נספח י

הקדמה

יחידות המילואים של צה"ל מתאמנות במשך השנה במספר מתקני אימונים. מטרת האימון הינה, להכין את היחידות לתעסוקה מבצעית בגזרות הבט"ש השונות, או למלחמה. כמות היחידות המתאמנות ביחס למספר מתקני האימונים, או ביחס לכמות שטחי האש הקיימים, מחייבת להפעיל את מתקני האימונים כמעט בכל ימות השנה, למעט בזמני 'הדממה', בהם מתבצעת היערכות לקראת תקופת אימונים חדשה. ככלל, נמשך האימון כחמישה ימים, והוא כולל אימון פרט, חוליה, כיתה ופלוגה, ורק לאחר מכן מתורגלת המערכת הגדודית, ולעיתים אף החטיבתית והאוגדתית.

כאשר חל יום צום בשבוע אימונים, נגרע יום אימונים מתוך ימי האימון (ולעיתים אף יותר מיום אחד, לאור פקודות חיל הרפואה, האוסרות לבצע פעילות פיסית מספר שעות לפני צום ולאחריו).

השאלה הנשאלת היא, האם מציאות זו – יש בה כדי להתיר ביצוע אימונים ביום צום, כך שלמעשה החיילים המתאמנים לא יצומו. השאלה בעיקרה נוגעת לאימוני יחידות המילואים, שכן ביחידות סדירות ניתן, על פי רוב, למצוא זמן חילופי לאימון ולאפשר לחיילים לצום. אולם גם לגבי תרגילי גדוד, חטיבה ועוד של יחידות סדירות, שייכת שאלה זו, האם חובה להפסיק תרגיל גדודי למשך זמן הצום, דבר שיחייב לקצר את התרגיל ולא יאפשר לתרגל במהלכו את הנדרש. יודגש, כי גם כאשר האימונים עדיין ברמת הפרט, החוליה, הכיתה והפלוגה, היעדרותם של המפקדים הצמים אינה מאפשרת, ע"פ רוב, את קיום האימון.

לאור זאת, יש לדון הן מערכתית, מצד הצבא - האם ועד כמה חובתו להיערך לצמצום אימונים בימי צום, כאשר הדבר מורכב מאד לביצוע, והן מצד הפרט - האם כאשר מתקיים אימון ליחידתו ביום צום, עליו להצטרף לאימון ולפטור עצמו מן הצום, או שמא עליו לצום ולא להשתתף באימון ביום זה (זכות המוקנית לו ע"פ הפקודות).

בחלק הראשון נעסוק בשאלה המערכתית, אימתי ניתן לקבוע אימון ביום צום, ובחלקו השני נעסוק בשאלה הפרטית - כיצד ינהג חייל הנאלץ להתאמן בצום.

חלק ראשון – קביעת אימוני צבא ביום צום

א. הגדרת אימוני הצבא כפיקוח נפש

הפוסקים דנו אם מותר לנתח מתים (דבר הכרוך באיסור תורה של 'ניוול המת') לצורך לימודי רפואה, דבר שיסייע בעתיד לטפל בחולים מסוכנים. מסקנת הפוסקים לאסור, משום שאין פיקוח נפש לפנינו, אף שידוע כי ניתוחים אלו הכרחיים לשם הצלת נפשות בעתיד[1]. אולם, כתב הרב הרצוג[2], שכאשר זוהי הדרך היחידה להקים מערכת רפואה ציבורית שתטפל בחולים בכל עת, הרי זה בכלל פיקוח נפש[3]. ואף שאין בלימודים אלו מעשה הצלה עכשווי, התירו זאת, כפי שהתירו ליוצאים להציל לחזור למקומם, על מנת 'שלא להכשילן לעתיד לבוא'. מאידך, יש שאסרו[4] זאת, ואפילו כשאין כל חלופה אחרת ללימודים אלו, משום שלימודי רפואה אינם מעשה הצלה באופן ישיר, ויש שכתבו^[5] שיש להימנע אפילו מאיסורי דרבנן להיערכות להצלת נפשות כשאין 'חולה לפנינו'.

נראה פשוט שלדעת הרב הרצוג יש לדון את הצורך באימונים כפיקוח נפש עכשווי, ואף לשיטת האוסרים ניתוחי מתים לצורך לימודי רפואה, נראה שיחשיבו את האימונים כהצלה ישירה, ולא רק כהיערכות להצלת נפשות עתידית, הואיל והאימונים נצרכים להצלת כלל הציבור, וכפי שהותר לחלל שבת בשביל למנוע מגויים לכבוש עיר הסמוכה לספר בעתיד. בדומה לכך מצינו, שהתירו למקורבים למלכות לעבור על איסור הליכה בחוקות הגויים, כיוון שבדרך זו יוכלו לסייע להצלת הכלל, אף שהצלה זו עתידית[6]. מה גם, שהאימונים מסייעים כבר כעת לחזק את ההרתעה של צה"ל, ובכך להגביר את ביטחון המדינה, וא"כ יש לדונם כמעשה הצלה בעצמו, בייחוד במציאות העכשווית שהאויב מצוי לפנינו בכל עת[7]. לפיכך, עקרונית אימוני הצבא נידונים כפיקוח נפש שדוחים את כל איסורי התורה, כאשר לא ניתן לעשותם דרך היתר[8].

 

ב. חובת הטרחה למניעת איסורים הנדרשים לצורך פיקוח נפש

למרות האמור לעיל, שאימוני הצבא הם בכלל פיקוח נפש[9] וממילא במקום צורך גמור נדחים מפניהם גם איסורי תורה, פשוט הדבר שכאשר ניתן להתאמן בלא להזדקק להיתר של עקירת התעניות, כך יש לנהוג. על כן, יש לדון, באיזו מידה מוטל על הצבא חובה להשקיע מאמצים וממון על מנת שלא להזדקק לערוך אימונים בצום.

(שאלה זו דומה במקצת לשאלה רחבה הרבה יותר, באיזו מידה מוטל על הציבור חובה להשקיע תקציבים לצרכי מצוה ולמניעת איסורים. אחת ההשלכות המעשיות הנגזרות מספק זה, היא עד כמה חייבת המדינה להשקיע תקציבי עתק ברפואה, למנוע מותם של חולים סופניים, כאשר תקציבים אלו חיוניים למטרות ציבוריות אחרות[10]).

טרם הדיון בשאלה זו, יש לדון בחובת היחיד להשקיע מאמץ וממון רב, למנוע איסורים שעשייתם נחוצה משום פיקוח נפש.

בשו"ת חוות יאיר[11] נפסק, שישראל שנאנס על ידי נכרי לשתות 'סתם יינם' (האסור מדרבנן) ואם לא ישתה יהרגנו נפש, עליו לפדות עצמו בממון, אף אם יצטרך בשל כך לתת לו את כל רכושו.

בדומה לזה כתב האיסור והיתר הארוך[12], שאדם שנפלה דליקה בביתו בשבת, חייב לעזוב את ביתו ואסור לו לכבותה, אף שזו סכנה, משום שכל עוד ניתן לברוח מהדליקה, אין לדון זאת כמצב סכנה. 

יסוד הדברים בדברי הירושלמי[13], שקובע בנוגע לתינוק הנמצא בסכנה בשבת, שיש להכניסו לביתו, באם אפשר, בדרך היתר, כגון על ידי הליכה פחות פחות מד' אמות. משמע שהיתר פיקוח נפש חל רק לאחר שנעשה כל מאמץ אחר למנוע את האיסור. מכאן, שישנה חובת השתדלות למניעת חילול שבת או שאר איסורים, הנעשים לצורך הצלת נפשות, גם כשהדבר כרוך בהוצאות מרובות ובטורח רב.

אולם נראה כי בדוגמאות הנ"ל, הצריכו להימנע מעשיית איסורים, משום שאין סכנה ממשית לפנינו, משא"כ כאשר הסכנה לפנינו ואין אפשרות להימנע ממנה אלא על ידי טרחה או הפסד ממון, שאז אין חובה להוציא ממון רב או לטרוח טרחה שאינה שגרתית לצורך ההצלה. בדומה לכך, לא חייבו נהג המסיע חולה בשבת, לשבור את חלון הרכב ולצאת דרכו, בשביל להימנע מפתיחת הדלת הכרוכה בהדלקת נורה[14]. ראיה ליסוד זה, ניתן להביא מדברי הגמרא במסכת שבועות[15], הקובעת שהנשבע שלא לאכול כיכר לחם ועתה נמצא בסכנת רעב, רשאי לאכלו ואינו עובר בכך על שבועתו, ומשמע שאינו חייב להישאל על שבועתו[16].

אעפ"כ, אין ללמוד מכך היתר לקיים שגרת אימונים בשבת, גם כשהדבר כרוך במאמץ גדול ובגיוס משאבים, למרות שהסכנה לפנינו ואין כל אפשרות להימנע ממנה על ידי טרחה או הפסד ממון, כיוון שאין כל דחיפות להתאמן דווקא בשבת, וכן משום שקיום האימון בשבת אינו מעשה הצלה ממשי במועד זה[17].

אולם, בנידון שאלתנו, בעניין אימונים בצום, שכרוכים בדחיית איסורי דרבנן, אפשר שיש להקל[18], שכן מצינו רבים הסוברים, שמה שהתירו חכמים לצורך טיפול בחולה בשבת, התירו גם למניעת מחלה (ועל כן, יש שהתירו לומר לנכרי בשבת לעשות רפואה לבריא מחשש שיחלה, או לאכול בתשעה באב מחשש שאם יצום, יחלה[19]). יתירה מזו, כתב רבינו ירוחם[20], שמותר לחלל שבת באיסורי דרבנן למנוע חשש פיקוח נפש בעתיד, אף שלשיטתו סכנה עתידית אינה נידונה כפיקוח נפש להתיר איסור תורה[21]. בדומה לכך כתב בשו"ת כנסת יחזקאל[22], שאף שאין לסמוך על דברי רופאים הטוענים דבר מחודש בלתי מבוסס להתיר איסור תורה, מ"מ יש לחשוש לדבריהם להתיר איסור דרבנן. כך כתב גם בפסקי מהרי"ל[23], שהנצרך להודיע לחברו מידע שנחוץ לו למניעת סכנה, רשאי לשלוח לשם כך גוי בשבת חוץ לתחום, ומבואר שאף שלא דן מצב כזה כפיקוח נפש להתיר חילול שבת ע"י ישראל, די בזה להתיר אמירה לנכרי[24].

למרות האמור לעיל, אין ממקורות אלו ראיה למקרה בו אפשר לעשות בדרך היתר כשהדבר כרוך בטורח רב. לפיכך, יש לדון תחילה האם איסורי דרבנן הותרו לגמרי מפני פיקוח נפש, או שמא רק דחויים הם, ולאחר מכן, יש לדון בהשוואת דין זה לשאלת האימונים ביום צום.

הנצרך להציל נפשות ויכול לעשות זאת בדרך היתר בנקל, או על ידי חילול שבת, מוסכם על רובם המוחלט של הפוסקים, שאסור לו לחלל את השבת באיסור תורה (ומחלוקת הפוסקים אם שבת הותרה או דחויה בפני פיקוח נפש, היא במידת החיוב לטרוח בשביל לעשות את פעולת ההצלה בדרך היתר[25]). דברים אלו אמורים לגבי איסורי תורה, אך לגבי איסורי דרבנן, נחלקו הפוסקים אם ישנה חובה לצמצם בהם בעת הצלת נפשות, בפרט כאשר הסכנה רחוקה ואינה ממשית[26].

ברם, נראה כי מוסכם על כל הפוסקים, שפעולה שאינה ניכרת כפעולת הצלת נפשות, אף שהיא הכרחית לשם הצלה, יש לעשותה בדרך היתר. מטעם זה כתב מרן הבית יוסף בבדק הבית[27], שהנמצא בליל שבת במדבר ואין השיירה ממתינה למוצאי שבת, כך שמוכרח הוא להמשיך עמהם, כל עוד שיכול ללכת ברגליו אסור לו לרכב על הסוס, אף שרכיבה אסורה מדרבנן.

יתר על כן, התוספות במסכת תענית[28] כתבו, שאין מתריעין בשופר בשבת להציל עיר שהקיפוה כרכום, כל עוד ניתן לקבצם בפה. משמע מדבריהם שאין היתר לחלל שבת גם באיסורי דרבנן, אם ניתן לעשות זאת בדרך היתר. אך נראה שאין מקורות אלו מהווים ראיה לאסור בנידון דידן, שכן החלטה גורפת שלא יהיו אימונים ביום צום, בלי ליצור שינוי מהותי ומורכב בסדרי ניהול הצבא, תגרום בהכרח לביטול אימוני מילואים רבים.

עוד מבואר בפוסקים כדבר פשוט, שפעולות שאינן פעולות הצלה, אינן דוחות את השבת אפילו באיסור דרבנן, אף שהן הכרחיות להצלת נפשות. משום כך, אסר החתם סופר[29] לבנות בשבת ע"י נכרים בתים שנהרסו במלחמה, לקראת החורף, כדי למנוע נזק מהרבים שנותרו ללא קורת גג (אלא על ידי קבלנות). מבואר, שלא התיר החת"ס אפילו איסור דרבנן של אמירה לנכרי במקום צורך ציבורי גדול, ולא החשיבו כלל כמניעת סכנה, אף שאין ספק כי שהות קהילה שלמה בחורף בלא בתים בתנאי הקור באירופה נחשבת לסכנה. גם לגבי היתר המכירה בשמיטה, התירו בדוחק למכור שדות לנכרי, ולא התירו איסור דרבנן באופן גורף, אף שהיעדר החקלאות באותם הימים היה כרוך בסכנת רעב אמיתית. עם זאת, אין כל מקום להשוות בין בניית בתים וחקלאות, לבין אימוני הצבא, שכל מטרתם היא למנוע סכנת נפשות.

מהדברים דלעיל עולה, שהצורך בהצלה כשלעצמו אינו מתיר באופן גורף איסורי דרבנן, אך מאידך לא מצינו שחייבו לטרוח טורח רב, בעת היערכות למניעת סכנה, כאשר מדובר על איסורי דרבנן[30]. על כן, עיקר הדיון הוא מסברה, מהי מידת הטרחה המוטלת על צה"ל להימנע מקיום אימונים בצום, ומסתבר, שאין לכלול בחובת הטרחה הקמת מתקני אימונים נוספים, רק בשביל להימנע מאימון בתענית. לפיכך, נראה כי חובת הצבא להשתדל, עד כמה שניתן, להיערך לכך שתוכנית האימונים תאפשר לחיילים לצום. כלומר, מחד אין לאסור את האימונים ביום צום באופן גורף, ומאידך, אין להתירם באופן גורף, ויש להתחשב במכלול השיקולים והאפשרויות בכדי להכריע בכל מקרה לגופו[31]. להלן יידונו טעמים נוספים להקל לקיים אימונים ביום צום.

 

ג. גדר מצוות תענית

כתבו רבים מהאחרונים[32], שאדם צריך לתת את כל רכושו, בשביל להימנע מלעבור על איסור דרבנן. מאידך, לגבי קריאת מגילה מבואר בשו"ע[33], שמותר לצאת לדרך, אף שבשל כך ייבצר ממנו לשמוע מקרא מגילה, כלומר, אין צורך להתאמץ ביותר בשביל לקיים מצוות עשה מדברי קבלה וכ"ש כשמדובר במצוה מדרבנן[34].

הפוסקים[35] נחלקו אם צריך להוציא את כל ממונו בשביל להימנע מביטול מצוות אבלות, כגון שנצרך לגלח בשביל להשתדל בפני השלטונות לצורך הצלת עסקיו. יסוד הספק בזה הוא האם לדון את הגילוח כמעשה איסור, וממילא לדונו כאיסור דרבנן, או שהואיל ועיקר האיסור הוא בביטול מצב האבלות, אין לדון את מעשה הגילוח כמעשה איסור אלא כמניעת קיום עשה. בדומה לכך נראה שיש לדון באכילה בתענית[36]. אולם השדי חמד[37] כתב שאכילה בתענית היא כמעשה איסור, והגר"מ שטרנבוך[38] הוסיף ג"כ כי יש לדון אכילה בתענית כאיסור 'חפצא' בדומה למאכלות אסורות, ולא התירוהו אלא במקום פיקוח נפש או חולי. דבריהם אינם מוכרחים, ועל כן בשעת הדחק נראה שניתן לצרף את שיטת הפוסקים, הסוברים שאין צריך להוציא ממון רב, או לטרוח טרחה יתירה, בשביל להימנע מביטול אבלות, וה"ה לאכילה בתענית.

 

ד. הגבלת חובת התענית

בגמרא[39] מבואר, שחובת התענית בזמן ש'אין שלום' היא מדברי הנביאים, ואילו בזמן ש'יש שלום': "רצו – מתענין, רצו – אין מתענין". ראשונים ואחרונים נחלקו בגדר חיוב התענית כיום, האם אינו אלא מנהג משום שהציבור 'רצו', או שמא הוא חיוב גמור מדברי נביאים, מכיוון שבימינו 'אין שלום'[40]. מלבד זאת, יש שכתבו, שאף אם החיוב הוא מדברי נביאים, פרטי החיוב מבוססים על מה שקיבלו עליהם ישראל, ולכן אין להשוות את כל פרטי החיוב בד' התעניות לדיני 'תשעה באב', בו חובת התענית היא גמורה[41]. מאידך, יש שכתבו, שאף אם תוקף החיוב הוא מדין מנהג, אין זה כמנהג של איסור אכילת קטניות וכיו"ב, אלא כל עוד נהגו כך, מקיימים בכך מצווה מדברי נביאים.

למעשה, דעת רוב הפוסקים שג' תעניות הקלות אינן אלא מנהג, ורק לתשעה באב יש תוקף של איסור דרבנן[42], ולכן פסק ר"ת להקל במעוברות ומניקות, שלגביהן לא קיבלו את המנהג[43]. כמו כן, מצינו כמה היתרים בהלכות ג' תעניות, הנובעות מהיותן מנהג בעלמא, הותרה בהן רחיצה, לשיטת השו"ע[44] הותרה טעימה בלא בליעה, ואף קרבן עצים דוחה ג' תעניות[45]. 

 

פשוט הדבר שאם תעניות הציבור נידונות כאיסור דרבנן גמור, אין להתיר שלא להתענות בהם אלא באופנים שחכמים לא גזרו בפירוש, כגון חולה. אולם, הואיל ודעת רוב הפוסקים שחובת התענית מדין מנהג, יש להסתפק האם לדון בה כדין נדר, ולהתיר בשעת הדחק, שכן מסתבר שבאופן זה לא קיבלו עליהם[46], או שמא יש להחמיר בכך כאיסור דרבנן גמור, הואיל והוא מנהג שנהגו בו כל ישראל[47].

למעשה נחלקו בדבר האחרונים. בשו"ת זרע אמת[48], פסק לחולה הנאלץ לאכול בי"ז בתמוז שאינו צריך התרה, כי מנהג ישראל לצום איננו מדיני נדרים, וההיתר לאכול נובע מכך שלא גזרו במקום חולי. ואילו בשו"ת רמ"ץ[49], כתב לגבי ההיתר לאכול בצום י"ז בתמוז בגלל מחלת החולירע, שטעם ההיתר הוא מפני חשש סכנה, דבכה"ג לא קיבלו עליהם תענית דומיא דנדרים[50].

לפי עקרונות אלו, הובא בספר הצבא כהלכה[51] בשם הגרש"ז אויערבך, שחייל רשאי שלא לצום כלל בי"ז בתמוז בזמן שרב, משום שמסתבר שלא קיבלו תענית במקום סכנת נפשות[52]. נוסף לזה, חידש הגרש"ז[53], שאחיות בבתי חולים פטורות מתענית י"ז בתמוז, כל עוד הצום פוגע בעבודתן, אף שאינן חולות בעצמן (אמנם בתשעה באב חייבות). לאור זאת, נראה לכאורה שיש מקום להתיר להתאמן בצום, כאשר דחיית האימון מורכבת ביותר, שכן במקום צורך חשוב כזה מסתבר שלא קיבלו עליהם התענית[54].

הצענו דברים אלו בפני כמה מפוסקי דורנו. יש ששללו לגמרי סברה זו, משום שלדעתם כשקיבלו עליהם התענית חל חיוב מדברי נביאים, ורק בדברים שלא קיבלו כמעוברות ומניקות אין חיוב כלל, ואין ללמוד מכך על מקרים שאין ברור שלא קיבלו עליהם. מאידך, יש שהסכימו לסברה זו ואף אמרו, שמסתבר שלא קיבלו עליהם כשיש בכך צורך ציבורי חשוב, ולאו דווקא צורך הצלה, אולם סייגו את דבריהם ואמרו, שאין להתיר לקיים אימונים בצום, אלא כאשר לא קיימות חלופות, וכן שיש להימנע מלהורות הוראה גורפת בדבר אלא רק באופן פרטני, מחשש לפריצת גדר ופגיעה בצביון הדתי של הצבא.

 

ה. האם תענית נדחית מפני מצוות יישוב ארץ ישראל

בשו"ת משיב מלחמה^[55], העלה הגר"ש גורן סברא להקל שלא להתענות בתשעה באב, גם כשהדבר אינו כרוך בפיקוח נפש, לצורך מצות יישוב ארץ ישראל, משום שכפי שחולה פטור מהתענית, כך גם מצוות יישוב ארץ ישראל דוחה את התענית.

מקור דברי הגר"ש גורן הוא בדברי הגר"א על השו"ע^[56], שהמקור לכך שמותר לחולה שאין בו סכנה לאכול בתשעה באב, הוא ממה שהתירו אמירה לגוי לעשות רפואה בשבת^[57], וכן מהיתר נעילת הסנדל לחיה, וסיכה למי שיש לו חטטין בראשו, ביום כיפור. הגר"ש גורן למד מכך, שבמקום צורך שהותרה עבורו אמירה לגוי, כך יש להתיר עבורו אכילה בתשעה באב. ממילא, כיוון שמבואר בגמרא^[58], שהותרה אמירה לגוי לצורך מצוות יישוב ארץ ישראל, כך גם הותרה אכילה בתשעה באב.

אולם דבריו צריכים עיון, שכן מה שהתירו לחולה לאכול בתענית, ולגוי לעשות רפואה בשבת, הוא משום צער, שבזה דווקא הֵקלו יותר, אך לא לדבר מצווה, מה גם ששתייה בצום אינה מסייעת באופן ישיר למצוות יישוב הארץ[59].

בנוסף, נחלקו חכמי דורנו אם התירו 'אמירה לגוי' בכל דבר המסייע ומחזק את היישוב היהודי בארץ ישראל[60], או שמא רק לצורך קניית בתים וקרקעות, שהיא גאולת קרקע ממשית[61], ולשיטת המחמירים עיקר ההיתר בטל. מסתבר, שגם הרב גורן לא הֵקל אלא בצירוף טעמי היתר נוספים.

היתר נוסף כתב בשו"ת אורחותיך למדני[62] (בתשובה בכת"י), שמי שייגרם לו הפסד מרובה מאד בשל התענית, אינו חייב להתענות, כשם שהתיר הרמ"א[63] לאבל, לעשות מלאכה במקום הפסד מרובה.

אולם היתר זה תמוה, שכן דחיית אבלות קלה מדחיית תענית, שכן, אבלות נדחית לצורך מצווה[64], ואילו תענית אינה נדחית מפני מצווה (ורק בתענית דחויה הותר לבעל ברית לאכול). יתירה מזו, גם אבלות לא הותרה במקום הפסד מרובה, כמבואר בשו"ת חתם סופר[65], שח"ו להתיר תספורת לאבל במקום הפסד מרובה, וכן אסרו רבים מהאחרונים נישואין לאבל אפילו במקום הפסד מרובה, ועל כן נראה שרק מלאכה ויציאה מהבית התירו לאבל במקום הפסד, אך לא שאר דיני אבלות[66], וכל שכן שלא התירו לבטל תענית במקום הפסד מרובה[67].

 

ו. מצווה דרבים

הביה"ל[68] מביא בשם הריטב"א, שחתן חייב להתענות בג' תעניות, משום שאין יו"ט של היחיד דוחה אבלות דרבים. מדבריו עולה שיו"ט דרבים אכן דוחה תענית[69]. ונראה שטעם ההיתר הוא, משום שלא גזרו צום במקום ביטול מצווה דרבים ששייכים בה כל ישראל, וכפי ששמחת הרגל דוחה אבלות.

בנידון דידן נראה, שאימון נחשב מצווה דרבים, שכן יישוב הארץ היא מצווה המוטלת על כלל ישראל, ובהצלחת המדינה יש תועלת לכל ישראל, אף שהעוסקים בפועל במצווה בכל יום הם מיעוט הציבור, ולכן דוחה תענית דרבים. אמנם, בתשעה באב אין הדין כן, שכן המג"א[70] כתב, שסעודת מילה אינה דוחה תשעה באב, כפי שסעודת פורים אינה דוחה תענית שגזרו הציבור, אף שהיא מצווה דרבים, משום שהתענית קדמה לחג[71], ותשעה באב לעולם נחשב שבא קודם המצווה[72]. אף שאר תעניות אינן נדחות מפני ברית מילה, היות והיא מצווה של היחיד, אולם במקום מצווה דרבים, יתכן ולא קיבלו עליהם התענית. היתר זה מחודש מאוד, שהרי ביטול התענית עבור האימון אינו מבטל את התענית כולה, אלא רק לחיילי צה"ל המתאמנים, ורוב ישראל כלל לא עוסקים במצווה זו ביום התענית, אך ראוי הדבר להצטרף כסניף להיתר למה שהובא לעיל. בנוסף, היתר זה שייך רק כאשר לא ניתן למצוא זמן אחר לאימון.

לסיכום, יש להשתדל לתכנן את האימונים, כך שתימנע או תתמעט הפגיעה ביכולת החיילים הצמים להתענות (בדגש על תשעה באב), כל עוד אין בכך פגיעה ממשית בכשירות הנדרשת.

על כן, מותר לערוך אימון צבאי חיוני בתענית כשלא ניתן לקיימו במועד אחר (בדגש על אימוני יחידות המילואים, המתקיימים בדרך כלל אחת לשנה), הואיל וכשירותו המבצעית של הצבא נחשבת לפיקוח נפש המונח לפנינו, שדוחה דין דרבנן, ובנוסף ניתן להקל בכך, מצד היותה של התענית מנהג שלא קיבלו עליהם במציאות זו, וכן משום מצווה דרבים.

חלק שני – השתתפות היחיד באימונים ובפעילות צבאית ביום צום

הקדמה

כשנקבע אימון בצום בהיתר, פשוט שחובה על כל חייל להשתתף בו. אולם, כשנקבע באיסור שלא על פי גדרי ההלכה, אין להשתתף בו ועליו לפטור את עצמו על פי פקודות הצבא. אמנם, אם מדובר באימון שהשתתפותו בו חיונית, נראה לדון זאת כאונס ועליו להשתתף בו, ואם במהלך התענית ייאלץ לאכול עקב חולשתו הרבה, יהיה הדבר מותר כדין חולה, כפי שיתבאר להלן. ברם, בתנאֵי שרב אין להורות כך מחשש להתייבשות, ובמידת הצורך ישתה טרם שיחוש צמא. ואף שבאופן פרטני, ניתן לעיתים להתענות ולהשלים את הנוזלים בגוף על ידי החדרת נוזלים[73], מכל מקום אין להורות כך ציבורית משיקולים רפואיים ומבצעיים.

 

א. גרימת פטור מתענית בידיים

פעמים רבות חייל עלול להידרש לבצע מטלות צבאיות שאין הכרח לבצען דווקא בצום, אך מסיבות כלשהן נוצר צורך לבצען בצום. לדוגמא, במבצע צוק איתן שהסתיים מעט לפני תשעה באב, נאלצו חיילי מילואים רבים להזדכות על ציודם במהלך הצום, ובגלל תנאי החום ששררו באותו היום, לא ניתן היה לבצע את המשימה תוך כדי צום. שאלה מעין זו, נשאלת לא אחת גם על ידי חיילים העובדים בסדנאות, על ידי חובשים במרפאה ועוד, שאינם יכולים לבצע את תפקידם תוך כדי תענית[74].

יש מפוסקי זמננו[75] שכתבו, כי מי שנצרך ללכת לעבודתו, רשאי לעבוד ביום צום, אף אם במשך הצום ייחלש ויצטרך לאכול, שכן בשעה שיאכל, יהיה כבר בכלל חולה הפטור מתענית[76]. עם זאת, אין ראוי לאדם להפקיע מעצמו את חובת התענית, ובפרט לא את תענית תשעה באב, כי כדאי הוא בית אלוקינו להתאבל עליו ולא להיפטר מכך. דומה הדבר למעגֵל כנפי כסותו כדי לפטור עצמו מחובת ציצית, שיש על כך עונש בידי שמים (בעידנא דריתחא) כמבואר בגמרא[77].

על כן ראוי להימנע בצום מפעילות שעשויה לגרום לאדם להיות כחולה הפטור מתענית. אך כאשר הכרחי הדבר לצורך ציבורי, או לצורך עבודתו הרגילה, ניתן לסמוך על היתר זה בשלוש התעניות, ובתשעה באב יש להימנע מלהזדקק להיתר זה.

יצוין, כי בספר הצבא כהלכה[78] הביא בשם הגרש"ז אויערבך, שחלק על היתר זה, וכתב שאסור לאדם לגרום לעצמו להיות פטור מהתענית בכך שישתתף בפעילות צבאית. אפשר שלדעת הגרש"ז, חכמים פטרו מתענית רק מי שכבר חולה, ולא התירו לגרום לעצמו חולשה שתפטור אותו מהתענית. עוד יתכן, שכוונת הגרש"ז לאסור ביצוע פעילות שתפטור אותו מהתענית, משום שהדבר סותר את רצון חז"ל שקבעו את התענית, וממילא, כל דבר שיש לו מועד מתוכנן אין לקובעו בתענית.

על כל פנים נראה פשוט, שאדם אינו רשאי לאכול ולשתות בתענית, לפני שמגיע בפועל למצב של חולי. עם זאת, אדם שיודע בבירור שמחמת התענית ייפול למשכב, נראה שפטור מהתענית כבר מתחילתה. אולם, כאשר מצד עצמו לא יזדקק לאכול או לשתות בתענית, אלא שהוא גורם לעצמו להגיע לידי חולי על ידי מאמץ, חייב להתחיל את התענית ורק כשייחלש יוּתר לו לאכול או לשתות[79].

 

ב. שיעור החולשה הפוטרת מתענית

התבאר, שבמקום שקיים אילוץ, מותר לאדם לעסוק בצורכי ציבור ואף סתם ללכת לעבודתו, גם אם בשל כך לא יוכל להתענות. השאלה שיש לדון בה היא, מהי מידת החולשה שפוטרת מהתענית.

בשו"ת אגרות משה הנ"ל כתב, כי החלש יותר משאר בני אדם בתענית, הרי הוא כחולה שלא גזרו עליו חכמים לצום. בספר מנחת אשר (כת"י) תמה על דבריו, שהרי לא מצינו שפטרו אלא חולה ולא חלוש. ואכן מצינו בכמה הלכות שקושי להתענות וחולשה אינם פוטרים מתענית[80]. בספר חוט שני[81] כתב, כי החש מחמת התענית כאבי ראש חזקים שאינם חולפים, נחשב לחולה. ונלע"ד, שאף המרגיש חולשה המונעת ממנו לתפקד כרגיל, כאדם חולה המוטל במיטה, אף הוא בכלל חולי. ראיה לדבר, מדין 'הכל חולים אצל צינה'[82], שהתירו לומר לנכרי להדליק מדורה כאשר הקור חזק, ומבואר אפוא, כי קושי משמעותי ביכולת התפקוד נחשב כחולי.

פעמים רבות קשה לאמוד את השיעור בו פטור אדם מתענית. למרות זאת, במקום צורך על החייל בעצמו לבחון, אימתי פטור הוא מתענית. עם זאת, אין להתיר (ללא סיבה מוצדקת) לחייל לעבוד במקום חם ביותר, עד שיגיע לחולשה הפוטרת מתענית, משום שמצב כזה קרוב להתייבשות ולחשש סכנה, וכאשר מוטל עליו להימצא במקום שרבי, למשך זמן רב, רשאי לשתות משעה בה מרגיש צמא, שכן יש לדמותו ליודע בבירור שיחלה מחמת התענית, מחמת תנאי האקלים בו הוא נמצא.

 

ג. אכילה ושתייה 'לשיעורים' לנמצא בתנאי שרב ובפעילות מבצעית

לעיל (פרק נט תשובה א) הובאה מחלוקתם של הגר"ש גורן והגרש"ז אויערבך, האם נדרש מחיילים הנצרכים לשתות לצורך מבצעי, לשתות לכתחילה לשיעורין כמו ביום הכיפורים. להלן יבוארו השיטות השונות בנידון.

בתקופה בה השתוללה באירופה מגפת החולירע, התיר בשו"ת דברי נחמיה[83] לאכול ולשתות בתשעה באב, וכן הֵקלו בזה שו"ת דברי מלכיאל[84] והרמ"צ[85]. בעל דברי נחמיה הציע את דבריו בפני אדמו"ר הצמח צדק מחב"ד, והוא השיב לו כי דבריו נכונים, אך לכתחילה יש לשתות לשיעורים. תשובת הצמח צדק הועתקה בספר פתחי עולם והביאם הביאור הלכה[86]. נמצא, כי נחלקו הפוסקים עד כמה חלה החובה לצמצם איסורי דרבנן בכדי להימנע מסכנה, כאשר האדם שעשוי להסתכן אינו חולה כלל.

הרב גורן החמיר לשתות לשיעורים, במהלך פעילות מבצעית שכללה תפקידי שמירה ואבטחה באיזור אקלים חם. הגרש"ז לעומתו סבר, כי חומרא זו נכונה רק לנמצא בשמש שלא במהלך פעילות מבצעית[87], אבל העוסק בהצלה שותה כל צרכו, משום שעוסק בפועַל בהצלה, אולם כיוון שאינו חולה ממש, לא הותר לו לשתות אלא כדי צרכו, אך לא לאכול. לענ"ד נראה, כי אין חילוק מהותי בין אכילה לשתייה בדין זה, שהרי אכילה ושתייה הם שם אחד ואיסור אחד גם לגבי יום הכיפורים, כמבואר במשנה[88]. אלא עיקר הטעם, מפני שלא התירו לחייל אלא את הנצרך לו בלבד ולא מעבר לכך. לכן נלע"ד לדינא, כי חייל שהאכילה מחזקת אותו יותר לפעילותו, אין לו לדקדק יותר מדי ולהקפיד בדווקא לשתות ולא לאכול.

למעשה, מאחר שחיילים שאינם שומרי מצוות אינם מתענים, ובשל כך הצבא מקיים שגרת אימונים בימי צום, הורה הגר"א וייס, שחייל המשתתף באימון בנסיבות אלו, משום שהשתתפותו הכרחית לקיום האימון, עליו להקפיד על שתייה לשיעורים במידת האפשר, ואילו חייל העוסק בפעילות מבצעית, אינו צריך להקפיד על כך, אלא שאם די לו בשתייה, אין לו לאכול. והוסיף הגר"א וייס, כי היות והחייל אינו חולה שפטרוהו לגמרי מהתענית, לא נפטר מהתענית במשך כל היום, אלא רק בזמן שצריך לאכול, כדי שיוכל לתפקד כראוי, אך בתום הפעילות חייב להשלים תעניתו, אלא אם כן חש אז חולשה גדולה ביותר, שאז חל עליו דין חולה הפטור מתענית.

לעומת זאת, לדעת הגר"ד ליאור, חייל שנמצא בפעילות המאפשרת לו בנקל שתייה לשיעורים, ינהג כן, ויפסיק כדי שתיית רביעית בין שתייה לשתייה, שכן לעניין תשעה באב יש להקל כשיטה זו[89].

 

ד. חובת שתייה 'לשיעורים' בי"ז בתמוז לחייל באימון

כאמור לעיל, חייל הנמצא באימון או בתנאי חום - עליו להקפיד לשתות לשיעורים בתשעה באב. אך בנוגע לי"ז בתמוז, לא נמצא מי שכתב שחובה לשתות לשיעורים וכן להסתפק בשתייה ולהימנע מאכילה.

בספר הצבא כהלכה[90] כתב בשם הגרש"ז אויערבך, כי בשאר צומות חוץ מתשעה באב, אין כלל דין שיעורים ואין חובה להסתפק בשתייה ולהימנע מאכילה. אבל נראה שזה לשיטתו שלא קיבלו ישראל תענית במקום צורך כהצלת נפשות, ובדומה למה שכתב לגבי אחיות בבית חולים, לפוטרן מתענית י"ז בתמוז. אם כן, יתכן שלגבי חיילים באימון, היה מורה לשתות לשיעורים ולהימנע מאכילה במידת האפשר. אך מהגר"ד ליאור שמענו, כי אין להחמיר בזה בשאר תעניות אף על חיילים באימון, אלא בעת הצורך רשאים הם לשתות מבלי לדקדק כלל בשיעורים, פרט לתשעה באב, כפי שנתבאר.

לסיכום, על פי פקודות מטכ"ל[91], חייל שמתענה פטור מכל פעילות[92]. עם זאת, ישנם מצבים שבהם נדרשת השתתפותו במטלות חיוניות שונות המוטלות על היחידה, ועל כן, כאשר לא ניתן לבצע את הפעילות בתנאי צום (כאמור לעיל), מותר, ולעיתים אף חובה, להשתתף בפעילות, אף אם בשל כך ייחלש מאד ויזדקק לשתות או לאכול, אך אין להורות כן למעשה ללא אישור רב הפיקוד.

לאור זאת, חיילים שהשתתפותם באימון שנקבע בתענית, הכרחית לכשירות המבצעית של היחידה (ובכלל זה מפקד שמפאת היעדרותו מחמת הצום לא יתאמנו חייליו, ועל זו הדרך בעל תפקיד שקיום האימון מותנה בנוכחותו או בתפקודו, כרס"פ, חונך, קצין בקרה או קצין בטיחות), ולעיתים אף חייל מילואים, שהיעדרותו מהאימון תפְגע בכשירותו המבצעית, נכון שישתתף באימון, אף אם בשל כך ייחלש מאד במהלכו וייאלץ לשתות או לאכול

במידה ואינו יכול להתחיל בפעילות בלא לאכול או לשתות, יאכל וישתה כדי צרכו, ויסמוך על השיטות שבאופן זה לא חלה עליו כלל חובת התענית.

כל הנ"ל הוא בתנאי שלא ניתן לקיים את האימון במועד אחר, או אפילו כשניתן לקיימו במועד אחר, אך הדבר יפגע בכשירות היחידה, או שקיומו במועד חלופי כרוך במאמץ בלתי סביר.

 

 

 

[1] ראה באריכות באנציקלופדיה הלכתית רפואית ח"ה ערך 'ניתוח המת', ע"פ נודע ביהודה תניינא יו"ד סימן רי ועוד.

[2] פסקים וכתבים ח"ה יו"ד סימן קנד (למעשה, ישנם שיקולים נוספים בשאלה זו שאין כאן המקום לפרטם). כעין זה כתב הרב גורן בספר תורת הרפואה עמוד 215. אמנם בשו"ת שבט הלוי חלק ו סימן כו באר, כי ההיתר לחלל שבת מטעם 'מכשילן לעתיד לבוא' הוא רק כהמשך ממעשה הצלה ממשי, ולדבריו, יש לדון אם אימוני צבא בכלל זה או לא. 

[3] עיקרון זה הובא בכתבי הרב הרצוג בסגנונות שונים, ראה פסקים וכתבים יו"ד סימן קנ אות לו, סימן קנג וסימן קנד אות ג, ובדומה לכך כתב הגר"ש גורן בספרו 'תורת הרפואה', נתיחת מתים לאור ההלכה.

[4] שו"ת אג"מ יו"ד ח"ג סימן קנה, נשמת אברהם או"ח סימן שו.

[5] נשמת אברהם או"ח שם.

[6] בית יוסף יו"ד סימן קעח.

[7] מטעם זה יש לדון אף את אימוני הצבא כמלחמת מצווה ולא רק כמכשירי מצווה.

[8] עיין מועד קטן ה ע"א, שחובה על בית דין לתקן את הדרכים ברה"ר ולהסיר מהם מכשולות משום סכנת נפשות, אך אסור לעשות זאת בשבת, כי ניתן למצוא לכך מועד אחר.

[9] נוסף על כך, יש מקום להחשיב את האימונים לעניינים מסוימים כחלק ממלחמת מצוה, ראה על כך בספר 'הצבא כהלכה' פרק ז.

[10] ראה אנציקלופדיה הלכתית רפואית ערך 'משאבים מוגבלים'.

[11] סימן קפג.

[12] סימן נט סעיף מא.

[13] עירובין פ"י ה"ב.

[14] כמו כן, הנמצא במקום סכנה, אינו חייב לטרוח מדי לצאת משם בכדי להימנע מהצורך לחלל שבת, ויתרה מזאת, הפליגו רבים מהפוסקים להתיר ליהודים לקיים שגרת חיים ביישובי יהודה ושומרון, אף שהדבר יצריך חילול שבת לשם אבטחתם.

נציין בקצרה מעט מהסוגיות שניתן לדון בהם בדין זה:  

א. המגן אברהם סימן שכט ס"ק ה כתב, שאסור להרוג 'בא במחתרת' כאשר ניתן לברוח מהבית, ותמה עליו בשו"ת בית יעקב סימן קטו, מדין גויים שבאו על עסקי קש ותבן, שיוצאים עליהם ואין בורחים מהמקום, ועיין מש"כ בזה באגודת אזוב ח"א עמוד קג.

ב. בסנהדרין פב ע"א מבואר, שמותר היה לזמרי להרוג את פינחס שרדפו, אף שיכול היה לפרוש מכזבי, ועיין מש"כ בזה במנחת שלמה ח"א סימן ז, בשו"ת אבני שיש בסוף הספר, בכלי חמדה פרשת בלק אות ד, בחמדת ישראל ח"ב דרך חיים סימן י, ובמנחת אשר במדבר סימן נו (ומצינו בתוספות ע"ז י ע"ב ד"ה חד, שמותר למלך להכניס אחר להיות במצב של רודף ולהורגו, וצ"ע בזה).

ג. עוד מצינו כי מותר במקום סכנה גמורה לשמש במוך, ובשו"ת תורת חסד אבהע"ז סימן מד אות כח באר, שבצורך שכזה יש לדון את התשמיש עצמו כהיתר משום פיקוח נפש, אף שיש בזה הוצז"ל. ברם, רבים בארו את טעם הדין באופן שונה.

ד. בשבת סא ע"ב מבואר, שמותר לחולה מסוכן להיכנס לבית הכסא עם קמיע מפני הסכנה, ואינו נצרך להתפנות מחוץ לבית הכסא, ועיין מש"כ בזה בספר חסידים סימן תתקיח. ועיין גם ירושלמי ר"ה פ"ב ה"א, ושואל ומשיב רביעאה ח"א סימן מב.

[15] כו ע"ב.

[16] ומש"כ הש"ך ביו"ד סימן רלח ס"ק ה שיש להתיר את השבועה, נלענ"ד דהני מילי דווקא לכתחילה, וראה חשוקי חמד שבועות שם שהביא מכמה מפרשים שמדובר בדין מקומי שאין ללמוד ממנו למקומות אחרים. וצ"ע מש"כ בשו"ת מהר"ש ענגיל ח"ג סימן כז, שכהן חולה שיש בו סכנה מחויב לתת כל ממונו להזמין רופא לביתו ולא ללכת לבי"ח, ואף הורה שצריך לעשות כן אפילו בטומאה דרבנן.

[17] וראה עוד בגדר הדבר מה שכתב בספר פסקים וכתבים ח"ה יו"ד סימן קנד אות טו, שכשיכול בקלות להציל עצמו בדרך היתר, אסור מהתורה לעשות בדרך איסור, ורק אם ההצלה בדרך היתר כרוכה בטרחה, תלוי הדבר אם פיקוח נפש הותרה או דחויה. וכן מצינו כי פדיון שבויים הוא בכלל הצלת נפשות והנמנע ממנו עובר באיסור 'לא תעמוד על דם רעך', ואע"פ כן אין מחללים שבת לפדות שבוי במצבי שיגרה, וכפי שמכירת שדה לפדות שבוי נעשית בהכרזה כאשר לא ניכרת לבית דין דחיפות מיוחדת בדבר (בית יעקב אבן העזר סימן עח סעיף ד), ובשו"ת מהרי"ל דסקין (קונטרס אחרון סימן ה אות ס), כתב שאין מחללים אפילו יום טוב לפדיון שבויים.

[18] ומה שהובא לעיל בשם שו"ת חוות יאיר, שחובה להוציא כל ממונו להינצל מאיסור 'סתם יינם' דרבנן, הוא מטעם שבאיסורי חפצא לא התירו חכמים אלא בפיקו"נ, ורק באיסורי גברא הֵקלו במקום חולי, וכן כתב הנשמת אדם בכלל סט אות ג. ועיי"ש שכתב, כי מי שיסתכן אם לא ישתה סתם יינם, רשאי לשתותו רק אם אי אפשר להשיג יין כשר אפילו ביוקר. יש להביא ראיה לדברי הנשמת אדם, מהמבואר בכריתות יג ע"א, כי מעוברת הנצרכת לאכילת מאכלים טמאים למניעת סכנה, תשתה פחות פחות מכשיעור, ולמד מכאן בתורת האדם (עניין הסכנה) לכל חולי שיש בו סכנה שצריך שיעורים, ושם מדובר באיסור דרבנן, ואפי"ה החמירו.

ומה שהחמירו בזה בכיבוי דליקה, הוא מטעם שדרכו של עולם שבעת שריפה בורחים האנשים מהמקום בטרם כיבו את האש, או מפני שהחמירו בכיבוי דליקה בשבת כאיסור תורה ולא כשאר איסורי דרבנן, וכמבואר בר"ן שבת סא ע"א בדפי הרי"ף.

[19] שו"ת דברי מלכיאל ח"ג סימן כו ושו"ת מהר"ם שיק סימן רפט. אמנם יש שהחמירו בזה, ראה בשו"ת דברי נחמיה או"ח סימן מ ובשו"ת דברי יציב או"ח סימן רלב, ועיין בספר מקראי קודש (פראנק) יוה"כ עמודים קמז-קמח.

[20] מובא בבית יוסף או"ח סימן שכח.

[21] לדינא, נדחו דברי רבינו ירוחם, ומותר לחלל שבת אף באיסורי תורה למנוע חשש סכנה בעתיד (מגן אברהם סימן שכח ס"ק ה ובמחצית השקל שם, וכ"כ לעניין פעילות צבאית בשו"ת היכל יצחק חלק או"ח סימן לג וסימן לה). יתירה מזו, כתב בשו"ת דעת כהן (סימן קמ), שהטעם שמחללים שבת במילת תינוק עבור המציצה, הוא משום שחששו חכמים שמא היעדר המציצה ישפיע במרוצת השנים על מעט מהנימולים ויסכנם. אולם, עיקר דברי רבינו ירוחם, שהתירו איסורי דרבנן בחשש סכנה גם כשאינו בכלל פיקוח נפש, מסתברת להלכה.

[22] או"ח סימן טז.

[23] הלכות שבת אות כ.

[24] מיהו, עיקר דבריו צ"ע, שהרי תחומין ג"כ הוי דרבנן בכה"ג, ודוחק לומר שהתירו רק אמירה לנכרי.

[25] עניין זה התבאר בהרחבה בחוברת 'מחניך' ח"ב, עמודים 131-146.

[26] הביאור הלכה (סימן רעח סעיף א ד"ה מותר) הסתפק בכך, ונבאר בקצרה את האמור בזה בש"ס ובפוסקים:

מבואר במשנה (שבת קלג ע"א) שקטן אחר מילתו כורכים על המילה חלוק או סמרטוט, וכאשר הוא בחצר אחרת, יש להביא הסמרטוט בשינוי דרך מלבוש, כרוך על אצבעו, להימנע מאיסור דרבנן של הוצאה מרשות לרשות. הרמב"ן (שבת קלד ע"ב) ועוד רבים מהפוסקים (ראה ביה"ל סימן שלא סעיף ח ד"ה חלוק) סוברים, שאף שהדבר נחוץ למניעת סכנה, אפי"ה בעי שינוי, ובשיטה לר"ן מבואר בפירוש, שגם כאשר הדבר נודע לאחר המילה, צריך לעשות זאת בשינוי, ובמגיד משנה (שבת פרק ב הלכה יא) כתב, שאף הסוברים כי אין צריך שינוי בפעולות להצלת נפשות, יודו כי כאן צריך שינוי, כי יכול היה להיערך לכך מערב שבת, ובאר השפת אמת (שבת קלג ע"א), כי אף לאחר המילה צריך בזה שינוי. מבואר, שאף איסורי דרבנן לא הותרו לחלוטין להצלת נפשות.

ברם, בספר תורת רפאל סימן לז, פשיטא ליה כי איסורי דרבנן הותרו לגמרי לצורך הצלת נפשות, ובאר כי כריכת החלוק אינה מיועדת למנוע סכנה, וכן יש שבארו, שהצריכו שינוי רק אם עושה זאת קודם המילה, שעדיין אין בפנינו סכנה (וראיית התורת רפאל דאין צריך שינוי ק"ו מסכנת איבר שהתירו בה איסור דרבנן בלא שינוי, צ"ע, כי שם מדובר במצב שא"א לעשות זאת בשינוי). לדינא נראה להקל בזה, שאין צריך שינוי באיסורי דרבנן. אם יש בדבר טורח, נראה שאף לשיטת הרמב"ן וסיעתו, הנוקטים שאיסורי דרבנן יש צורך לעשותם בשינוי, אין בכך חובה, וכפי שבמקום כבוד הבריות לא הצריכו טורח מרובה מדי להימנע מחילול שבת באיסורי דרבנן, וכן בדין ניזקא דרבים משמע, שרק כאשר אפשר בקל יש לעשות זאת בדרך היתר (ראה משנה ברורה סימן שלד ס"ק פב, ור"י מלוניל ביצה טו ע"ב בדפי הרי"ף). ברם, עדיין לא מצינו כי התירו איסור דרבנן גם כאשר ניתן להציל בדרך היתר ברורה, ועל כן הסתפק בזה בביאור הלכה.

ובאמת נחלקו להדיא הפוסקים, אם איסורי דרבנן הותרו לגמרי לצורך הצלת נפשות, בסכנה שאינה בהולה כלל, כשאין בפנינו מחלה של ממש. מבואר בגמרא (שבת קמ ע"א) כי שריית חילתית בפושרים אסורה משום עובדא דחול, והנצרך לכך לרפואת סכנה ישרה בצונן ויפשירנו בחמה. יש מהראשונים שבארו, ששריית החילתית היא פיקוח נפש, אך היות והסכנה רחוקה ואינה בפנינו נדרש שינוי גם באיסור דרבנן (ראה רמב"ן כתובות ס ע"א, וכן סובר המשנ"ב סימן שכא ס"ק ע"ה, וכפי שבאר זאת קצות השולחן סימן קלה הערה י), ויש שבארו שלא מדובר בסכנה גמורה, כי לא היו מצריכים כלל לחפש אחר דרכי היתר באיסורי דרבנן (ראה ריטב"א שבת דף קמ, ליקוטי צמח צדק סימן שכא ותורת רפאל הנ"ל).

וכן נחלקו בזה הראשונים בשבת (קלה ע"א) אם מותר להרים בן שמונה להניקו מפני סכנת האם, או שעליה להתכופף ולהניקו על הקרקע, עיי"ש בריטב"א.

ועיין עוד בזה באבני נזר או"ח סימן קיח, בקובץ תשובות לגרי"ש אלישיב ח"ב סימן כו, ברמ"א סימן שיח סעיף ב ובפמ"ג שם.

לדינא, נראה כי המֵקל בזה יש לו על מי לסמוך, אך כאשר ניתן בקלות לדקדק באיסורי דרבנן יש לעשות כן, וכשיש חשש זילותא דשבתא, יש להקפיד גם באיסורי דרבנן, ובפרט כאשר הפעולות אינם פעולות הצלה ישירות (כגון: כתיבה לצורך מבצעי או רפואי), שבזה כתבו פוסקי זמנינו, שאף לשיטת השו"ע שאין צריך לשנות בפעולות הצלה, יש לשנות בהם (ראה חזון עובדיה שבת ח"ג דין חושיב"ס סעיף יח), וכן בסכנה רחוקה יש צורך להימנע מאיסורים לכו"ע (ראה אור לציון שבת ח"ב פרק לו הערות ב-ג, משא בהר עמוד 365, אגרות משה או"ח ח"ד סימן קכז).

[27] סימן רסו, וכ"כ לדינא שו"ע הרב סימן רסו סעיף ז.

[28] יד ע"א ד"ה מתריעין. אמנם הרמב"ם חולק על כך, וכדבריו פסק הב"ח (או"ח סימן תקעו), אך בזה ההיתר פשוט, כי הזריזות הכרחית.

²⁹ שו"ת אורח חיים חלק א סימן ס.

[30] ראה מעין זה בשו"ת רדב"ז (ח"ד סימן ב) על חובת הטירחא להימנע מאיסורי הרחקות נידה במקום חולי, ומה שכתב על דבריו בשיעורי שבט הלוי יו"ד סימן קצה אותיות טז-יז.

[31] בשו"ת חתם סופר (חו"מ סימן קעז) כתב, כי דוחקא דציבורא הוי כפיקוח נפש, ומאידך, הקפדה ציבורית על שמירת המצוות היא קידוש השם של ממש.

[32] פתחי תשובה (יו"ד סימן קנז ס"ק ד), וראה באריכות בשו"ת יביע אומר (חלק ד אבן העזר סימן ג אות ד).

[33] אורח חיים סימן תרפח סעיף ז.

[34] שו"ת דבר יהושע (ח"א סימנים א-י וח"ב סימן קלז), וראה באריכות בגדר זה בספר 'מנחת אשר - כללי המצוות' סימן טו.

[35] דרכי תשובה (סימן קנז ס"ק יח), ועיין לחם משנה (הלכות אבל פ"א ה"א) שכתב בשם הר"ן, שביטול אבלות לדבר מצווה נחשב לשב ואל תעשה, ויש כח ביד חכמים לעקור אבלות אף כשהיא מהתורה. אמנם יש החולקים שם על סברתו, וראה דברי יחזקאל סימן יז ואכמ"ל.

[36] ועיין דעת סופר (יו"ד סימן קי), שדן אם מותר לאונן לשתות בתשעה באב כאשר אין אחרים היכולים לקברו. למעשה, יש המורים להקל בזה לחופרי קברים בתשעה באב משום 'כבוד הבריות', ואכמ"ל.

[37] מערכת יום הכיפורים סימן א ס"ק י ד"ה אמנם נראה.

[38] מועדים וזמנים ח"ה סימן שלג.

[39] ראש השנה יח ע"ב.

[40] ראה במקורות להלן ובחזון עובדיה דיני ארבע תעניות הערה ח.

[41] העמק שאלה סימן קנח.

[42] תוס' ורשב"א מגילה ה ע"ב. ואף בשיטת הרמב"ם שהוזכרה לעיל, י"א שכוונתו שאלו דברי קבלה ויש חולקים. ראה בעניין זה שו"ת רמ"צ ח"א סימן לט, פני יהושע פסחים נ"ד ע"ב ושו"ת דברי מלכיאל ח"ג סימן כו.

[43] הגהות מיימונית תענית פ"ה ה"א.

[44] אורח חיים סימן תקסז סעיף א.

[45] גבורת ארי תענית יב ע"א.

[46] הרמ"א (יורה דעה סימן רכח סעיף מז), פסק דין זה אף לגבי חרמי ציבור, אף שמחמירים בהם כדין דאורייתא.

[47] ש"ך יורה דעה סימן ריד ס"ק ד. בטעם דין זה ראה שו"ת מהר"ם שיק (יו"ד סימן רטו), שמנהג כל ישראל הוי כתקנת בי"ד הגדול ויש בזה לאו של 'לא תסור'. מיהו, מבואר שם כי זה רק בתקנת חכמים לסייג, וא"כ אין זה שייך לגבי תענית ציבור, וראה מש"כ בזה באריכות בשו"ת דברי מלכיאל ח"א סימן כח. 

[48] ח"א סימן עה.

[49] ח"א סימן לט.

[50] לדבריו, הש"ך הנזכר לעיל שכתב שאין למנהג דין נדר אלא דין דרבנן, מתייחס למנהג שיש בו ריחוק מעניין איסור, אבל לא לצום ותענית שמיועדים לתשובה, וראה שו"ע אורח חיים סימן תקסח סעיף ב.

[51] פרק יח הערה 6.

[52] ועיין גם בשו"ת מהרי"ל דיסקין (קונטרס אחרון סימן ה אות עה), כי עיר שלמה שנאלצת לאכול בזמן המגפה, מסתבר כי אינם בכלל חובת קבלת הצום, אף אם נאמר שלחולה רגיל לא התירו לאכול אלא מדין חולי.

[53] מדריך הלכתי לאחות מאת הגר"י נויבירט.

[54] עם זאת, תלמידיו של הגרשז"א מעידים שהוא התנגד נחרצות לקיום אימון בתענית, אך לא התברר לנו אם דבריו נאמרו גם כאשר לא ניתן למצוא מועד אחר לאימון.

[55] ח"ב סימן קמ.

[56] אורח חיים סימן תקנד סעיף ו.

[57] ובעיקר דברי הגר"א תמה בשו"ת דברי נחמיה (או"ח סימן מ), שהרי מקור הדין שלא גזרו על תענית במקום חולי הוא מספר תורת האדם לרמב"ן, ובתורת האדם עצמו כתב, כי אין שבות על ידי ישראל נדחית לצרכי חושאיב"ס. ונלע"ד ליישב כי החמירו בשבות ע"י ישראל, מפני שניתן לטפל בחולה על ידי נכרי ולא הוצרכו להתיר שבות על ידי ישראל, ועל כן החמירו גם היכא דליכא נכרי (וכן מצינו בשו"ע אורח חיים סימן שיא סעיף א, שהתירו טלטול מת בשבת מפני כבוד הבריות על ידי כיכר או תינוק, ועל כן לא התירוהו בלא כיכר אף כשאין לו כיכר). אך דבר שמצד עצמו לא ניתן לעשותו על ידי נכרי, התירוהו על ידי ישראל. מעין זה כתב הר"ן (שבת סא ע"א בדפי הרי"ף) שהתירו לגונח לינוק מבהמה, היות שזוהי פעולה שלעולם לא ניתן לעשותה ע"י נכרי. מיהו, הרמב"ן עצמו לא חילק בכך בכתובות (ס ע"א), וביאר אחרת את ההיתר בגונח. ושמא ס"ל כי גונח די לו בדוחק לשתות חלב שחלב נכרי כעת, ולא הוצרכו להתיר שבות ע"י ישראל.

[58] גיטין ח ע"ב.

[59] עיין שו"ת רד"ך בית יח שכתב, שיש אומרים כי היתרי חכמים בשבת עבור חולה וכבוד הבריות, נאמרו רק בפעולה המסייעת ישירות לרפואה ולכבוד הבריות, ולא במכשירין צדדיים. נוסף על כך, לגבי "כותבין עליו אונו", שלכאורה אף הוא לדבר מצווה, הרי התיר זאת הרמ"א (או"ח סימן שו סעיף יא) רק בכתב גלחות, שהוא שבות דשבות. 

[60] תשובת הגר"ע יוסף בילקוט יוסף סוף סימן רמד.

[61] שו"ת באהלה של תורה ח"ב סימן ל, וכן נראה שיטת הרב קוק בשו"ת אורח משפט או"ח סימנים נ-נה, ועיין בספר משא בהר עמוד 159.

[62] בתשובה אחרת התיר לחיילי בט"ש לאכול בתענית בק"ו מהדברים שהותרו במחנה, אולם מרוב הפוסקים נראה שאין להוסיף על הדברים שמנו חז"ל, ועיין שו"ת מהרי"ל סימנים קנז-ח.

[63] יו"ד סימן שפ סעיף ה.

[64] ראה שו"ע אורח חיים סימן תקנא (בכמה מקומות), רמ"א יו"ד סימן שצ סעיף ז, שו"ע יורה דעה סימן שצג סעיף א.

[65] או"ח סימן קנח.

[66] ומש"כ האגר"מ יו"ד סימן רכז בשם הש"ך שהביא דברי הלבוש בעטרת זהב, שכל דיני אבלות נדחים במקום הפסד מרובה, נדמה שלא ראה דברי הלבוש במקורם, כי אדרבה משמע שם ההיפך, וכן מבואר גם בדרכי תשובה סימן קנד ס"ק ח בשם אחרונים רבים.

[67] וכן כתב הגר"א וייס בקונטרס מנחת אשר לפרשת דברים תשע"ז.

[68] סימן תקמט.

[69] וכפי שמצינו בשו"ע (אורח חיים סימן תרצו סעיף ז), ששמחת פורים דוחה אנינות דיחיד, עיי"ש, ומשמע מדברי האור זרוע סימן קמ, שמצווה הדוחה תענית, אין זה דווקא כאשר מדובר ב'יום טוב', אלא כל מצווה שיש בה כח לדחות תענית דוחה את התענית, וכפי שכיבוס בגדים בתשעה באב עבור שבת מותר מדינא דגמרא אף שאינו יו"ט.

[70] סימן תקנט ס"ק יא.

[71] ריטב"א תענית יח ע"ב, ב"י אורח חיים סימן תיח.

[72] שו"ת מנחת ברוך סימן פג.

[73] ראה פרק נט הערה 7.

[74] בהקשר זה נשאלנו אם בכדי למנוע מתח בין חיילים שומרי מצוות לשאר חבריהם, מותר לאדם לתפקד בתענית בתנאי חום כדרכו, אף שהדבר יאלצו לשתות בתענית. היו שרצו לאסור, כפי שמצינו שלא הֵקלו חכמים באיסור דמאי וכיו"ב מפני דרכי שלום, שכן מדינא כל ישראל חייבים בתענית, ומי שאינו מתענה לאו כל כמיניה לגרום לאחרים להימנע מתענית. לענ"ד נראה כי 'אחוות לוחמים' מהווה שיקול מרכזי בפסיקת ההלכה בצבא, וכפי שמשמע מרש"י נדה דף לד ע"א ד"ה ויאסף ובמהר"ץ חיות שם, אך מ"מ יש לצפות כי חייל שמדקדק במצוות, יעריכו זאת חבריו ולא יצפו ממנו לוותר על שמירת ההלכה עבור יחסיו החברתיים.  

[75] בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סימן קיד), כתב לגבי העוסק בצרכי ציבור, שעבודתו היא בכלל מלאכת שמים, וכן לגבי שכיר שאם לא יעבוד בתענית ייגרם הפסד למעבידיו, שמותר להם לעבוד בתענית, אף שבשל כך יזדקקו בהמשך היום לאכול או לשתות. כמו כן, שמענו מהגר"א נבנצל, שהגר"ש וואזנר הורה לאנשי חברא קדישא לחפור קברים בתשעה באב, על אף שייאלצו לשתות לכשייחלשו מאוד, ועיין עוד בשו"ת שאילת שלמה (ח"א סימן רנט), שהתיר לאנשי הקיבוץ הדתי לצאת לעבוד בשדה בי"ז בתמוז, ולשתות לכשייחלשו מאוד. יתר על כן, התירו הגר"נ קרליץ (חוט שני שבת ח"ד פרק צג סק"ב) והגר"א וייס (שיעור לפרשת דברים תשע"ז) לאדם שעובד במשך השנה, ללכת לעבודה כדרכו גם בתענית, אף שבשל כך ייחלש ולא יוכל להשלים התענית, וכל שכן שיש להתיר זאת אף לכתחילה, לצורך אימון שחשיבותו רבה, בתנאים הנ"ל. אולם בספר הצבא כהלכה (פרק יח סעיף ז והערה 10) הביא בשם הגרש"ז אויערבך, שאסור להתאמן בצום, אם בשל כך יזדקק שלא להשלים התענית, אולם צ"ע על איזו מציאות דיבר הגרש"ז.

[76] בשו"ע (אורח חיים רמח סעיף ד) מצינו איסור על אדם להכניס עצמו למצב בו ייאלץ לחלל שבת לשם פיקוח נפש. ברם, נידון דידן קל יותר כי אין האדם גורם לעצמו 'אונס' ו'סכנה' להתיר לו לחלל שבת, אלא מכניס עצמו ל'פטור' מהתענית. לפיכך, דומה הדבר לגורם לעצמו להיפטר ממצווה ומעגל כנפי כסותו.

[77] מנחות מא ע"א.

[78] פרק יח סעיף ז (עמוד קפח).

[79] אמנם חכם אחד טען, כי כאשר כבר החליט האדם לעסוק במלאכתו, ויודע כי יזדקק בשל כך לשתות, רשאי הוא לשתות כבר מתחילת עבודתו גם בטרם שמרגיש חולשה. סברה זו נראית תמוהה, והצענו אותה בפני כמה פוסקים אשר שללו אותה לחלוטין.

[80] כמבואר ברמ"א (אורח חיים סימן תקסח סעיף ב) ובמשנ"ב (שם ס"ק כב), ובשו"ע (אורח חיים סימן תרפו סעיף ב) ובמשנ"ב (שם ס"ק ו).

[81] שבת ח"ד סימן צג ס"ק ב.

[82] שו"ע אורח חיים סימן רעו סעיף ה.

[83] או"ח סימן מ.

[84] ח"ג סימן כו.

[85] ח"א סימן לט.

[86] סימן תקנד סעיף ו. קצת צ"ע בדברי הצמח צדק, כי לכאורה דבריו כאן עומדים בסתירה לדברים שכתב בעניין הכנת חילתית למניעת סכנה, וכפי שהתברר לעיל בתחילת המאמר, ואכ"מ.

[87] כן כתב גם בספר אור לציון ח"ג פרק כט אות י.

[88] יומא עו ע"א, ש'אכילה ושתייה' נמנו כעינוי אחד מתוך החמישה.

[89] כשיטת השו"ע אורח חיים סימן תריב סעיף י.

[90] שם.

[91] פקודה מספר 34.0201 סעיף 28 וסעיפים 40-41.

[92] לעומת זאת, קצין בדרגת אלוף, רשאי לאחר התייעצות עם הרב הראשי לצה"ל, לחייב חייל שצם להשתתף בפעילות מבצעית.