פרק ה

תשובה ה – כלים שבישל בהם חייל שאינו יהודי

 

שאלה:

האם חובה להכשיר כלים שבישל בהם חייל שאינו יהודי עבור עצמו או עבור חבריו? האם ניתן להקל בכך כשיהודי הדליק את האש? כיצד יש להכשיר מחבת שבישל בה אינו יהודי, ומהו דין כלים שלא ניתן להכשירם?

 

תשובה:

א. שיטות הראשונים

לעיל[1] התבארו הלכות המאכלים שהתבשלו על ידי חייל שאיננו יהודי. בתשובה זו נדון לגבי הכלים שהתבשלו בהם מאכלים שנאסרו באכילה משום בישולי עכו"ם.

הלכה זו לא התבארה בפירוש בגמרא, אולם הרשב"א[2] הסיק מסתימת הסוגיות, שכפי שהמאכלים נאסרו, כך יש לאסור את הכלים שבלוע בהם טעם המאכל האסור:

"ולענין כלים שבישל בו העובד גילולים לפנינו דבר שיש בו משום בישולי נכרים, מסתברא שצריכין הכשר, דכל שאסרוהו חכמים פליטתו אסורה כמוהו... ואף על פי שלא אסרו בישוליהן אלא משום גזרת בנותיהן, ליכא למימר שאין בגיעוליהן משום חתנות אלא בגופן ממש... וטעמא דכל שאסרו חכמים כעין דאורייתא אסרו".

הרשב"א אף מרחיב את דבריו לשפחות נוכריות העובדות בביתו של יהודי, שיש מהראשונים שהקלו אף במאכלים שהתבשלו על ידן[3], ואף הצריך בדיעבד לשבור כלי חרס שבישל בו נכרי:

"והילכך צריך ליזהר בשפחות שלנו שרגילו(ת) לבשל לעצמן בקדרות שלנו, שיניחנו ישראל ע"ג האש או שיהפך קודם שהגיע למאכל בן דרוסאי, דאי לא הקדרה שנתבשל בה וקערה שנאכל בה אסורות, דכל שהמאכל אסור הכלים שבלעו ממנו אסורין. ואם של חרס ישברו, ואם של שטף יגעיל וילבן כדין כלים שבלעו מן האיסור".

מדברי הרשב"א עולה, שאף שטעם האיסור אינו שייך בכלים, כיוון שאין חשש שהטעם הבלוע בכלים יוביל לקשרי נישואים אסורים, בכל זאת חכמים אסרו באופן גורף את עצמו של המאכל וממילא אף את הטעם הבלוע בכלים. כיוצא בזה כתב השלטי גיבורים[4] בשם הקדוש מדרוש:

"שמעתי כי בבית הקדוש מדרוש אירע מעשה על שפחת עובדת כוכבים שבישלה בשבת, והצריך הקדוש להגעיל המחבת לפי שהיתה בלועה מבישולי עובדי כוכבים ... ואף כי בבית ישראל הוא דליכא חתנות, יש בו משום בישולי עובדי כוכבים, דלא פלוג רבנן".

מבואר בדברי הראשונים הנ"ל, שאף שיסוד איסור בישולי עכו"ם אינו שייך בטעם הבלוע בכלים אלא במאכלים עצמם שהתבשלו על ידי הגוי, ואף כשיש טעמים נוספים שלא לחשוש לחתנות, כגון שהבישול נעשה בביתו של יהודי, אסרו חכמים באופן כולל וגורף גם את הבלוע בכלי.

לעומת זאת, לדעת כמה מהראשונים איסור בישולי עכו"ם נאמר דווקא במאכלים עצמם, ולא בטעם הבלוע בכלים, כיוון שיסוד האיסור וטעמו אינו שייך בכך.

כך כתב הרא"ה[5]:

"עוד אני בא לדון מזה הטעם, שלא השוו חכמים מדותיהם בענין זה, ולא אסרו בו אלא לפי מה שיראה שימשך בו טעם של חתנות. ואומר, שהנכרי שבא לבשל לעצמו בין בחול בין בשבת ובלבד דברים המותרין, שאע"פ שהתבשיל אסור משום בשולי נכרים אבל הכלים מותרין להשתמש בהן אחר הדחה, דלגבי גיעולי הכלים לא מסתבר למימר דגזרו ואסרו בהו משום בשולי נכרים דלית בהו משום חתנות ולאו משום איקרובי דעתא".

וכן כתב בתוספות הרא"ש[6]:

"ואני אומר דלכולי עלמא הכלים שבישל בהן הגוי מותרין ואין צריכין הגעלה דכולי האי לא החמירו חכמים לאסור פליטת בשולי גויים דלא שייך בית חתנות כלל".

והובאו הדברים בטור[7], ברבנו ירוחם[8] ובספר איסור והיתר[9].

הר"ן בתשובה[10] הביא את דעת המקלים וכתב שדבריהם מסתברים, אולם לבסוף חשש לדעת המחמירים:

"אבל למעשה אני אוסר, לפי שראיתי קצת מן הגדולים שחלקו על הרא"ה ז"ל, ואסרו פליטת הכלים הבלועים מבשולי גוים, אף על פי שהם דברים מותרים, והצריכו הכלים הגעלה ואם הם של חרס ישברו, והרב בעל התרומה מזה הדעת, ולפיכך ראוי להנהיג איסור וכו' ופורץ גדר ישכנו נחש".

הרשב"א הוכיח כשיטתו מדברי בעל התרומה:

"וכן כתב הרב בעל התרומה ז"ל, אותן פנאדיש (=כעין בורקס) של דגים שאפה נכרי, כיון שהדגים אסורין משום בישולי נכרים, כמו כן העיסה שמבחוץ אסורה. דאע"ג דפת התירו והשמנונית של דגים הבלוע בו אינו בעין, מכל מקום קודם שנבלע בעיסה היה אסור ונמצאת העיסה בלועה מאיסור דרבנן".

דברי בעל התרומה מוסבים על בליעת טעם של מאכל האסור משום בישולי עכו"ם בתוך מאכל של היתר, והרשב"א מסיק שהוא הדין לעניין טעם כזה הבלוע בתוך הכלי. אולם הרא"ש בהמשך דבריו, כתב שאין מדברי בעל התרומה ראיה לדעת המחמירים:

"ואף על פי שבעל התרומות כתב דפנדא של גויים של דגים שאף הלחם אסור מפני שומן הדגים, שאני התם שתבשיל אחד הוא ונתבשל ביחד וידוע ממשות הדגים בפת".

וכן דייק בשו"ת מהרשד"ם[11] בדברי הטור, וכן העיר הפרי חדש[12]. יש לעיין האם החמירו משום שהבינו שכאשר מדובר במאכל אחד, הרי שבכל זאת קיים חשש רחוק לחתנות, או שמא אף לשיטתם אין חשש כזה אלא שהחמירו משום 'לא פלוג'. גם אם נקבל את האפשרות השנייה, הרי שהאיסור מוגבל, לשיטה זו, למאכלים בלבד, ולא לטעם הבלוע בכלים.

 

ב. שיטת השו"ע להלכה

בשו"ע[13] הובאו שתי השיטות:

"כלים שבישל בהם העובד כוכבים לפנינו דברים שיש בהם משום בישולי עובדי כוכבים, צריכים הכשר. ויש אומרים שאינם צריכים. ואף לדברי המצריכים הכשר, אם הוא כלי חרס מגעילו שלוש פעמים, ודיו, מפני שאין לאיסור זה עיקר מדאורייתא".

ממה שהביא השו"ע את דעת האוסרים בסתם ואת דעת המקלים בשם 'יש אומרים', נמצא שהכריע למעשה כדעת האוסרים את הכלים, וכן נקטו רוב ככל האחרונים[14].

אולם בספר מנחת כהן[15] כתב:

"כלים שבישל בהם הגוי לפנינו, דברים שיש בהם משום בישולי גוים, הנה מהרי"ק (=רבי יוסף קארו, בעל השו"ע) כתב בסימן קיג שיש מצריכים אותה הכשר, ויש אומרים שאינם צריכים שום הכשר ולא הכריע. ונ"ל שכדאי הוא הרא"ש לסמוך עליו במידי דרבנן".

בכוונת דבריו נראה, שאף שהשו"ע נקט דעת המחמירים בסתם, השתמש בסוף דבריו בלשון "לדברי המצריכים הכשר", ומשמע מלשון זו שלא היה ברור לו שהלכה כדבריהם.

הלכה למעשה בוודאי שיש להחמיר כדברי כל האחרונים, אולם נראה שיש ללמוד מלשון השו"ע, להקל במקום שישנם ספקות נוספים, כפי שהקל בעניין כלי חרס שבישל בהם נכרי, להכשירם בהגעלה ג' פעמים, אף שבדברי הרשב"א הנ"ל מפורש שלא ניתן להכשיר כלי חרס שבישל בו נכרי.

לאור זאת נראה, שכאשר יהודי השתתף מעט בבישול, כגון שהדליק את האש[16], מותר להשתמש בכלים אף לכתחילה, אף לדעת השו"ע שהצריך שהנחת הקדירה על גבי האש תיעשה על ידי יהודי. כמו כן נראה, שכאשר חייל שאינו יהודי בישל בכלים שאופן הכשרם מסופק, כגון מחבת, שנחלקו הראשונים אם הכשרה בליבון חמור או בהגעלה[17], די להכשירם בהגעלה, או בליבון קל.

 

ג. שיטת הרמ"א להלכה

הרמ"א[18] לא השיג על דברי השו"ע, אך הוסיף עליו:

"עובד כוכבים שבישל לחולה בשבת, מותר למוצאי שבת, אפילו לבריא, ואין בו משום בשולי עובדי כוכבים, דכל כה"ג היכרא איכא".

מקור דין זה בדברי הרא"ה שהובאו לעיל (סעיף א), ויסוד טעמו כנ"ל, שלא גזרו על בישולי עכו"ם במקום שאין חשש חתנות. ויש לעיין מדוע פסק הרמ"א כדבריו, בעוד שלא השיג על הוראת השו"ע שסתם כהרשב"א, הסובר שגזירת בישולי עכו"ם נאמרה בכל אופן, ולא חילקו חכמים בגזרתם כנ"ל. אכן, הט"ז[19] תמה על הרמ"א, וכתב שאילו היה רואה את דברי הרשב"א במשמרת הבית שהשיג על הרא"ה גם לגבי בישול לחולה בשבת, לא היה כותב כן. אולם הש"ך בנקודות הכסף על אתר כתב, שהרמ"א הקל במילי דרבנן, בהסתמך על הרא"ה אף כנגד הרשב"א, וצ"ב לדבריו מדוע לא השיג הרמ"א גם לגבי הכשרת הכלים, שאף היא מדרבנן.

למעשה רוב האחרונים חששו לדעת הט"ז והחמירו להכשיר את הכלים שבישל בהם גוי לצורך חולה, ויש שהקלו להימנע מהכשרת כלים שאינם בני יומם[20].

נראה שביאור אחר בשיטת הרמ"א, ניתן ללמוד מדבריו בספר תורת חטאת[21]:

"וכתב הרשב"א דהוא הדין הכלים שבישלה בהם עכו"ם נאסרין, אף על פי שאין לחוש משום נבילות וטריפות, ועל כן כתב דיש ליזהר בשפחות עכו"ם המבשלות לעצמן בבית רבן, שלא יניחו על גבי האור, ואם קדמו והניחו צריך שיהפוך קודם שיגיע למאכל בן דרוסאי, והרא"ש כתב שאין לחוש לזה כלל שלא החמירו בבישולי עכו"ם לאסור פליטתו עכ"ל הטור יורה דעה. והר"ן כתב בפרק אין מעמידין בשם הרא"ה כדברי הרא"ש, מיהו כתב דיש להחמיר לענין מעשה מאחר שגדולים חולקים".

הרי שביחס לשפחה שבישלה לעצמה בבית ישראל, הזכיר הרמ"א את דברי הרשב"א כצורתם, ומשמע שחשש לדבריו. והקשה הש"ך[22], שהרמ"א עצמו הקל (בדיעבד) במאכלים שהוכנו על ידי השפחה בבית ישראל, וכל שכן שהיה לו להקל בכלים שבישלה בהם. ותירץ הש"ך:

"דאע"פ שבישלה בבית ישראל אם בישלה לעצמה גרע טפי, ואף על גב דבפנים בתורת חטאת מתיר בבית ישראל מטעם דא"א שלא יחתה אחד מבני הבית, י"ל דאם מבישלה לעצמה אין רגילות כלל שא' מבני הבית יחתה".

אולם המנחת יעקב[23] כתב ליישב באופן נוסף:

"ועוד נ"ל לפע"ד דמעיקרא לא קשה מידי, דודאי הרשב"א שכתב דיש ליזהר בשפחות אזיל לשיטתו וכמ"ש הרב לקמן דין י"ז בשמו, דיש ליזהר בבישול שלהם, והרב אף שפסק לקמן דין י"ז להקל בדיעבד, מ"מ העתיק כאן דברי הרשב"א, היינו כדי ליזהר לכתחלה, אבל בדיעבד מותרין הכלים, והא דהצריך הרב הגעלה לכלים, לא קאי אשפחות שבבית ישראל, רק על סתם עכו"ם, וכן מבואר מלשון הרב בסימנים לקמן".

מבואר, שכל שהחמיר הרמ"א להכשיר את הכלים אינו אלא זהירות לכתחילה, ובשפחות העובדות בבית ישראל לא החמיר הרמ"א כלל להכשיר את הכלים. ונראה שלדבריו מיושב היטב מדוע היקל הרמ"א כדעת הרא"ה לגבי תבשיל שבישל אינו יהודי עבור חולה בשבת, מאחר שעיקר האיסור אינו ברור כלל לשיטתו.

נמצאנו למדים שעל פי המנחת יעקב לא הצריך הרמ"א להכשיר את הכלים אלא משום חומרא, ובמקום שיש צדדים נוספים להקל בוודאי שניתן יהיה לסמוך על דברי המקלים, וכל שכן שכאמור לעיל, גם השו"ע לא הכריע באופן נחרץ כדעת האוסרים, ורק חשש לדבריהם מספק.

 

ד. דין האוכל שבושל בכלי בדיעבד

הש"ך[24] כתב, שכל שאסרו את הכלים, אינו אלא לעניין שלא להשתמש בהם לכתחילה בלא הכשרה, אולם בדיעבד אם בישל בכלי, המאכל מותר, משום שטעם בישולי עכו"ם היוצא מדפנות הכלי בטל ברוב, וכן כתב החכמת אדם[25]. אולם כמה אחרונים הקלו בדבר מטעם אחר, וז"ל ערך השלחן[26]:

"וכן נראה עיקר דהכלי צריך הכשר לכתחילה, אבל בדיעבד נראה דהתבשיל מותר, דסמכינן על הרא"ש והרא"ה ורבנו ירוחם והאיסור והיתר והרדב"ז שהתירו הכלי".

למדנו מדברי הפוסקים הנ"ל, שכל שהחמירו להלכה כהרשב"א אינו אלא לכתחילה, אבל בדיעבד אין לאסור את המאכל. מאידך, יש מהאחרונים[27] שנקטו, שבישולי עכו"ם אינם בטלים ברוב אלא בשישים, וראה שם בשם החיד"א שאין להקל בכך אלא בשפחות העובדות בבית ישראל, שיש שהקלו בהם בכל אופן, אולם למעשה נראה שיש להקל כדעת רוב האחרונים, ולהתיר את המאכל בדיעבד.

 

ה. כלים שבישל בהם חייל שאינו יהודי במטבח צבאי

יש לעיין כיצד יש להורות בכלים שבישל בהם חייל שאינו יהודי במטבח צבאי, שכפי שהתבאר לעיל תשובה ד סעיף ב, נאמרו כמה צדדי היתר להקל בשעת הדחק במאכלים עצמם, מכיוון שמטבחי הצבא נידונים כ'בית ישראל' ואת החיילים העובדים במטבח יש לדון כשכורים למלאכתם, ואם כן יש לדון האם ניתן להקל שלא להכשיר את הכלים אף לכתחילה, מאחר שעיקר איסור הכלים שנוי במחלוקת, וכפי שהקל בכך המנחת יעקב הנ"ל לדעת הרמ"א.

למעשה נראה שאין להקל בכך לכתחילה, כיוון שהיתר השפחות והיתר הכלים מיסוד אחד הם נובעים, שלדעת הרא"ה וסיעתו לא אסרו בישולי עכו"ם אלא במקום שיש לחשוש לחתנות, ואילו לדעת הרשב"א וסיעתו, לא חילקו חכמים בגזרתם ואסרו בכל אופן, ואם כן אין לצרף שתי דרכי היתר שקרובות להיות ספק אחד בלבד, ועל כן ככלל יש להכשיר כלים שבישל בהם נכרי בצה"ל. אולם במקום צורך נראה שניתן להקל בדבר, ולדון את מחלוקת הראשונים לגבי הכלים כספק נוסף, מלבד המחלוקת לגבי בישול בבית ישראל, כיוון שיתכן שאף אם לא חילקו חכמים בגבולות האיסור, לא אסרו אלא את המאכלים עצמם ולא את הכלים[28]. בשו"ת דברי יציב[29] הקל בזה למעשה בשעת הדחק, וכן כתב לנו הגר"י יוסף ביחס לנכרי שאינו עובד עבודה זרה. מה גם שבצה"ל לרוב ישנם צדדי היתר נוספים וכפי שפורט בתשובה הנ"ל.

מטעם זה נראה להקל למעשה לצוות ספינה מצומצם, להשתמש בכלים שבישל בהם חייל שאינו יהודי עבור עצמו (בכפוף לכל שאר הלכות ונהלי הכשרות), אחר שינקו אותם היטב, כאשר אין אפשרות מעשית להקפיד על כך שיהודי ידליק את האש או יבשל עבורו. בכגון זה, יש לסמוך על צירוף כל צדדי ההיתר הנ"ל.

יתירה מזאת, כאשר נכרי בישל באקראי בכלי של ישראל בלא רשות, והכשרת הכלי כרוכה בטורח רב, נראה שמעיקר הדין ניתן להקל להסתפק בהשהיית הכלי כ"ד שעות, ולאחר מכן להשתמש בו בלא הכשר. מסתבר, שאין בכך ביטול איסור לכתחילה, על פי המבואר בשו"ע וברמ"א[30] שעצי מוקצה שנשרו לתוך תנור ועתידים להישרף בתוכו, מותר להוסיף עליהם ביום טוב עצים נוספים ולהדליקם, כאשר אין לו הנאה וצורך בביטול האיסור, כיוון שביטול האיסור לא נעשה על ידי האדם אלא מעצמו, והאיסור עתיד לכלות בשעת ביטולו. על דרך זו מבואר בראשונים[31], שאיסור הבלוע בדופן כלי הרי הוא כעצים הנשרפים, כיוון שהטעם שיצא ממנו יכלה ויתבטל בתבשיל. לאור זאת נראה, שהואיל ובישול הנכרי נעשה שלא מדעת בעלי הכלי, נחשב הדבר שהאיסור החל להתערב ולהתבטל מעצמו[32], ומותר מן הדין לבשל בו לכתחילה אף שמבטל בכך את האיסור. אף על פי כן, מכיוון שיש הסוברים שבישולי עכו"ם אינם בטלים ברוב אלא בשישים (כפי שהתבאר לעיל סעיף ד), ולדבריהם האיסור לא יתבטל ויכלה בעת הבישול, אין להקל בכך לכתחילה אלא בכלי שאינו בן יומו, שכיוון שטעמו פגום, השימוש בו אסור רק משום ביטול איסור לכתחילה[33].

אמנם, יש שפקפקו בהיתר זה, מכיוון שקודם הבישול לא התערב ההיתר בבליעת האיסור, אלא רק נבלע בדופני הכלי, ובעת הבישול הרי זה כמבטל איסור שעוד לא התערב[34], ועוד שיש אומרים[35] שאיסור שימוש בכלים שאינם בני יומם אינו תלוי בדיני ביטול איסור לכתחילה, אלא זו גזירה קבועה שלא יבוא להשתמש בכלי בעודו בן יומו, ולדבריהם אין צד להקל בדבר. למעשה, שמענו מהגרש"ק גרוס שניתן להקל בכך במקום צורך בצה"ל, מכיוון שבלאו הכי לדעת רבים מהפוסקים יש צדדי קולא שונים לגבי בישולי עכו"ם במציאות הצבאית, כנ"ל.

 

לסיכום

א. כלים שבישל בהם חייל שאיננו יהודי, אך יהודי השתתף מעט בבישול, מותרים בשימוש ללא הכשר.

ב. כלים שבישל בהם חייל שאיננו יהודי לעצמו או ליהודי אחר באופן האסור (כגון שיהודי לא הדליק את האש), יש להכשירם, וככלל אין להקל בכך גם במטבח הצבאי.

ג. במקום צורך, ואם ניתן לכך אישור על ידי רב הפיקוד בתיאום עם ענף כשרות, וכשאין אפשרות זמינה להכשיר את הכלים, ניתן להשהותם כ"ד שעות, ולהשתמש בהם בלא הכשרה, ובשעת הדחק יש להקל בכך גם בלא השהיה.

ד. מחבת שבישל בה חייל שאיננו יהודי (מאכל כשר) די להכשירה בהגעלה או בליבון קל.

ה. כלים שבישל בהם חייל שאיננו יהודי ולא ניתן להכשירם, כגון שיש בתוכם מנגנון חשמלי שעשוי להתקלקל בתהליך ההכשרה, מותרים בלא הכשר אחר מעת לעת.

ו. כלי חרס שבישל בהם חייל שאינו יהודי, הכשרם בהגעלה ג' פעמים.

ז. כלים שבישל בהם חייל שאינו יהודי, וחזרו ובישלו בהם מאכל אחר אף תוך מעת לעת, המאכל מותר באכילה בדיעבד.

 

 

 

 

[1] תשובה ד.

[2] תורת הבית (ב"ג ש"ז).

[3] כפי שהתבאר לעיל תשובה ד סעיף ג.

[4] על המרדכי ע"ז סימן תתלא.

[5] בדק הבית (שם).

[6] ע"ז מ ע"א.

[7] יו"ד סו"ס קיג.

[8] נתיב יז חלק ז.

[9] כלל מג סעיף ח.

[10] סימן ה.

[11] יו"ד סימן מא.

[12] יו"ד סימן קיג ס"ק כה.

[13] יו"ד סימן קיג סעיף טז.

[14] חכמת אדם (כלל סו סעיף יא), ערוך השלחן (יו"ד קיג אות נ), משנה ברורה (סימן שכח, שער הציון ס"ק מא) ועוד.

[15] ספר התערובות ח"א סוף פ"א.

[16] ראה תשובה ד סעיף ו.

[17] ראה פרק ה תשובה ג סעיף ד.

[18] שם.

[19] שם ס"ק טו.

[20] ראה פתחי תשובה (ס"ק ו), ודרכי תשובה (ס"ק צג ס"ק צה).

[21] כלל עה דין יד.

[22] שם ס"ק כ.

[23] על התורת חטאת הנ"ל ס"ק כז.

[24] שם ס"ק כא.

[25] כלל סו סעיף יא.

[26] שם ס"ק כא.

[27] הובאו דבריהם בדרכי תשובה (שם ס"ק צ).

[28] וראה כיוצא בזה בדברי תוספות הרא"ש שהובאו לעיל סעיף א.

[29] יו"ד סימן ל, וראה גם בספר לוית חן (סימן שיח סעיף א).

[30] יו"ד סימן צט סעיף ה, או"ח סימן תקז סעיף ב, וראה שו"ע הרב (שם קו"א ג).

[31] ר' דוד (פסחים ל), מאירי (ביצה ה ע"ב), וראה שערי תשובה (או"ח סימן תקז ס"ק א).

[32] בדומה לנכרי שהניח עצי מוקצה בתנורו של יהודי ביום טוב, ראה משנ"ב (סימן תקז ס"ק טז) ובספר טוב ראי (ביצה ד ע"ב).

[33] ראה בית שלמה (יו"ד סימן קפו) עפ"י הש"ך (יו"ד סימן קטו ס"ק טו), וראה גם שו"ת מהר"ם שיק (יו"ד סימן שיב).

[34] ראה כיוצא בזה בביאור הלכה (סימן תקז סעיף ב ד"ה שלא).

[35] ראה פמ"ג (יו"ד סימן קג שפ"ד טז).