פרק א
תשובה א - המתנה בין אכילת בשר לאכילת חלב
שאלה:
האם ומתי רשאי חייל לאכול מאכל חלבי, כשעדיין לא עברו שש שעות מלאות מהארוחה הבשרית שאכל? האם חיילים ששגרת פעילותם מצריכה להקדים את ארוחת הערב באופן קבוע, צריכים להסתפק בארוחת צהריים לא בשרית, כשאין מרווח שש שעות בינה ובין ארוחת הערב החלבית? האם חייל שחש עייפות במהלך משמרתו, רשאי לאכול ממתק חלבי או לשתות קפה עם חלב, לצורך שמירת עירנותו, כאשר חלפו פחות משש שעות מעת שאכל בשר? האם חייל שאכל פחמימות, ירקות וכדומה אבל לא טעם מהבשר, רשאי לאכול מיד לאחר מכן מאכלי חלב?
תשובה:
א. איסור בשר בחלב מן התורה ומדרבנן
שלוש פעמים הזהירה התורה על איסור בשר בחלב[1], ודרשו חז"ל[2] שנכללו בזה איסורי בישול, אכילה והנאה. בגמרא מבואר שמן התורה נאסרה דווקא אכילת בשר בהמה שהתבשל בחלב, אולם חז"ל הרחיקו רבות מאיסור בשר בחלב, ואסרו גם אכילת עוף בחלב ואף בלא בישול[3], והוסיפו והרחיקו שאין לאכול חלב אחר בשר[4].
סיבת האיסור לאכול חלב אחר בשר שנויה במחלוקת ראשונים: לדעת רש"י[5], טעם הבשר נשאר בפה משך זמן לאחר הסעודה, ולדעת הרמב"ם[6] הטעם הוא מפני בשר שנשאר בין השיניים שאינו סר בקינוח. שיטות אלו הובאו בדברי הפרי מגדים, שסיכם את הנפקא מינות שביניהן[7]:
"ויש לכל א' מהפירושים קולא וחומרא, לרש"י קולא, בלועס לתינוק כיון שלא אכל אין מושך טעם. חומרא, דבשר שבין השיניים אף לאחר שש שעות צריך לחצוץ וכו'. ולהר"מ קולא, לאחר ו' אף שיש בשר בין שיניו אין צריך לנקר, דלאחר כך חשיב כמעוכל ומשום הכי סגי בו' שעות. וחומרא, דלועס צריך להמתין".
וסיכם הפמ"ג, שהלכה למעשה אנו חוששים לשני הפירושים:
"ואנו מחמירים כחומר ב' הפירושים, ואין זה כתרתי דסתרי וכסיל בחושך הולך, חדא דאיפשר ב' הפירושים אמת דלאחר שש שעות שרי דמסתמא לא נשאר בשר, ואם יש צריך לחצוץ, ועוד כל שאנו עושים מספק לחומרא לא הוה כתרתי דסתרי אהדדי".
ב. חובת ההמתנה בין אכילת עוף לאכילת חלב
היתר נרחב לאכילת עוף וחלב בזה אחר זה, נאמר בגמרא[8]:
"תנא אגרא חמוה דרבי אבא: עוף וגבינה נאכלין באפיקורן, הוא תני לה והוא אמר לה: בלא נטילת ידים ובלא קינוח הפה".
בהמשך הגמרא[9] נאמר:
"בעא מיניה רב אסי מרבי יוחנן: כמה ישהה בין בשר לגבינה, א"ל: ולא כלום. איני, והא אמר רב חסדא: אכל בשר - אסור לאכול גבינה, גבינה - מותר לאכול בשר, אלא, כמה ישהה בין גבינה לבשר, א"ל: ולא כלום".
בביאור הסוגיא נחלקו הראשונים: לדעת התוספות[10], כוונת הגמרא להתיר אכילת גבינה לאחר אכילת בשר עוף, ולאסור אכילתה לאחר בשר בהמה ללא המתנה. עוד הביאו התוספות את שיטת ר"ת ובה"ג, שאף לאחר אכילת בשר אין צריך דווקא להמתין, אלא ניתן לקנח את הפה ולהדיח את הידיים ולאכול גבינה לאלתר.
מדברי ראשונים אלו עולה, שאין כלל חובת המתנה לאחר אכילת בשר עוף, ונחלקו האם ישנה חובת המתנה לאחר אכילת בשר בהמה או שדי בהדחה ובקינוח.
לעומת זאת בדברי הרי"ף[11] מבואר, שאפיקורן פירושו קינוח. היינו שאגרא התיר אכילת בשר עוף לאחר גבינה על ידי קינוח ביניהם, ואין ללמוד מדבריו כל היתר לאכילת מאכלי חלב אחר אכילת בשר עוף.
כעין זה מבואר ברמב"ם[12], אלא שהרמב"ם התיר אכילת בשר עוף לאחר אכילת גבינה אף בלא קינוח. נמצא, שלדעת ראשונים אלו, אין להתיר אכילת מאכלי חלב לאחר אכילת בשר כלשהו ללא המתנה ביניהם.
יש לציין, שחובת ההרחקה נאמרה דווקא לגבי האוכל בשר או עוף, ונהגו להמתין גם אחר אכילת מרק בשרי[13], אך לגבי תבשיל שהתבשל בסיר בשרי, אפילו בעודו בן יומו ואפילו כשנותרו בו שאריות מועטות של בשר[14], אין צריך להמתין אחר אכילתו קודם שיאכל מאכלי חלב.
ג. שיעור ההמתנה אחר אכילת בשר קודם שיאכל חלב
לגבי שיעור ההמתנה שבין בשר לחלב, נאמר בגמרא[15]:
"אמר מר עוקבא, אנא להא מלתא, חלא בר חמרא לגבי אבא, דאילו אבא - כי הוה אכיל בשרא האידנא לא הוה אכל גבינה עד למחר עד השתא, ואילו אנא - בהא סעודתא הוא דלא אכילנא, לסעודתא אחריתא – אכילנא".
מבואר שיש להמתין על כל פנים מסעודה לסעודה, ונחלקו הראשונים בכוונת הדברים:
לדעת התוספות[16], די בכך שיסיים את סעודתו הבשרית ויברך ברכת המזון, ולאחר מכן רשאי לאכול מאכל חלבי. לעומת זאת לדעת הרי"ף[17], הרמב"ם[18] והרשב"א[19], יש להמתין שש שעות. האחרונים[20] ביארו, ששיעור זמן זה נלמד מסעודת תלמידי חכמים שהיא בשעה שישית, ואם כן ההפרש שבין סעודת הבוקר לסעודת הערב הוא שש שעות.
להלכה פסק השו"ע[21] שיש להמתין שש שעות לאחר אכילת בשר בהמה או עוף.
לעומת זאת הרמ"א כתב:
"והמנהג הפשוט במדינות אלו, להמתין אחר אכילת הבשר שעה אחת, ואוכלין אחר כך גבינה. מיהו צריכים לברך גם כן ברכת המזון אחר הבשר, דאז הוי כסעודה אחרת, דמותר לאכול לדברי המקילין וכו', ויש מדקדקים להמתין שש שעות אחר אכילת בשר לגבינה, וכן נכון לעשות".
מבואר שמעיקר הדין מנהג האשכנזים להסתפק בהמתנת שעה אחת, ורק המדקדקים נהגו להחמיר בדבר. אף על פי כן, הוראת הרמ"א היא שנכון להחמיר כדעת השו"ע, והאחרונים[22] נקטו בלשון חריפה, שכל מי שיש בו "ריח תורה" יחמיר בכך.
לאור זאת הסכימו הפוסקים, שאין להקל בהמתנה של פחות משש שעות, אלא במקום שיש מנהג ברור[23].
ד. האם חובה להמתין שש שעות שלמות?
אף שבדברי רבים מהראשונים הוזכרה החובה להמתין שש שעות בין אכילת בשר לאכילת חלב, מדברי כמה מהם משמע שאין שיעור זה מוחלט.
הרמב"ם[24] כתב:
"מי שאכל בשר בתחלה בין בשר בהמה בין בשר עוף לא יאכל אחריו חלב עד שיהיה ביניהן כדי שיעור סעודה אחרת והוא כמו שש שעות, מפני הבשר של בין השינים שאינו סר בקינוח".
וכעין זה נקט הרשב"א[25]:
"כיצד הוא עושה ממתין כשש שעות ואוכל".
ביתר ביאור כתב המאירי[26]:
"ולא מצינו בשהייה זו פחות משיעור שבין סעודה לסעודה והוא שש שעות או קרוב לזה, שבשיעור זה נתעכל אף במקומו ואינו קרוי עוד בשר".
ובספר מגן אבות[27] כתב המאירי שדי בחמש שעות:
"ונמצא כלל הדברים, שכל מאכל בשר בין של בהמה בין של עוף, אינו אוכל גבינה אח"כ, עד שיעברו שש שעות או חמש, שהוא שיעור שבין סעודה לסעודה".
וכן הגדיר זאת הדעת קדושים[28]:
"לא שייך בכך שיעור מצומצם (מדויק) כמדת חכמים חסר קורטוב... וביותר בבשר עוף".
על דרך זו הורו כמה מפוסקי דורנו, שבמקום צורך יש מקום להקל גם כשלא עברו שש שעות מלאות. כך כתב בשו"ת יביע אומר[29]:
"ולולא דמסתפינא הוה אמינא שאם חסר משש שעות פחות מחצי שעה מותר אף לגדולים, שהרי כתב הרמב"ם כמו שש שעות. וכ"ה בס' ארחות חיים ובכל בו. ובזמנים הראשונים לא היה מורה שעות מצוי, ובודאי שהיו מקילים באומדנא. וידוע דכל תוך חצי שעה חשיב סמוך, וכמ"ש רשב"ם (פסחים קז ע"ב), אבל יותר מזה חשיב כמופלג, ולכן ה"נ יש להקל בתוך חצי שעה הסמוכה לשש שעות... ועכ"פ בבשר עוף יש להקל בזה, וביחוד כשיש צורך קצת... ומיהו למעשה יש להחמיר בזה... ומיהו המיקל בזה בשעת הדחק יש לו על מה שיסמוך".
מבואר, שאף שהביא את שיטות הראשונים והאחרונים שמשמע מהם להקל, לא סמך להקל אלא בשעת הדחק.
בשו"ת דברי שלום[30] כתב שבמקום צורך אפשר להקל אחר חמש שעות וארבעים דקות, וכן הורו הרבה פוסקים[31] לבחורי הישיבות, שאינם צריכים להקפיד בכך בדקדוק, כאשר הדבר עלול לשבש מעט את סדרי הלימוד. כמו כן, בשו"ת דברי יציב[32] כתב שבכמה מחצרות החסידים נהגו להקל במקום צורך מתחילת שעה חמישית. הגרנ"א רבינוביץ[33] הקל אף לכתחילה להסתפק בהמתנה של מעט יותר מחמש שעות, ובמקום הצורך אף בפחות מכך.
מאידך, בספר מקדש מעט[34] השיג על דברי הדעת קדושים, וכתב שמדברי האחרונים לא משמע כדבריו, וכן משמע מדברי כמה ראשונים שהדגישו שההרחקה בין סעודה לסעודה צריכה להיות לא פחות משש שעות, שכן רבנו ירוחם[35] כתב:
"אכל בשר בהמה אסור לאכל גבינה או חלב אחריו ואפי' שיטול ידיו ויקנח הפה עד שישהא בין אכילת הבשר והגבינה כדי סעודה אחר' שהוא לכל הפחות שש שעות".
כך היא גם משמעות סתימת לשון השו"ע[36] שכתב שש שעות ולא העתיק את לשון הרמב"ם, וכן החמיר בדבר הגר"מ אליהו[37].
למעשה נראה, שאף שאין להקל בדבר לכתחילה, מכל מקום במקום צורך, אין צורך להמתין שש שעות מלאות, אלא די בהמתנה של מעט יותר מחמש וחצי שעות, והמחמיר שלא במקום דוחק תבוא עליו ברכה.
כאשר מסתפק אם עברו שש שעות, נחלקו הפוסקים[38] אם רשאי להקל מחמת הספק, או שמכיוון שיכול להמתין ולאכול בהיתר עליו להמתין, ולמעשה ניתן להקל בכך במקום צורך קצת.
ה. שש שעות זמניות או קבועות
בשיעור שש שעות נחלקו האחרונים, האם הכוונה לשש שעות קבועות או זמניות. הפר"ח[39] כתב:
"ומיהו לאו דווקא שש שעות, כגון בחורף שהימים קצרים, כל שאכל בשר בשחר מותר לאכול גבינה בסעודת הצהרים, וכן אם אכל בשר בחצי היום מותר לאכול בערבית, אף על גב דליכא בין אכילה לאכילה אלא כמו ד' שעות בקירוב, וזה דבר מוסכם לכולי עלמא. דהא לשון הגמרא הוי, בהא סעודתא הוא דלא אכילנא לסעודתא אחרינא אכילנא, משמע דמסעודה לסעודה שפיר דמי, ולא קמפליג בין ימים קצרים לימים ארוכים, אלא משמע כדכתיבנא".
כעין זה כתב היד אפרים[40] בשם גן המלך, שדי להמתין רבע היום, הן בקיץ והן בחורף, אך כתב שאין המנהג כדבריו, ואין להקל אלא לחולה.
בטעמו של דבר כתב בשו"ת שיח יצחק[41], ששיעור העיכול משתנה בין הקיץ לחורף.
אולם הפלתי[42] חלק על הפר"ח והצריך שש שעות קבועות, וכן נקט הפמ"ג[43] בשם כנסת הגדולה, וכן מבואר מסתימת כל הפוסקים.
למעשה, אף שאין להקל לכתחילה כשיטת הפר"ח, ודאי שיש לצרף שיטה זו להקל בשעת הדחק, ולהסתפק בשש שעות זמניות, שהן כארבע שעות ומחצה בימים הקצרים של החורף.
אגב, בספר דעת קדושים[44] כתב, שיש מקום להקל למי שישן לאחר אכילת הבשר, להמתין שעה או שעתיים פחות מהנדרש, וכיוצא בזה כתב בשו"ת שיח יצחק[45] שהחת"ס סבר תחילה להקל בדבר, מחמת שהשינה מזרזת את העיכול, אלא שלבסוף החמיר.
ו. הסתמכות על שיטות המקלים במקום צורך
כאמור לעיל, נקטינן להלכה ולמעשה כשיטת הרמב"ם ורבים מהראשונים, שיש להמתין שש שעות בין אכילת בשר לאכילת חלב, ואין מקלים להסתפק בהמתנת שעה ובקינוח והדחה. אף על פי כן כתב החכמת אדם[46], שיש להקל בכך לצורך חולה:
"ומ"מ לצורך חולה קצת נ"ל פשוט דיש להתיר אפי' אכל בשר בהמה לאחר שימתין שעה ויחטט שיניו ולאחר ברהמ"ז".
אף בין הפוסקים הספרדים, מצינו שהקלו בחולה, למרות שהשו"ע החמיר בהמתנת שש שעות מן הדין, וכן פסק הבן איש חי[47].
בספר דעת קדושים[48] חילק בדבר:
"גם לחולה שאין בו סכנה קיל לאכול חלב אחר בשר על ידי ניקוי הפה, כ"ה מסברא, ע"י שאומר הרופא לרפואה, וביותר מבשר עוף וביותר במרק (לבד), ומ"מ אם אין הצלה ברורה בכך מצער גדול, יש להיזהר. ובמימי חלב (לשתות אחר הבשר) קיל יותר גם על ידי מאמר רופא שלא בסגנון דוקא (ר"ל שאומר רק עצה טובה)".
ובמקדש מעט[49] הוסיף שעכ"פ ימתין שעה. מבואר שלא הקל לחולה בשופי, אלא דווקא במקום צער גדול, וכשיש הוראה ברורה של רופא שבאכילת החלב ינצל מצער זה. אולם מדברי שאר הפוסקים הנ"ל משמע שלא חילקו בזה, והקלו באופן גורף לחולה הנצרך לכך.
יש לעיין, האם ניתן להשוות בין חייל המבקש לשמור על עירנות לצורך תפקידו המבצעי ולאכול מאכל חלבי, לבין חולה. למעשה נראה, שאין להקל בדבר, שכן בדרך כלל ניתן לשמור על עירנות גם בדרכים אחרות, ובעזרת מאכלים שאינם חלביים.
סיכום
א. יש להמתין שש שעות מלאות לאחר שאכל בשר (ואף לאחר שאכל מרק של בשר), קודם שיאכל מאכל חלבי.
ב. במקום צורך מועט, כגון שיוצא לאימון לפני שעברו שש שעות מארוחתו הבשרית, והמזון העיקרי שמוגש לפניו הוא חלבי, רשאי להקל ולאוכלו לאחר שעברו חמש שעות ומחצה מאכילת הבשר (ויש המקלים מיד אחר שעברו חמש שעות).
ג. במקום צורך גדול, ניתן להקל בימות החורף לאכול מאכל חלבי לאחר ארבע וחצי שעות משעה שסיים לאכול בשר, וכן אם ישן מעט לאחר שאכל בשר. על כן, חייל שאכל בשר בארוחת ערב, וקם משנתו בלילה לפעילות ממושכת, אזי אם המאכל היחיד שלפניו הינו חלבי, והוא זקוק לו לצורך שמירת עירנותו, רשאי לאוכלו אף שעברו רק ארבע וחצי שעות מתום אכילת הבשר.
ד. בשעת דחק גדולה, ניתן להקל (בעיקר לבני אשכנז) בהמתנת שעה בין אכילת בשר לחלב, ובלבד שיקנח פיו היטב.
ה. בצד כל האמור, ככלל זמני הארוחות בצה"ל יתוכננו בהתאם לפקודות ולהוראות הכשרות בנושא.
ו. האוכל מאכל פרווה שהתבשל בסיר בשרי (אף שהסיר לא היה נקי), או שהתבשל בתנור עם בשר, רשאי לאכול לאחריו מאכל חלבי בלא המתנה, ובלבד שינקה את פיו.
[1] שמות פרק כג פסוק יט, שם פרק לד פסוק כו, דברים פרק יד פסוק כא.
[2] חולין קיד ע"ב.
[3] שם קד ע"א.
[4] שם קה ע"א.
[5] שם ד"ה אסור לאכול גבינה.
[6] הלכות מאכלות אסורות פ"ט הלכה כח.
[7] יו"ד סימן פט מש"ז א.
[8] חולין קד ע"ב.
[9] קה ע"א.
[10] חולין קד ע"ב ד"ה עוף.
[11] לז ע"א בדפיו.
[12] מאכלות אסורות פרק ט הלכות כו-כח.
[13] רמ"א (יו"ד סימן פט סעיף ג).
[14] שם וש"ך (ס"ק יט), וראה בחידושי רעק"א (שם) וביד אברהם (שם).
[15] שם קה ע"א.
[16] שם ד"ה לסעודתא.
[17] שם לז ע"א מדפיו.
[18] שם.
[19] תורת הבית הארוך (ב"ג ש"ד).
[20] לחם משנה (שם הלכה כח), ביאור הגר"א (יו"ד סימן פט ס"ק ב).
[21] יו"ד סימן פט סעיף א.
[22] ש"ך (שם ס"ק ח) בשם המהרש"ל.
[23] ראה פתחי מגדים (פרק ג סעיף ז) ובספר הכשרות (פרק י הערה עה, בשם כמה מגדולי הפוסקים), שאף מי שמנהג משפחתו להקל בכך, ראוי שיחמיר למעשה.
[24] שם הלכה כח, ודייק בלשונו בעל ערך השלחן (סימן פט דין א אות ב).
[25] תורת הבית הקצר (ב"ג ש"ד).
[26] חולין קה ע"א ד"ה והדר.
[27] ענין ט.
[28] סימן פט סעיף ב.
[29] ח"א יו"ד סימן ד ס"ק יג.
[30] יו"ד סימן כא.
[31] פתחי מגדים (פרק ג סעיף ד בהערה) בשם הגר"א קוטלר, וכן הורה הגרי"ש אלישיב מעיקר הדין (ספר הכשרות פרק י הערה עו).
[32] ליקוטים והשמטות סימן סט.
[33] מלומדי מלחמה (סימן קד).
[34] על הדעת קדושים (שם).
[35] תולדות אדם וחוה נתיב טו אות כח.
[36] יו"ד סימן פט סעיף א.
[37] שו"ת מאמר מרדכי (ח"ב יו"ד סימן ג).
[38] ראה הוראה ברורה (סימן פט ס"ק ד) וספר פתחי מגדים (פרק ג סעיף ו).
[39] יו"ד סימן פט ס"ק ו, הו"ד בגליון מהרש"א (ס"ק ג).
[40] שם סעיף א.
[41] סימן שצט, וע"ע בשו"ת משנה הלכות (חלק טז סימן ט).
[42] סימן פט ס"ק ג.
[43] שם מש"ז א.
[44] שם.
[45] שם.
[46] כלל מ סעיף יג, וכן כתב בספר ערוך השלחן (סימן פט אות ז).
[47] שנה ב פרשת שלח לך סעיף יא.
[48] סימן פא ס"ק א.
[49] שם.