פרק ז

תשובה ז - רכיבי חלב נכרי

 

שאלה:

האם חייל שחש עייפות במהלך שמירה בשעות הלילה, רשאי לאכול שוקולד ושאר ממתקים המכילים רכיבי חלב נכרי, כדי לשמור על עירנותו? האם חייל שהוגש לפניו ממתק המכיל אבקת חלב נוכרי, רשאי להקל ולאוכלו, אם הימנעותו מאכילתו עשויה לגרום אי נעימות או אף פגיעה ממשית ברגשות חבירו? האם הנוהגים היתר באכילת אבקת חלב נכרי, רשאים להקל גם באכילת מעדנים וממתקים המכילים מי גבינה שיוצרו על ידי נכרי?

 

תשובה:

 

א. איסור חלב עכו"ם

במשנה במסכת עבודה זרה[1] מבואר, שחכמים גזרו איסור על חלב של נכרים שאין ישראל רואה את הנכרי בחליבתו. בטעם האיסור מפורש בגמרא[2] שחששו שמא יערב הגוי חלב של בעל חיים טמא בחלב.

עוד מבואר בגמרא, שאם ישראל מפקח על החליבה שנעשית על ידי הנכרי, ואפילו באופן שאיננו רציף, אלא שהגוי חושש שמא יראנו בשעת החליבה, החלב מותר.

 

ב. חלב עכו"ם כשאין חשש לעירוב חלב טמא

ראשונים ואחרונים נחלקו האם במקום שבו אין למעשה חשש לערבוב חלב טמא, יש להתיר את החלב.

בשו"ת התשב"ץ[3] כתב, שבמקום שאין מצויות בו בהמות טמאות, לא אסרו חז"ל חלב שחלבו גוי, אף בלא השגחת ישראל על החליבה. על דרך זו, כתב הפרי חדש[4] שבמקום שבו חלב טמא יקר יותר מחלב טהור, אין לחשוש לערבוב, וכן כתבו אחרונים נוספים[5].

מאידך, בשו"ת חתם סופר[6] הוכיח, שלדעת רוב הראשונים, גזרו על חלב שחלבו גוי בכל אופן, אפילו במקום שאין מצויות בו בהמות טמאות, וכן פסק גם בשו"ת דבר שמואל[7] וכן נקטו אחרונים נוספים[8], וכן משמע מדברי הרמ"א[9].

החיד"א בספרו שיורי ברכה[10] הביא את שתי הדעות, והכריע:

"ולענין הלכה במקום שלא יש מנהג פשוט לכל להקל, יש להחמיר ודאי. וכן פשטה ההוראה בכל גלילות טורקיי"א וארץ הצבי".

 

ג. חלב עכו"ם כשיש פיקוח ממשלתי

גם לדעת המחמירים, חידש החזון איש[11] שכיום שיש פיקוח ממשלתי שלא יערבו חלב שאינו משל פרה, הרי זה כמו שישראל עומד על גביו ורואהו בשעת החליבה, וכן כתבו בשו"ת אגרות משה[12] ובשו"ת ציץ אליעזר[13]. אולם בשו"ת תשובות והנהגות[14] העיד, שהחזו"א לא סמך על סברתו להקל הלכה למעשה.

בשו"ת משנה הלכות[15] פקפק בהיתר זה, הן משום שחשש לכך שהפיקוח הממשלתי אינו הדוק, וקיים חשש לערבוב, והן משום שלדעתו גזירת חז"ל נגזרה בכל אופן שבו ישראל אינו רואה את החליבה, וכן פסק בשו"ת באר משה[16].

למעשה, גופי כשרות רבים בחו"ל נותנים הכשר לחלב שנחלב בלא השגחה ישירה של ישראל, על סמך היתרם של החזו"א והגרמ"פ, אולם הרבנות הראשית לישראל אינה מעניקה כשרות למוצרים המכילים חלב כזה.

 

ד. גבינות של נכרים

במשנה במסכת עבודה זרה[17] מבואר, שגזרו חכמים שלא לאכול גבינת עכו"ם, אף שאין חשש שהגבינה נעשתה מחלב טמא, כיון שהוא אינו מתגבן.

בגמרא[18] נאמרו נימוקים רבים לגזירה זו, ומתוכם נקט הטור[19] שלושה טעמים מרכזיים[20]:

"גבינות העובד גילולים אסורות. ומפרש בגמרא כמה טעמים, מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבלה, ומפני שטחין פניה בשומן חזיר, ושמערבין בה חלב טמא, אף על פי שאין החלב הטמא נקפא חיישינן שמא ישאר ממנו מעט בין נקביה".

הראשונים נחלקו, האם גזירת גבינה דומה לגזירת חלב, ובמקום שאין הטעם לאסור לא נאסרה, או שאיסור גבינה נאמר באופן גורף.

דעת ר"ת[21], שבזמן הזה אין לגוי סיבה לערב בגבינה חלב טמא או להעמידה בקיבת נבילה, וכן אין נחשים מצויים כך שאין לחוש משום גילוי, ועל כן אין לאסור את הגבינה. לעומת זאת, דעת הרמב"ם[22] ורבים מהראשונים[23], שגם במקום שבו אין טעם לאסור, גזרו חכמים על גבינת גויים באופן גורף.

השו"ע[24] פסק כדעת רוב הראשונים:

"גבינות העובדי כוכבים, אסרום מפני שמעמידים אותם בעור קיבת שחיטתם שהיא נבלה. ואפילו העמידוהו בעשבים, אסורה".

יתירה מזאת, לדעת כמה מהאחרונים[25], אף אם ישראל משגיח על תהליך החליבה והגיבון אין להתיר את הגבינה. עם זאת, מוסכם על כל הפוסקים[26], שאם הפרות נמצאות בבעלותו של ישראל, ואפילו אם הן שכורות או שאולות אצלו, הגבינה מותרת, אף שהחליבה נעשתה על ידי פועל נכרי שעובד אצלו.

 

ה. חמאה של נכרים

כל זאת לגבי גבינה שאיסורה נזכר במשנה ובגמרא בפירוש. אולם, נחלקו הראשונים כיצד יש לדון ביחס לחמאה, שלא הוזכרה בפירוש בכלל גזירות אלו.

הרמב"ם[27] כתב:

"החמאה של עכו"ם, מקצת הגאונים התירוה, שהרי לא גזרו על החמאה, וחלב הטמאה אינו עומד, ומקצת הגאונים אסרוה מפני צחצוחי חלב שישאר בה, שהרי הקום (=החלק המוצק של החלב) שבחמאה אינו מעורב עם החמאה כדי שיבטל במיעוטו, וכל חלב שלהן חוששין לו שמא עירבו בו חלב בהמה טמאה.

יראה לי שאם לקח חמאה מן העכו"ם ובשלה, עד שהלכו להן צחצוחי חלב הרי זו מותרת, שאם תאמר נתערבו עמן ונתבשלו כולן בטלו במיעוטם, אבל החמאה שבשלו אותה עכו"ם, אסורה משום גיעולי עכו"ם כמו שיתבאר".

מבואר, שנחלקו הגאונים האם חמאה נאסרה, והכרעת הרמב"ם שיש לאסור את החמאה דווקא כשישנו חשש לתערובת חלב טמא. אולם, אם בישל את החמאה והוציא ממנה את טיפות החלב, היא מותרת באכילה.

על דברי הרמב"ם השיג הראב"ד[28]:

"הכל הבל ורעות רוח שכל האיסורין שנוהגין בגבינה נוהגין בחמאה, ומה שכתב שהלך האיסור ונתמעט ונתבטל, כמה מכוער הדבר שנקנה מהם חשש איסור מפני בטולו ברוב".

כיוצא בזה כתב הרשב"א[29], שכפי שאסרו חכמים את הגבינה בכל אופן, גם במקום שבו אין חשש כלל, ולא התירוה באמצעות בישול, כך אין להתיר את החמאה ואפילו על ידי בישול.

נמצא, שלדעת מקצת גאונים, כיוון שלא התפרש בדברי הגמרא שיש איסור בחמאה, הרי שהיא מותרת, ואף שחששו חכמים לחששות שונים בחלב ובגבינה, חששות אלו הינם חששות רחוקים, ואין צריך לחשוש להם אלא במקום שאסרו חכמים בפירוש.

לעומת זאת, לדעת הראב"ד והרשב"א גזירת גבינה חלה גם על חמאה, ואין להתיר גם במקום שבו אין טעם כלל. דעת הרמב"ם עצמו ממצעת בין השיטות, שכן לדבריו, יש לחשוש לתערובת חלב אסור גם בחמאה, אלא שבמקום שגם חשש זה אינו קיים, כגון אחר בישול החמאה, הרי שהיא מותרת, כיוון שלא גזרו עליה בפירוש.

למעשה, פסק השולחן ערוך[30] שחמאת הגויים מותרת אחרי בישול, מלבד במקום שנוהגים בו איסור בדבר, ואילו הפרי חדש[31] כתב, שבמקום שנוהגים היתר רשאים להקל אפילו בלא בישול, וכדעת הגאונים שברמב"ם. אם כן, מבואר מדברי הפוסקים, שמעיקר הדין אין להקיש בין גזירת חלב וגבינה שנאמרו בפירוש לחמאה.

בדברי האחרונים, מצאנו דרכים שונות להסביר כיצד גזירת חלב פקעה ביחס לחמאה, אף שהחמאה מופקת מחלב.

בספר כנסת הגדולה[32] כתב:

"ומצאתי למהר"ר אברהם ן' יעיש בתשובה כ"י כתב דקאיימא"ק של גוים החלק שהוא קרוש ונקפה כמו חמאה מותר למאן דמתיר חמאה והצלול אסור, אבל היוגור"ט אסור, מפני שלא התירו חז"ל דבר הנקפה רק במקום שאינו נקפה רק שומן החלב לבד והשאר נשאר בלתי עומד, בכה"ג לא חיישינן לעירוב דבר טמא שהחלב הטמא אין בו שומן שנקפה, ואפשר דמה"ט התירו בחמאה, אבל במקום שהחלב כולו - השמן והבלתי שמן נקפה כמו היוגור"ט, שאפילו מי החלב שאין דרכם להקפות לא בגבינה ולא בחלב והם נקפים בחלב החמוץ מחמת המעמיד".

מבואר בדבריו, שהיתר החמאה נובע מכך שגזירת חלב אינה שייכת בחמאה, שלא ניתן להכין אותה מחלב טמא. משום כך הוא אוסר לאכול יוגורט שנעשה על ידי נכרי, כיוון שאופן הכנתו גורם גם לחומרים שאינם עומדים (כמו מי חלב) להפוך לקשים יותר.

לעומת זאת, בשו"ת חתם סופר[33] ביאר, שגזירת חלב וגבינה אינה חלה אלא עליהם עצמם, וכל שהשתנתה צורתם אינם בכלל הגזירה.

 

ו. אבקת חלב עכו"ם

לפי דרכו של החתם סופר, כתב הגרצ"פ פראנק[34] לגבי אבקת חלב שנעשתה בידי נכרי (המיוצרת על ידי הרתחת החלב וייבושו לכדי אבקה), שכיוון שהשתנתה בצורתה מחלב, אין לאסור אותה אלא במקום שבו קיים חשש ממשי לתערובת חלב טמא. בדומה לכך כתבו בשו"ת לבושי מרדכי[35] ובשו"ת זקן אהרון[36], וסמכו על דבריהם רבים מאחרוני הזמן. בשו"ת משנה הלכות[37] הוסיף, שבעוד החלב עשוי כאבקה, פקע ממנו שם מאכל ובטלה ממנו גזירת חלב עכו"ם.

מאידך, החזו"א[38] השיג על דברי המתירים באבקה, משום שלדעתו ייבוש החלב לכדי אבקה אינו מהותי כהפיכת החלב לחמאה, שכן החמאה היא מוצר חדש ושונה, ואילו האבקה אינה אלא חלב מיובש. בשו"ת באר משה[39] חיזק סברא זאת, מכך שניתן להשיב את האבקה להיות חלב אם יתנו בה מים.

בשו"ת ציץ אליעזר[40] כתב, שאף לסברת המחמירים יש להתיר שוקולד שנעשה על ידי הנכרים מאבקה, כיוון שהוא מוצר חדש לגמרי. אולם, כאשר המפעל בישראל מקבל אבקת חלב מנוכרים ומכין בעצמו את השוקולד נוטה קצת להחמיר, כיוון שבאבקה אין שינוי מהותי מהחלב, כסברת המחמירים הנ"ל.

לעומת זאת, יש שהחמירו בכל זה בלא חילוק כלל, ואסרו כל מוצר המכיל אבקת חלב, וכן הורה הגר"מ אליהו[41] ובשו"ת תשובות והנהגות[42], ואף שלא פירשו טעמם, ניתן לבארם היטב על פי דרכו של כנסת הגדולה הנ"ל, שכן ניתן להכין אבקת חלב אף מחלב טמא, וממילא לא פקעה מהאבקה גזירת חלב.

למעשה, הרבנות הראשית לישראל, אף שאינה נותנת הכשר למוצרים המכילים חלב נכרי, למוצרים המכילים אבקת חלב נכרי נותנת כשרות שאינה 'מהדרין'.

רובם של פוסקי הדור[43], נקטו שאין איסור בדבר מעיקר הדין, והתירו שימוש באבקת חלב נכרי לצורך מוצרי תינוקות וילדים קטנים, גם במקום שאינו נוגע לפיקוח נפש גמור[44].

שיטה מקילה יותר נקט הגר"י אריאל[45], ולדעתו אף שראוי שלא לרכוש מוצרים המכילים אבקת חלב נכרי מלכתחילה, אם רכש בשגגה או קיבל במתנה, רשאי לאוכלם ואינו צריך להשליכם או למוסרם לאחר.

 

ז. אכילת מוצרים המכילים אבקת חלב עכו"ם במקום צורך

לאור זאת נראה, שהמחמיר שלא לאכול אבקת חלב כיוון שסבר בשגגה שאסורה היא מעיקר הדין, רשאי מעתה לסמוך על הפוסקים המקילים שרבים המה, ואינו צריך לערוך התרת נדרים[46]. לעומת זאת, מי שהחמיר בדבר אף שהיה מודע לכך שרבים מקילים בזה, אינו רשאי להקל בכך בלא התרת נדרים[47].

אולם לגבי מקום צורך, כשרוצה לעבור על קבלתו, העירו הפוסקים שקיימת לכאורה סתירה בדברי הרמ"א, שכן ביו"ד[48] כתב השו"ע שצריך לערוך התרת נדרים, ומשמע שהודה לו הרמ"א; ואילו באו"ח[49] כתב הרמ"א, שהמתענה שני וחמישי ואירע ברית מילה בהם, רשאי לאכול בלא התרת נדרים.

ביישוב הסתירה כתב הש"ך[50], שלגבי תעניות שני וחמישי, נהגו שלא להתענות במקום ברית מילה וכדומה, וממילא ברור שכך היתה כוונתו בשעת נדרו. באופן אחר כתב הדגול מרבבה[51], שכל שעובר על קבלתו רק פעם אחת אינו צריך התרת נדרים, שכן מעוניין להמשיך בנדרו, ורק בפעם זו לעבור עליו. באופן נוסף תירץ ערוך השלחן[52], שלעבור על נדרו לצורך מועט אינו רשאי בלא התרה, אך לצורך חשוב כגון מחמת חולי - מותר, וסיים ערוה"ש שכל התירוצים עיקר להלכה.

עפ"י המתבאר, נראה שמי שמחמיר שלא לאכול אבקת חלב נכרי רק לכתחילה, אינו חייב להחמיר בכך במקום צורך מועט (כגון כשעלול להיגרם חשש לפגיעה משמעותית באחרים), או בדלית ברירה (כגון לצורך שמירת ערנותו בזמן השמירה), כיוון שלא התכוון להחמיר על עצמו כשיתעורר לו צורך כעין זה[53]. לעומת זאת, מי שקיבל על עצמו באופן גורף, ולא העלה בדעתו שיהיו מצבים כעין אלו שיזדקק להקל, לדברי הש"ך וערוה"ש לא יקל בכך בלא התרת נדרים, ואילו לדעת הדגול מרבבה רשאי להקל בכך באופן חד פעמי. אולם במצבים שבהם הצורך מובהק, אינו צריך להחמיר, אף בלא התרת נדרים, משום שוודאי לא קיבל על עצמו באופן זה.

אמנם, בשו"ת מהרשד"ם[54] מבואר, שבדבר השנוי במחלוקת בין חכמי ישראל, ונהגו במקום אחד כדברי האוסרים וקבלו כך עליהם, אין אפשרות להתיר להם, ואם כן, לכאורה אין להתיר כלל אבקת חלב נכרי למחמירים בדבר. אולם נראה שכל כוונת המהרשד"ם היא לגבי תלמידים שקבלו את הוראת רבותיהם המחמירים, שאין להתיר להם, כיוון שלדעת רבותיהם הדבר אסור לגמרי. אולם בנידון אבקת חלב נכרי, כל שלא קיבל עליו את האוסרים לרבותיו, יש לומר שאינו חושש לדבריהם אלא בתורת חומרא במידת האפשר, ולא בדרך ודאי ואיסור גמור. נוסף על כך, אף לדעת רבים מהפוסקים האוסרים, אין בדבר איסור גמור, והתירו באופנים שונים אף שלא במקום פיקוח נפש. אולם, הנוהג על פי רבותיו להחמיר בדבר מדינא, כגון הנוהג בכל דרכיו כפסקי הגר"מ אליהו, אינו רשאי להקל בדבר אם לא במקום חשש פיקוח נפש.  

 

ח. מי גבינה

כאמור לעיל, גבינת הנכרים נאסרה באופן גורף עוד יותר מחלב. כהמשך לכך דנו הפוסקים בדין מי גבינה שהכין נכרי, שפעמים רבות מערבים אותם במוצרי חלב שונים בכשרות שאינה 'מהדרין'.

מי הגבינה מופרשים ממנה באמצעות בישול בתהליך ההכנה של הגבינה, ואחר כך מיבשים אותם לאבקה. לאור זאת, יש לדון האם הם אסורים כדין חלב, הואיל ולא התגבנו, וממילא לדעת המקילים באבקת חלב, יש להקל בזה אחר שנעשו לאבקה והשתנו מצורתם הראשונה; או שמא דינם כדין גבינה, הואיל והתבשלו עמה ובלעו את טעמה.

הפרי חדש[55] כתב שני היתרים בנוגע למוצרי חלב שונים:

"ועל פי זה יש להתיר גם כן מין מקפא שעושים הגוים, דהיינו שמרתיחין החלב על האור ולוקחין הקפיאה שעל פני החלב ומשימים אותו בקערה וכן חוזרים ומרתיחין על דרך זה, ומוכרין קערות מזה, והוא יבש שאין בו אפילו טפת חלב... דכיון שהגוי רוצה להקפיא החלב או לעשות ממנו גבינה או לעשות זה הקיימא"ק, למה יערב חלב טמא בכדי כיון שאינו עומד ונקפא וכו'.

וכן יש להתיר מין מקפא אחר שעושים הגוים, דהיינו מה שנשאר אחר שעושין הגבינה שנקרא נסיובי דחלבא, מרתיחין אותו מעט מעט עד שנקפא, והוא כעין גבינה ונקרא ריקוט"א בלע"ז, והיינו מטעמא דכתיבנא שהרי בחלב שחלב הגוי לגבן בודאי שלא עירב חלב טמא וזו הריקוט"א לא נכנסה תחת גזירת גבינות של גוים, ואם כן למה נאסור מה שמותר מן הדין, ואיתא בירושלמי שאסור לאסור את המותר".

באופן פשוט נראה, שהיתרו השני של הפר"ח נוגע ישירות למי גבינה, שהם אותם נסיובי דחלבא, אותם הוא מתאר. אולם, בשו"ת שבט הלוי[56] דייק בדברי הפר"ח, שדבריו אמורים כאשר מבשלים את מי הגבינה בנפרד מהגבינה עצמה, ובאופן זה יוצרים גבינה נוספת, ולא במי גבינה שהופרשו מהגבינה כתוצאה מבישול הגבינה עצמה, שאותם יש לאסור, משום שבלעו מטעם הגבינה[57].

מאידך, בשו"ת אגרות משה[58], הוכיח להתיר גם באופן שבישל את מי הגבינה עם הגבינה, מהיתרו הראשון של הפר"ח, שהתיר את המקפא שצף על החלב בעת הרתיחה, ולא חשש לכך שבלע מטעם החלב. בטעם הדבר ביאר האגר"מ, שכל שאסרו חכמים אינו אלא חלב וגבינה בצורתם, ואילו אם נשתנו בכל אופן שהוא, אינו בכלל הגזירה כלל.

אולם, אף שטעמו של האגר"מ מתיישב על הלב, נראה שניתן לדחות את ראייתו, שכן יסוד דברי הפר"ח הוא שאין לחשוש שהגוי השתמש בחלב טמא, כיוון שרוצה הוא להקפותו. ממילא, כל שרצונו של הגוי להשתמש בחלב לשם המקפה הצפה עליו בעת הבישול, אין זה בכלל חלב איסור כלל, ואין מקום לחשוש לטעמו הבלוע במקפא עצמה, מה שאין כן במים המתבשלים עם הגבינה, שאסורים לעולם אף במקום שאין כל חשש איסור.

עלה בידנו, שדין מי הגבינה שנוי במחלוקת בין פוסקי הדור, ולדעת האוסרים חמור איסורו יותר מחלב עכו"ם במקום שישנו פיקוח ממשלתי. אולם, המקל גם בזה יש לו על מי שיסמוך.

 

ט. לקטוז, קזאין

ברבים ממוצרי החלב, וכן בתרופות שונות, מעורב רכיב הנקרא לקטוז או קזאין, ויש לדון האם הוא מותר כשהופק על ידי נכרים מחלב שנחלב על ידם.

רכיב זה מופק ממי החלב ולא מהגבינה, וממילא כל שהתירו את החלב או את אבקת החלב יתירו גם בזה, שנשתנה ונעשה כעין אבקה, וכן הורה הציץ אליעזר[59], וכן התיר למעשה בשו"ת חלקת יעקב[60].

מטעם אחר התיר זאת הגרי"ש אלישיב[61], שכן בהפיכת החלב לאבקה נפסל הוא מאכילת כלב, ואין בו גזירת חלב כלל. על כן נראה, שניתן להקל ברכיבים אלו ללא חשש, גם לדעת המחמירים באבקת חלב. 

 

סיכום

א. חלב שחלבו עכו"ם בלא השגחה אסור מדברי חכמים.

ב. המנהג הנפוץ בארץ ישראל להימנע משתיית חלב עכו"ם, גם במקום שישנו פיקוח ממשלתי על כך שלא מעורב בו חלב שנחלב מבעל חיים אחר.

ג. אבקת חלב, שהופקה על ידי נכרי מחלב שנחלב על ידו, מותרת לדעת רוב הפוסקים, ויש המחמירים גם בזה.

ד. הנוהג להחמיר שלא לאכול מאכלים המכילים אבקת חלב נכרי, אם היה מודע לכך שדעת רוב הפוסקים להקל, והוא בחר להחמיר כדעת האוסרים, אינו רשאי להקל אלא במקום צורך גדול, שיש להניח שלא קיבל על עצמו לחשוש לדעת המחמירים באופן זה. אולם מי שלא היה מודע לכך שרוב הפוסקים מקילים בדבר, רשאי לסמוך על דעת המקלים מעתה, ואינו צריך לערוך התרת נדרים.

ה. במידה ורק חושש הוא לדעת המחמירים לכתחילה, רשאי להקל באכילת אבקת חלב נכרי במקום דחק מועט (כגון כשחש עייפות בשמירה), כיוון שיש להניח שעל דעת כן לא קיבל על עצמו לחשוש לדבריהם.

ו. גם המקלים באכילת אבקת חלב נכרי, ראוי שימנעו מאכילת מוצרים המכילים מי גבינה של נכרים, ובמקום צורך (כגון כששוהה בחו"ל, במקום שאין מצויים מוצרים דומים שאינם מכילים רכיבים אלה) יש להקל בדבר.

ז. לקטוז (קזאין) של נכרים, מותר באכילה.

 

[1] לה ע"ב.

[2] שם.

[3] חוט המשולש טור א סימן לב.

[4] יו"ד סימן קטו ס"ק ו.

[5] פרי תואר (סימן קטו ס"ק א).

[6] יו"ד סימן קז.

[7] אבוהב, סימן רעג.

[8] ראה ערוך השלחן (יו"ד סימן קטו אות ו), שלגזירות חכמים יש טעמים נסתרים מעבר לטעם הנגלה שנכתב בגמרא. ראה באורך סיכום השיטות בספר דרכי תשובה (סימן קטו ס"ק ו) ובשו"ת דברי ישראל (וועלץ. ח"ב סימן טו).

[9] יו"ד סימן קטו סעיף א.

[10] יו"ד סימן קטו סעיף א.

[11] יו"ד סימן מא אות ד.

[12] יו"ד ח"ג סימן טז.

[13] חי"ז סימן עו ובמצוין שם.

[14] ח"ב סימן שעג.

[15] ח"ד סימן קג.

[16] ח"ד סימן נב.

[17] כט ע"ב.

[18] שם לה ע"א.

[19] יו"ד סימן קטו.

[20] ראה בבית יוסף (שם), שביאר מדוע השמיט הטור טעמים נוספים שהוזכרו בגמרא.

[21] תוספות (ע"ז לה ע"א ד"ה חדא).

[22] מאכלות אסורות פ"ג הלכה יד.

[23] ראה ב"י (שם).

[24] יו"ד סימן קטו סעיף ב.

[25] ש"ך (שם ס"ק כ), ודלא כרמ"א (שם סעיף ב), וראה פתחי תשובה (שם ס"ק ו).

[26] שך (שם).

[27] מאכלות אסורות פרק ג הלכה טו-טז.

[28] השגות הראב"ד (שם).

[29] תורת הבית (ב"ג ש"ו).

[30] יו"ד סימן קטו סעיף ג.

[31] ס"ק כב.

[32] יו"ד סימן קטו בהגהות הטור אות יד.

[33] יו"ד סימן קז.

[34] שו"ת הר צבי (יו"ד סימנים קג – קד).

[35] סימן סא.

[36] ח"ב סימן מב.

[37] חלק יג סימן קיא.

[38] יו"ד סימן מא ס"ק ד.

[39] ח"ד סימן נא.

[40] חלק טז סימן כה.

[41] שו"ת מאמר מרדכי (ח"א יו"ד סימן ד).

[42] ח"ב סימן שעג.

[43] ראה ישכיל עבדי (ח"ה יו"ד סימן ח), מנחת יצחק (ח"ט סימן פא) ועוד.

[44] בשונה מהגר"מ אליהו (שם), שהחמיר בדבר אם לא במקום פיקוח נפש ממש.

[45] בתשובותיו באתר 'ישיבה'.

[46] כמבואר בשו"ע (יו"ד סימן ריד סעיף א) ובש"ך (שם ס"ק ה).

[47] שם.

[48] שם.

[49] סימן תקסח סעיף ב.

[50] יו"ד שם ס"ק ב.

[51] שם.

[52] יו"ד סימן ריד אות יג.

[53] ראה כעין זה במג"א (סימן תקנא ס"ק ז) ובשו"ת תשורת שי (מהדו"ק סימן עא).

[54] יו"ד סימן מ.

[55] סימן קטו ס"ק כא.

[56] ח"ד סימן פז.

[57] ראה דרכי תשובה (שם ס"ק ל) שהביא את קושיית המזמור לדוד על הפר"ח, ומיושב על פי דברי שבט הלוי.

[58] יו"ד ח"ג סימן יז.

[59] חלק יז סימן עו.

[60] יו"ד סימן לג.

[61] קובץ תשובות (ח"א סימן עג).