן יש להקפיד לשמור את המאכלים הנ"ל בכלי המתאים להם.

 

ח. עיבוד בצל 'בשרי' במיכון סתמי או חלבי

המג"א[57] כתב:

"ומהאי טעמא עושים שלא כדין, שלפעמים חותכין זנגביל בסכין של בשר ודכין אותו במדוכה, ונמצא המדוכה בלוע מבשר, ואחר כך דכין בתוכו בשמים ואוכלין בחלב. לכן יש ליזהר שלא לחתוך הזנגביל רק בסכין חדש".

מבואר בדברי המגן אברהם, שבצל שנחתך בסכין בשרית, נותן טעם בשר למכתשת והופכה לבשרית, והעתיק את דבריו המשנה ברורה[58].

אולם בדברי האחרונים נאמרו ג' טעמים לחלוק על דבריו.

אבן העוזר[59] כתב, שאין אומרים בדבר חריף נ"ט בר נ"ט, אלא לגבי הבליעה בדבר החריף עצמו, אולם לגבי ההפלטה מהדבר החריף לכלים אחרים, דנים נ"ט בר נ"ט:

"הא דאמרו נ"ט בר נ"ט רוצה לומר דטעם הראשון נכנס קצת ממנו אל הכלי וחוזר ויוצא קצת מהטעם שבכלי אל המאכל, על כן נקלש הטעם ונתמעט, אבל דבר חריף בולע כל מה שבתוך הכלי. נמצא דעל כל פנים אף בדבר חריף ליכא נ"ט בר נ"ט, דטעם השני יצא כולו אל הדבר החריף, רק חד נותן טעם איכא, דהא מתחלה לא נכנס רק קצת טעם אל הכלי. ולפי זה בנידון דידן יש כאן נ"ט בר נ"ט, מן הבשר לסכין טעם אחד שנכנס קצת לסכין, ומן הסכין יצא כל מה שהיה בתוכו אל הזנגביל, וזה נותן טעם אחד, וחזר ויצא מהזנגביל אל המדוכה טעם שני ודהתירא, דודאי לא יצא כל הטעם מהזנגביל אל המכתשת, דדוקא להיפך אמרינן דדבר חריף מוציא כל הטעם מן הכלי, אבל מכל מקום אינו מבליע בכלי רק קצת טעם, דבזה שוה דבר חריף לשאר דברים".

החוות דעת[60] הביא את דברי אבן העוזר, והוסיף:

"והנה בגוף הדין יפה כתב, אבל לא היה צריך לכל זה, דבלאו הכי דברי המגן אברהם תמוהין, דודאי אין המדוכה יכול לבלוע הטעם הבלוע בבשמים, דאין טעם הבלוע יוצא בלא רוטב. ואפשר דמיירי בבלוע שמן דיוצא בלא רוטב".

בשו"ת מהרש"ג[61] כתב כדברי האחרונים הנ"ל, והוסיף שמכיוון שהמאכל החריף אינו אסור בעצמו, ורק בלוע בו איסור, אין בכוחו של החריף לאסור מעבר לכוחו של הדבר האסור הבלוע בו. ממילא, כיוון שהבלוע אינו חריף, אינו אוסר בנ"ט בר נ"ט את המכתשת.

ביסוד המחלוקת בין האחרונים נראה לבאר, שלדעת המגן אברהם המאכל החריף שבלע איסור נהפך לאיסור בעצמו, כיוון שאין דנים בו נ"ט בר נ"ט, ואילו לדעת החוות דעת והמהרש"ג, אף שהמאכל החריף נאסר, אין הוא נעשה איסור בעצמו, אלא רק נושא את האיסור בתוכו.

למעשה, אם ריסקו בצל שנחתך בסכין בשרית בבלנדר פרווה (המשמש לסעודות חלביות), נכון להכשירו לכתחילה בהגעלה, ובמקום צורך ניתן לסמוך על האחרונים המקלים ולהימנע מהכשרה.

מאכל חריף שנחתך בסכין בשרית, וטוגן במחבת חלבית שאינה בת יומה, אסור באכילה. לדעת המג"א והמשנה ברורה (הנ"ל), נדרש להכשיר את המחבת (אולם מכיוון שאיסור המחבת בזה שנוי במחלוקת, די להכשירה בליבון קל או בהגעלה[62]), ולדעת אבן העוזר אינה צריכה הכשר. יסודות ההיתר שכתבו החוות דעת והמהרש"ג אינם מתקיימים בנידון זה, מכיוון שהשמן שמטגנים על ידו, גורם לפליטת טעם הבשר הבלוע במאכל החריף.

למעשה, יש להחמיר ולהכשיר את המחבת, ורק בשעת הדחק, אם לא ניתן להכשירה, ניתן לסמוך על דעת אבן העוזר ולהימנע מהכשרתה.

 

סיכום

א. חובה להקפיד על נהלי הכשרות שקבעה הרבנות הצבאית, ועל כן חיתוך ירקות יעשה בחדר פרווה ובכלים המיועדים לכך. במידה ואירעה תקלה, וירקות נחתכו בסכין בשרית או חלבית, אין להשתמש בהם בארוחה המיועדת למין השני. הכללים שלהלן נוהגים במקום צורך בלבד, בהתאם להוראת רב היחידה, לאחר שנועץ ברמה הממונה.

ב. סכין בשרית בת יומה או שאינה נקיה, שחתכו בה מאכל חריף (בצל וכדומה), למנהג הספרדים ניתן לחתוך מהמאכל החריף כדי נטילה (2 ס"מ) ממקום חיתוך המאכל, ולאכול אותו בחלב. לעומת זאת, למנהג האשכנזים הבצל כולו נעשה 'בשרי' ואין לאכול אותו עם חלב (אך מותר לאכול לאחריו מאכלים חלביים).

ג. אם בישל את הבצלים שנחתכו בסכין בשרית בת יומה, או אינה בת יומה אך אינה נקיה, די לשער שישים כנגד כדי נטילה (2 ס"מ) בכל חתיכת בצל, ואין צריך לשער כנגד כולו, אף למנהג האשכנזים. אם יש שישים בתבשיל כנגד הבצל 'הבשרי', מותרים אף הבצלים באכילה, ואין צריך להוציאם מהתבשיל.

ד. כאשר הסכין נקיה ואינה בת יומה, למנהג הספרדים הבצל איננו 'בשרי', ואילו למנהג האשכנזים הדין הוא כפי שמבואר בסכין בת יומה כנ"ל, ובשעת הדחק רשאים גם האשכנזים להקל כמנהג הספרדים.

ה. סכין הבלועה מאיסור אף שאינה בת יומה, שחתכו בה בצל וכדומה, למנהג הספרדים די להוריד מהבצל כדי נטילה (2 ס"מ) כדי להתירו באכילה, ואילו למנהג האשכנזים הבצל כולו אסור באכילה.

ו. אם בישל את הבצל, אם יש שישים בתבשיל פי שישים כנגד כדי נטילה (2 ס"מ) מהבצל, התבשיל מותר אך צריך להוציא ממנו את הבצלים (לכל השיטות).

ז. חתך כמות גדולה של בצלים (כעשרה) בסכין בשרי או חלבי - הבצלים מותרים באכילה הן עם בשר והן עם חלב, אולם בסכין הבלועה מאיסור אין להקל כלל למנהג האשכנזים.

ח. יש להקפיד לחתוך את המאכלים החריפים על גבי קרש חיתוך מאותו המין, או על גבי קרש חיתוך פרווה, אולם בדיעבד אם חתך את המאכל החריף בסכין פרווה על גבי קרש בשרי או חלבי – המאכל והסכין נותרו פרווה.

ט. מאכל שאיננו חריף שנחתך בסכין בשרי או חלבי (אף אם היא בת יומה), די לגרוד מעט במקום החיתוך וניתן לאכלו עם המין השני, והמקל שלא לגרוד כלל כאשר הסכין נקייה, יש לו על מי שיסמוך. בשעת הדחק, כשלא ניתן לגרוד את המאכל ניתן להסתפק בהדחתו במים.

י. מאכל חריף שנחתך בסכין בשרית, אין לרסקו בבלנדר סתמי. בדיעבד, יש להכשיר את הבלנדר בהגעלה קודם שישתמשו בו לארוחה חלבית, ובמקום צורך ניתן להשתמש בו בלא הכשרה, באישור רב היחידה.

יא. אם טיגנו את המאכל החריף במחבת חלבית שאינה בת יומה, יש להכשירה בהגעלה או בליבון קל. בשעת הדחק ניתן להשתמש במחבת בלא הכשר, באישור רב היחידה לאחר שנועץ ברמה ממונה.

יב. במטבח הצבאי יש להתנהל עפ"י הוראות רבצ"ר בנושא כשרות, ורק באירוע פרטי או בדירת הגנ"ש, ניתן להקל כמנהג החיילים הנמצאים במקום.

 

 

 

 

[1] קיא ע"ב.

[2] קיב ע"א ד"ה קישות.

[3] יו"ד סימן צו סעיף א.

[4] ס"ק ב.

[5] ביניהם הרשב"א (שו"ת ח"א סימן תצז), וכן הר"ן (חולין מא ע"א בדפי הרי"ף) נקט רק טעם זה, וכן נראה דעת הריטב"א (שם קיא ע"ב).

[6] יו"ד סוף סימן צו.

[7] ס"ק ב, והוכיח כסברתו מהתוספות (חולין קיא ע"ב ד"ה הלכתא).

[8] שפ"ד ב.

[9] הפמ"ג הוכיח כסברתו מכמה ראשונים שהקלו לעניין נ"ט בר נ"ט בבישול, והחמירו בסכין מקונח.

[10] פלתי (ס"ק א), הוראה ברורה (סימן צו סעיף א בביאור הלכה). אולם דעת הפמ"ג (הנ"ל) שאין להקל בכך כלל.

[11] לט ע"א.

[12] הובאו דבריהם בב"י (שם).

[13] שם.

[14] ס"ק ו.

[15] בית מאיר (יו"ד סימן צו סעיף ג), שו"ת מהר"ש ענגיל (ח"ח סימן לא).

[16] יו"ד סימן קג סעיף ו.

[17] יו"ד סימן צו ס"ק יט.

[18] שלחן גבוה (יו"ד סימן קג ס"ק יח), וכעין זה כתב הגר"ש משאש בספר מזרח שמ"ש (סימן צו סעיף ג).

[19] אליה רבה (או"ח סימן תמז ס"ק כד), שו"ת יביע אומר (ח"ח או"ח סימן מג אות ה).

[20] הובאו דבריהם בטור ובב"י (בתחילת סימן צו).

[21] שם סעיף א.

[22] ס"ק ה, אף שבט"ז (ס"ק ב) משמע שהחמיר בזה, כתב הפמ"ג (מש"ז שם) שיתכן וכוונתו כהש"ך להקל בדיעבד.

[23] מכיוון שהבצל בלע היתר, ואין שייך לאסור את כולו משום חנ"נ (ש"ך ס"ק ט).

[24] ס"ק ה.

[25] סעיף ד.

[26] שם סעיף ג.

[27] שם אות ד.

[28] ס"ק יח.

[29] ס"ק כ.

[30] חזו"א (או"ח סימן קיט ס"ק יז).

[31] ראה שו"ע יו"ד סימן צב סעיף ד.

[32] רמ"א (שם).

[33] בספר פתחי מגדים (פרק ח סעיף ה) סיכם את שיטות הפוסקים בזה, ותו"ד שמאכלים חמוצים ביותר, שאינם נאכלים לרוב בני אדם בפני עצמם כלל, נידונים כחריפים. מאכלים שרוב בני אדם יכולים לאוכלם בנפרד, אך בדרך כלל מעדיפים שלא לאוכלם באופן זה, יש הסוברים שנידונים כדבר חריף לכתחילה, ויש הסוברים שהם בכלל ספק דבר חריף, ומחמירים בהם (למנהג האשכנזים) אף באינו בן יומו (מלבד במקום הפסד). אולם מאכלים חמוצים שרוב בני אדם אוכלים אותם בפני עצמם בלא קושי, אינם נידונים כלל כדבר חריף, ורק לרווחא דמילתא ראוי לכתחילה לקלוף את מקום החיתוך.

[34] ראה בספר פתחי מגדים (שם הערה 2), שביאר ש'חריף' משמעו טעם ניכר ובולט, ועיין באורך בספר דבר חריף (פרק ב).

[35] יו"ד סימן צה סעיף ב.

[36] חוות דעת (שם ביאורים ס"ק ה), דרכי תשובה (שם ס"ק מ).

[37] סימן צה פירוש הארוך ס"ק יט.

[38] יו"ד סימן קג ס"ק ט.

[39] ראה ספר פתחי מגדים (פרק ח סעיף ו) בשם כמה אחרונים.

[40] באר היטב (יו"ד סימן צו סעיף א ס"ק ד), דרכי תשובה (שם ס"ק כ).

[41] כלל נו סעיף ב, וכן דעת המהרש"ק (טוב טעם ודעת תליתאי סימן רטו).

[42] סימן צו ס"ק לז.

[43] פ"א סעיף יג הערה נז.

[44] יו"ד סימן צו סעיף ה.

[45] שם.

[46] שפ"ד כא.

[47] הוראה ברורה (ס"ק מו).

[48] על פי ספר יד יהודה (הארוך, שם ס"ק ד וס"ק לד), וראה באורך בשו"ת תפילה למשה (ח"ג סימן יג).

[49] ראה פת"ש (ס"ק ה) בשם החוות יאיר שהקל, וביד יהודה (הארוך, ס"ק לד) שהחמיר.

[50] סימן פט סעיף ג.

[51] ס"ק יט.

[52] על השו"ע שם.

[53] או"ח סימן תצד א"א ו.

[54] פירוש הארוך סימן פט ס"ק ה.

[55] סימן פט ס"ק מב.

[56] וכן כתבו מעיקר הדין בספר פתחי מגדים (פרק ג סעיף יב) ובספר הכשרות (פרק י סעיף קכב) בשם הגרי"ש אלישיב, והמחמיר שלא לאכול בצל שנחתך בסכין חלבית קודם שעברו ו' שעות מעת שאכל בשר תע"ב.

[57] סימן תנא ס"ק לא.

[58] שם ס"ק צ.

[59] יו"ד סימן צו סעיף ג.

[60] שם ביאורים ס"ק ו.

[61] ח"ג סימן לט.

[62] ראה פרק ה תשובה ג סעיף ד.