דגשים בהכשרת חלקי המערכת

א.  הכשרת הסירים

סיר הקיטור בנוי מדופן כפולה בה זורם הקיטור, וממעטפת חיצונית נוספת המֵגנה על המשתמש מפני כוויות. המעטפת החיצונית מחוברת כמקשה אחת לשפת סיר הבישול (כלומר, לחלקו העליון), וחלל אויר מפריד בינה ובין צידה החיצוני של הדופן הכפולה. יש לדון באופן הכשרת סיר הקיטור, אם המעטפת החיצונית צריכה הגעלה, ואם צידה החיצוני של הדופן הכפולה צריך הכשר מבחוץ.

 

במסכת ע"ז מובאת דרך הכשרת הכלים: "וכיצד מגעילן? א"ר הונא: יורה קטנה בתוך יורה גדולה. יורה גדולה מאי? ת"ש, דההוא דודא דהואי בי רב עקביה, אהדר ליה גדנפא דלישא אפומא, ומליוה מיא וארתחה (רש"י: שפה של עיסה סביבות פיה כדי שתקבל מים הרבה ויעברו הרותחין על שפתה). אמר רבא: מאן חכים למעבד כי הא מילתא, אי לאו רב עקביה דגברא רבא הוא! קסבר: כבולעו כך פולטו, מה בולעו בניצוצות, אף פולטו בניצוצות"[1].

הכשרת קדירה קטנה נעשית ע"י הכנסתה ליורה גדולה, ופליטת הטעם שבקדירה למֵי ההכשרה נעשית הן מתוך הכלי והן מחוץ לכלי. אולם יורה גדולה, אע"פ שבד"כ לא ממלאים אותה עד שפתה, כיון שניתזים ניצוצות במהלך הבישול, הרי שהיורה בולעת אף בשפתה, וכיון שלא ניתן להכניסה לכלי אחר גדול ממנה, יש לעשות הגבהה לשפתה, למלא את היורה מים ולהרתיחם. כתוצאה מהרתיחה, המים עוברים על שפתה ונכשרת בכך. הראשונים הציעו פתרון חלופי לעשיית השפה: "ואם ירצה יקח אבן רותח או לפיד אש"[2], וכשמכניס את האבן הרותחת לתוך היורה המים עולים וגולשים על שפת הכלי. וכתב רבינו ירוחם: "יש מי שכתב שאינו די באבן אלא דוקא בשפה של טיט, אבל העולם נהגו להכשיר באבן רותח"[3], וכן הוא בשו"ע: "כלי גדול שאינו יכול להכניסו לתוך כלי אחר מחמת גודלו, עושה שפה לפיו בטיט כדי שיתמלא היטב ויגיעו המים בשפתו, וממלאו מים ומרתיחו; או יקח אבן רותחת או לפיד אש וישליכנו לתוכו בעודו רותח, ומתוך כך ירתיחו המים יותר ויעלו על שפתו"[4]. המג"א הביא בשם מהרי"ל: "דאם הוא כלי ששואבין עמו רותחין אין לו תקנה באופן זה, דצד החיצון לא נגעל, לכן צריך להכניסו כולו ליורה"[5].

למדנו, שלכתחילה יש להכשיר את הכלים הן מצידם הפנימי והן מצידם החיצוני, אולם כלים שבלעו רק מצידם האחד ניתן להכשירם ע"י הגעלת צד אחד בלבד. וכלים שדרך תשמישן גם מבחוץ כגון מצקת שמשתמשין בה בכלי ראשון, אין לה תקנה באופן הגעלה זה, כיון שהצד החיצון לא נגעל כלל.

הקיטור העובר בין הדפנות הכפולות של הסיר מבליע טעם חמץ בשתי הדפנות. הדופן הפנימית חשופה מצידה האחד לחלל הסיר ומצידה השני לקיטור, ואילו הדופן החיצונית חשופה מצידה האחד לקיטור ומצידה השני לחלל האויר. הכשרת הדופן הפנימית נעשית מצידה האחד ע"י הרתחת המים בסיר הקיטור, ומצידה השני ע"י הקיטור העובר בין הדפנות. כמו כן, הכשרת הדופן החיצונית נעשית מצידה האחד ע"י הקיטור העובר בין הדפנות, ומצידה השני, כיון שהיא חשופה לחלל האויר, הרי שדינה כדין יורה גדולה שצריכה הכשרה מצידה האחד בלבד.

 

המעטפת החיצונית מחוברת לשפת הסיר ומטרתה למנוע מגע ישיר של עובדי המטבח עם הדופן הכפולה של סיר הקיטור, כיון שחומה רב וסכנת כווייתה מרובה. המעטפת אינה צמודה לדופן הכפולה אלא רחוקה ממנה כחמישה ס"מ, וביניהם חלל אויר. יש לדון האם המעטפת החיצונית בולעת אף היא איסור חמץ מדין 'חם מקצתו חם כולו', וא"כ כיצד ניתן להכשירה.

המשנה במסכת פסחים מתארת את דרך צליית קרבן פסח: "כיצד צולין את הפסח? מביאין שפוד של רימון ותוחבו לתוך פיו עד בית נקובתו, ונותן את כרעיו ואת בני מעיו לתוכו". ושואלת הגמרא, מדוע לא צולין בשיפוד של מתכת? ומשיבה: "איידי דחם מקצתו חם כולו"[6], היינו, כיון שהשיפוד בחלקו החיצון עומד כנגד האש, אמרינן 'חם מקצתו חם כולו', ולכן גם חלק השיפוד שבתוך הקרבן מתחמם, והקרבן ייצלה מחמת השיפוד ולא מחמת האש, ולא יתקיים "צלי אש". למדנו מכך עיקרון, שבמתכת אמרינן 'חם מקצתו חם כולו'. להלן נראה מהן השלכותיו של כלל זה.

כלי מתכת חם שהשתמשו בו במאכל איסור במקצת הכלי, נחלקו הראשונים אם יש להכשיר את כולו משום דאמרינן 'חם מקצתו חם כולו', ואם כך אע"פ שהשתמשו רק במקצת הכלי, הבליעה מתפשטת בכל הכלי, או שיש להכשיר רק את מקום השימוש בכלי. דעת הרשב"א שיש להכשיר את כל הכלי: "כלי מתכות שנאסר מקצתו נאסר כולו, לפי שהוא מתחמם ביותר, וכשחם מקצתו חם כולו. ולא אמרו אלא לענין איסורו, אבל לענין הכשר עד שיכשיר את כולו - אם מגעילו צריך להגעילו כולו, ואם מלבנו עד שילבין כולו"[7]. לדעת הרשב"א מחמירים לומר 'חם מקצתו חם כולו' רק לעניין הבליעה, כלומר, אם הכלי בלע בחלקו האחד והוא חם, אמרינן שהבליעה מתפשטת בכל הכלי, אך לעניין הכשרו, אין אומרים 'חם מקצתו חם כולו' ודי בהכשר מיעוט הכלי, אלא יש להכשירו כולו בין בהגעלה ובין בליבון. אבל הרא"ה בבדק הבית חלק על דברי הרשב"א, וסבירא ליה דהן בהגעלה והן בליבון אמרינן דהבליעה מתפשטת בכל הכלי, אלא שכיון שהכשר הגעלה פולט את הבלוע, בזה חל הכלל 'כבולעו כך פולטו', ואילו בהכשר ליבון, ההכשר אינו מטעם 'כבולעו כך פולטו', אלא הבלוע נשרף במקומו, ועל כן, איסור שנבלע במקצת הכלי באמצעות רותחין, ייפלט ע"י הגעלת מקום הבליעה בלבד, משום 'כבולעו כך פולטו', אבל הכשר בליבון, כיון שמטרתו לשרוף את הבלוע, הרי ששורף במקומו בלבד, ולכן בזה לא אמרינן 'חם מקצתו חם כולו', ויש ללבן את כל הכלי. וזה לשון הרא"ה: "והוי יודע, דהחזרת כבשונות (ליבון) אינו הכשר כהגעלה בכלי מתכות, דהתם הוא להפליט מה שבלע, אבל ליבון בשום מקום אינו מפליט כל איסור שבו, אלא כילוי הוא שמכלה איסור שבתוכו, ולפיכך הוא הכשר. ונפקא לן מינה, דאילו שפוד של מתכות דקי"ל חם מקצתו חם כולו, ונשתמש בו איסור במקצתו הרי הוא כולו נאסר כאילו נשתמש בכולו, וכשבא להכשירו בליבון לא די לו ללבן עד כדי אותו מקצת שנשתמש בו באיסור, לפי שאין ליבון מפליט בולעו אלא מכלה, וכשמכלה עד כדי אותו מקצת לא די לו בכך, שכשיבוא להשתמש בו בהיתר יפלוט איסור ע"י אותו מקצת שלא הוכשר, אבל בקדירה של מתכת שנשתמש בה איסור במקצתו, די לו בהכשר הגעלה עד כדי אותו מקצת, דהגעלה הכשר פליטה הוא וכבולעו כך פולטו, וכבר פלט כל מה שבלע, ואף על פי שמפעפעת הבליעה על ידי הלחות ביותר מכדי שיעור התשמיש, כך עכשיו בהגעלה ע"י הלחות פולט הכל"[8]. מדברי הרא"ה מתברר, כי אכן הבליעה מתפשטת בכל הכלי, אלא שלשיטתו, גם הכשר בהגעלה מתפשט בכל הכלי, ולכן די בהגעלת מקום הבליעה בלבד. גם הר"ן חולק על דברי הרשב"א, ולדעתו יש להכשיר רק את מקום הבליעה: "משום הכי אמר להו 'קתייהו בטינא ופרזלייהו בנורא', משום דס"ל ששני תשמישין משתמש בסכין, אחד ע"י האור כעין שפוד, ובשני ברותחין. ואותו תשמיש שע"י האור אינו מגיע לקתו של סכין, אבל אותו תשמיש שברותחין מגיע בו. ולפיכך אמרו, שמפני אותו תשמיש שע"י האור מעייל להו לפרזלייהו בנורא, ומפני אותו תשמיש של רותחין מעייל לקתייהו ברותחין ובכלי ראשון, ומיהא שמעינן שכלי של מתכת שמשתמשין במקצתו, כל שמכשירין מקצתו דיו, כי היכי דאמרינן פרזלייהו בנורא..."[9]. הוכחתו של הר"ן היא מדברי רב אשי, שנשאל כיצד הוא מכשיר את סכיניו לפסח, והשיב: "קתייהו בטינא, ופרזלייהו בנורא, והדר מעיילנא לקתייהו ברותחין"[10]. והבין הר"ן, שכיון שלסכין ישנם שני שימושים, שימוש אחד בלהב ע"י האור והוא במקצת הכלי, ושימוש שני בכל הסכין ברותחין, סובר רב אשי שאע"פ ש'חם מקצתו חם כולו', מ"מ הבליעה לא מתפשטת גם לקת הסכין, ודי להכשיר רק את הלהב באש[11]. הב"י הבין שגם הרא"ש[12] סובר כרשב"א, כיון שהתיר שימוש בסכין נכרים ע"י ליבון חוד הסכין בלבד, אע"פ שמשתמשים בחוד הסכין ע"י האור והאיסור מתפשט בכולו, כיון שהישראל משתמש בו בצונן בלבד. ומשמע דבשימוש חם אין להתיר אא"כ ילבן את כל הסכין[13]. ומסכם הב"י להלכה: "ולענין הלכה, כיון דהרא"ש והרשב"א מסכימים לדעת אחת, הכי נקטינן"[14]. גם בשו"ע הביא את דעת הרשב"א להלכה: "כלי מתכות, אף על פי שיש אומרים שאם נשתמש בו איסור במקצתו נאסר כולו, משום דחם מקצתו חם כולו, אבל לענין הכשרו לא עלה לו הכשר עד שיכשיר כולו, בין לענין הגעלה בין לענין ליבון". והרמ"א פסק כדעת הר"ן: "ודוקא אם נשתמש בכולו, אבל אם ידוע שלא נשתמש רק בקצתו, כבולעו כך פולטו". העולה מכאן, שלדעת השו"ע יש להכשיר את המעטפת החיצונית בהגעלה, ולדעת הרמ"א – אין צריך, כיון שהמעטפת אינה באה במגע עם המזון המתבשל. אבל הש"ך[15] כתב שאין בדברי השו"ע הכרח לפרש דפוסק כרשב"א, וסֶמך לזה מפסיקת הרמ"א שלא כתב בלשון "ויש אומרים דוקא..." דלישתמע דפליג. ואכן מצינו בכמה מקומות שדעת השו"ע דלא אמרינן 'חם מקצתו חם כולו' לעניין בליעה והפלטה בכלים, וכדלקמן.

בדין תחיבת כף מתכת חולבת בקדירה של בשר, נחלקו הראשונים אם משערין בחלק הכף שנתחב בקדירה, או בכל הכף. לדעת רבינו פרץ משערין בכולה משום דכלי מתכת 'חם מקצתו חם כולו', אבל בשערי דורא כתב, דאע"פ ש'חם מקצתו חם כולו', מ"מ לא אמרינן דהוליך בליעתו[16]. והכריע בשו"ע: "התוחב כף חולבת בקדירה של בשר, או איפכא, משערים בכל מה שנתחב ממנו בקדירה, ויש מי שאומר שאם הכף של מתכת, משערים בכולו, משום דחם מקצתו חם כולו"[17]. היינו סתם כדעת השערי דורא, דלא אמרינן 'חם מקצתו חם כולו' לעניין הולכת הבליעה מכל הכף לתבשיל. וכן סתם בסימן צח באותו עניין, ע"ש[18]. וכן בדין בשר רותח שחתכו בסכין חולבת סתם השו"ע[19] דמשער כנגד מקום הסכין שחתך הבשר ולא כנגד כל הסכין, וכתב על דבריו הש"ך: "נמשך לסברא הראשונה שבסעיף א' שהיא עיקר, ואע"ג דחם מקצתו חם כולו, מ"מ לא הוליך בליעתו בכולו"[20]. לכאורה, פסקים אלו (כף חולבת בקדרה בשרית, ובשר רותח שחתכו בסכין חולבת) אינם עולים בקנה אחד עם פסק השו"ע לעניין הכשר כלים, ועם מסקנתו בב"י כרשב"א והרא"ש, וצ"ע[21]. שוב ראיתי בביאור הגר"א[22] שכתב, שבשו"ע אין שום הכרע, ומה שכתב הרמ"א דאם ידוע שלא נשתמש רק בקצתו כבולעו כך פולטו, לא כתב כאן אלא לרווחא דמילתא, אף להי"א שאם נשתמש בו איסור במקצתו נאסר כולו, מ"מ מודו דסגי בהכשר מקצת משום דכבולעו כך פולטו. ועיין עוד בפר"ח שסיים: "ומעתה אין להשגיח במה שפסק הרב בב"י כסברת הרא"ש והרשב"א, לפי שנעלם מעיניו הדינים שנתבארו בסי' צד, שפסק הוא עצמו שאין צריך לשער אף בכף של מתכות אלא נגד מה שנתחב בקדרה..."[23].

אמנם מדברי הט"ז נראה שפוסק כפשט השו"ע, שהקשה על דברי הרמ"א שפסק כטור: "גם לענין הלכה יש לתמוה, למה חלק על הב"י שכתב שיש לפסוק כהרא"ש והרשב"א, המחמירים דלא סגי בהכשר המקצת, וראוי לשמוע להם בפרט באיסור דאורייתא!"[24].

הש"ך[25] הביא את דעת המהר"ם מ"ץ דס"ל שכלל לא אמרינן 'חם מקצתו חם כולו' לעניין שהבלוע יתפשט בכל הכלי, אלא באופן שהאיסור נפל בצידו האחד של הכלי, ובצידו השני חומם ע"י האור, אזי אמרינן 'חם מקצתו חם כולו', ויש כח באש לשאוב את האיסור שנבלע בצידו האחד לכיוון מקום האש. אך בלא"ה לא אמרינן 'חם מקצתו חם כולו' ואין האיסור מתפשט בכל הכלי. ומסיים הש"ך, שכל זה לעניין בליעת איסור בהגעלה (ע"י נוזל), אך בבליעת איסור בליבון (ע"י אש), יתכן שאף מהר"ם מ"ץ מודה שהאיסור מתפשט בכולו. מדברי הש"ך נראה, שאפילו אם בודאי כל הכלי חם בשיעור שהיס"ב, מ"מ לא מהני לבלוע בכולו. אבל הפמ"ג[26] ס"ל דהא דלא אמרינן שהכלי בולע בכולו, הוא דוקא אם שאר הכלי צונן, אבל אם כל הכלי רותח, הרי זה נבלע בכולו, וכוונת הראשונים דבסתמא אין דרך מה שלא נתחב במאכל שיהיה חם כל כך עד שהיס"ב, ולכן כתבו שאינו מבליע.

על דברי השו"ע[27] שיש להגעיל גם את ידות הכלים, ואם לא הגעילו בדיעבד אין לאסור, הביא המג"א את דברי האיסור והיתר הארוך: "כלי שנאסר במקצת צריך הגעלה בכולו. ואם כף נתחב מקצת באיסור והגעילו במקצת ותחבו בתבשיל, התבשיל מותר והכף צריך להגעילו שנית ולתחבו כולו ביורה". וכתב על דבריו המג"א: "ונ"ל דוקא שתחב בתבשיל אותו מקצת שהגעיל, דאף את"ל שמתחלה פשט האיסור בכולו, מ"מ לא אמרינן שמפליט מאותו צד שלא נתחב, אבל אם תחב אותו צד שלא נגעל - אסור"[28]. המג"א מחלק בין פליטת הכלי לבין בליעתו, ד'חם מקצתו חם כולו' אמרינן לגבי הבליעה שמתפשט בכולו, ולכן כף שתחבה במקצת מתפשטת הבליעה בכולה, אבל לגבי הפליטה – לא אמרינן, ולכן אע"פ שהכשיר את הכף במקצת, עדיין לא פלטה את האיסור שלא הוכשר. ומ"מ, אם תחב לאחר ההכשרה את חלק הכף שהוכשר לקדירה, לא אמרינן שהאיסור הבלוע בחלק שלא הוכשר נפלט לתבשיל וצריך ס' כנגדו, דלא אמרינן שמפליט מאותו צד שלא נתחב. ולכן ידות הכלים שלא הגעילם בדיעבד אין לאסור שהרי לא בלעו הידות מהתבשיל, ואף אם נאמר שהאיסור נבלע בכלי והתפשט אף לידית הכלי, מ"מ אינו פולט מידית הכלי. וא"כ צריך לכתחילה להכשיר את הכלי עם ידותיו, אולם אם הכשיר רק את הכלי ללא ידו, המחבת לא מפליט את האיסור לתבשיל, אבל ידו – מפליט.

ובמשנ"ב סתם "דאין לאסור אפילו בכלי מתכות משום דאמרינן דכשם שנבלע החמץ בהיד ע"י גוף הכלי כן עתה נפלט ממנו ע"י הגעלה של גוף הכלי... ועל כן אין נ"מ בין אם נשתמש עתה בפסח בגוף הכלי או שנשתמש בהידות, כגון שתחבן בפסח לתוך התבשיל, בכל גווני אין לאסור התבשיל באכילה כיון שהגעיל את גוף הכלי, אבל אם לא הגעיל את גוף הכלי נאסר התבשיל ע"י תחיבת הידות בלבד"[29]. ובשער הציון[30] הביא את האחרונים דפסקינן כוותייהו ודלא כמג"א, שס"ל שאף יד הכלי אוסר את התבשיל. ומשמע, שאמרינן 'חם מקצתו חם כולו', והבליעה מתפשטת בכל הכלי, אלא שגם אמרינן לקולא שאם הכשיר את מקצת הכלי, אמרינן 'כבולעו כך פולטו', ונכשר בכך, וכל זה בדיעבד אבל לכתחילה אין לבשל בכלי עד שיגעיל גם את הידות[31].

 

 

ב.  סיכום השיטות

 

שיטות הראשונים[32]:

1. רשב"א – בין בהגעלה בין בליבון האיסור מתפשט בכל הכלי לחומרא, היינו בבליעת האיסור אך לא בהכשרתו, ולכן צריך להכשיר את כל הכלי.
2. רא"ה – בין בהגעלה בין בליבון האיסור מתפשט בכל הכלי, אלא שבהגעלה גם הכשר במקצת מועיל כבולעו כך פולטו, ואילו בליבון לא יועיל עד שילבן את כל הכלי.
3. ר"ן – בין בהגעלה בין בליבון האיסור אינו מתפשט בכל הכלי, ולכן כשם שבליעת האיסור במקצת הכלי, כך גם הכשרו במקצת הכלי.
4. מהר"ם מ"ץ – בבליעה ע"י אש האיסור מתפשט בכולו והכשרו ע"י ליבון בכולו. בבליעה ע"י נוזל, האיסור מתפשט לכיוון מקור החום בלבד.

 

פסיקת האחרונים:

1. שו"ע – מחלוקת אחרונים בדעת השו"ע[33]:

• א. ט"ז, מג"א – כרשב"א.
• ב. ש"ך – כרא"ה / כמהר"ם מ"ץ.

2. רמ"א – מחלוקת אחרונים בדעת הרמ"א[34]:

• א. ט"ז – כר"ן.
• ב. ש"ך – כרא"ה / כמהר"ם מ"ץ.

3. ט"ז – כרשב"א.
4. ש"ך – כמהר"ם מ"ץ.
5. מג"א – כרשב"א.
6. משנ"ב – כרא"ה.

העולה מהנ"ל, שלדעת הרמ"א (ע"פ הסבר הט"ז) אין צורך כלל בהכשרה מיוחדת למעטפת הסיר, כיון שהבליעה לא מתפשטת מחוץ למקום המגע עם המזון. לדעת הט"ז יש להחמיר להגעיל גם את המעטפת החיצונית, וכן נראה בדעת המג"א. לדעת הש"ך, כיון שסיר הבישול מבליע ע"י נוזל, הרי האיסור מתפשט לכיוון מקור החום בלבד, ולכן המעטפת לא נאסרה. ולדעת המשנ"ב, כיון שמגעילים את הסיר אמרינן שגם המעטפת נכשרה בכך.

 

נמצא שלדעת רוב הפוסקים אין צריך להכשיר את המעטפת בהגעלה, מלבד דעת הט"ז והמג"א, אלא שכל האמור הוא דוקא בבליעת איסור, והיינו כשמכשירים את הסירים לאחר זמן איסור חמץ, אך בהכשרה מוקדמת, בזמן שחמץ 'היתרא בלע', אף לדעת הרשב"א סגי בהכשר מקצתו[35], וא"כ, בנידון דידן כשההכשרה בזמן היתר חמץ, לכו"ע אין צריך להכשיר את המעטפת בהגעלה[36]. וכל זה אם ידוע שלא ניתזו ניצוצות במהלך השנה על המעטפת, אך במקום שידוע שיש בליעה מניצוצות התבשיל, יש להגעיל לכתחילה, ע"י הכנסת מוט ליבון וגלישת המים על שפת הכלי.

 

ג.  החלפת המים

מערכת הקיטור מכילה למעלה מ-10,000(!) ליטר של מים שעברו תהליך ריכוך. החלפת המים במערכת, ובפרט החלפה כפולה, טרם ההכשרה ולאחריה, גורמת לאיבוד רב של מים. לכן נדרש בירור הלכתי בנחיצות ההחלפה, ובפרט במציאות בה קיים מחסור חמור במאגרי המים.

ניתן למיין את חלקי המערכת לחמישה, ע"פ דרגת בליעת החמץ:

1. דוד הקיטור; מֵכל מי העיבוי; דופן סירי הבישול.
2. צינורות הובלת הקיטור; מלכודות קיטור.
3. מֵכל המלח.
4. דודי מים חמים לצריכה.
5. מֵכלי ריכוך מים; מֵכל הידרופור.

 

דוד הקיטור[37]; מֵכל מי העיבוי[38]; דופן סירי הבישול[39]

דרגת הבליעה של המים במערכת הקיטור, נתונה במחלוקת החוות דעת והבית אפרים. לדעת החוות דעת לא אמרינן נ"ט בן נ"ט בזמן הבישול, וא"כ, החמץ בסירי הבישול נותן טעם ראשון בקיטור שמֵעברהּ השני של דופן הסיר. ולדעת הבית אפרים החמץ נותן טעם ראשון בדופן הסיר ודופן הסיר נותן טעם שני בקיטור, וא"כ הקיטור בלוע מטעם שני (נ"ט בר נ"ט). הכשרה במים הבלועים מטעם שני של היתר מותרת וכפי שמצוי בהכשרה רגילה, כאשר הכלים הבלועים מטעם ראשון חוזרים ופולטים את הבלוע למֵי ההכשרה, ונמצא שמֵי ההכשרה בלועים מטעם שני, וחוזרים ומכשירים בהם את שאר הכלים[40]. נמצא שלדעת החוו"ד החלפת המים בדוד הקיטור, במֵכל מי העיבוי ובדופן הכפולה של סירי הבישול היא מעיקר הדין, ולדעת הבית אפרים החלפת המים היא חומרא בעלמא[41]. באופן כזה אין משמעות להשבתת המערכת מעת לעת, שהרי לא אמרינן נטל"פ בבלוע שבמים. אמנם כל האמור הוא דוקא באופן שהבלוע הוא היתר, דהיינו הכשרת כלים הבלועים מחלב וכד', או חמץ קודם זמן איסורו, אבל כאשר הבלוע הוא איסור, כבר נתבאר שטעם איסור נאסר אפילו בטעם שלישי. ולכן לאחר זמן איסור חמץ, אסור להשתמש במי ההכשרה, שהרי אפילו לשיטת הבית אפרים, דינם כנ"ט בר נ"ט דאיסורא, וחוזרים ומבליעים בסירי הבישול טעם איסור.

 

צינורות הובלת הקיטור[42]; מלכודות הקיטור[43]

המים הכנוסים בצינורות ובמלכודות הקיטור, בלועים מחמץ בטעם ראשון או שני, כפי שהתבארה לעיל מחלוקת החוו"ד והבית אפרים. הוצאת המים מהצינורות נעשית בד"כ ע"י פתיחת ברז במרתף התת קרקעי, אולם למרות פתיחת הברז לא כל המים נפלטים החוצה, בהתאם למבנה הצינורות ולשיפועם. כמו כן, ריקון מלכודות הקיטור דורש מיומנות רבה וזמן רב. ע"פ החוו"ד, כיון שהמים בלועים מטעם ראשון, בישול בזמן איסור חמץ מבליע טעם שני של איסור במאכל, ולכן ביארנו לעיל שבזמן איסור חמץ לא ניתן להשתמש במים הנשארים במערכת. אך מכיון שכמות המים הנשארת בצינורות ובמלכודות הקיטור לאחר הריקון, היא זניחה באופן יחסי לכלל כמות המים במערכת, ניתן להסתמך על ביטול בששים, שהרי בחמץ שנתבטל בששים קודם איסורו, לא אמרינן חוזר וניעור לכו"ע.

לכן, יש לרוקן את המים גם ממערכת הצינורות וממלכודות הקיטור, ולהכשיר את המערכת קודם זמן איסור חמץ.

 

מֵכל המלח

מֵכל המלח משמש לטיהור מערכת ריכוך המים. כיון שכלי המלח פתוח, קיים חשש שמא במהלך השנה נפל חמץ לתוך הכלי ונבלע במלח. אמנם לגבי הכלי אין חשש שבלע חמץ, כיון שהשימוש בכלי הוא בצונן, ואין פליטה מדין 'מליח כרותח' בכלים[44], אך את המלח רצוי להחליף מהחשש הנ"ל, דאע"פ שהתבטל, הרי לדעת הרמ"א חוזר וניעור ואסור בכלשהו[45]. וכ"ז אינו מעיקר הדין, שהרי ספק לנו אם נפל חמץ בכלי המלח, ונראה שהכל לפי העניין[46], ולכן, מהיות טוב יש להחליף את המלח בכלי המלח, והכשרת כלי המלח בנקיון בלבד.

 

דודי מים חמים לצריכה[47]

הקיטור עובר במחליף חום כעין ספירלה, ומחמם את המים המיועדים לצריכה במטבח ובמקלחות הסמוכות. המים שבדוודים בלועים מטעם שני אף לשיטת החוו"ד, שהרי הקיטור בלוע מטעם ראשון וחוזר ומבליע דרך מחליף החום למי הצריכה שבדוודים[48]. טעם שני של חמץ אסור באכילה כפי שנתבאר מדברי הרמ"א: "... אבל שומן מהותך בכלי חמץ אסור מדינא, אם לא היו נזהרין בשעת עשייתו מחמץ ושלא התיכו אותו בכלי חמץ שהם בני יומן"[49]. והביא הבאר היטב בשם החוות יאיר: "דאסור מדינא היינו באכילה, אבל בהנאה מותר"[50]. נמצא, שיש להבחין בין הנאה ממי הצריכה, כגון מים חמים לרחצה, שמותר, ובין שימוש במי הצריכה לאכילה, היינו לבישול, שאסור. ואעפ"כ, נראה שיש חובה מדינא לרוקן את דודי מי הצריכה, מטעם שהמים בלועים מטעם שני, והקיטור חוזר ועובר דרך מחליף החום, הרי שהקיטור בולע מטעם שני של מי הצריכה וה"ל טעם שלישי, וחוזר ומבליע בסירי הבישול טעם רביעי דאיסורא. אך בזה אין צורך לרוקן את דודי הצריכה פעמיים, אלא ניתן להכשיר עם מי הצריכה הקיימים (ואע"פ שבלועים מטעם שני, הרי כבר ביארנו לעיל שניתן להכשיר במים הבלועים מטעם שני), ולאחר ההכשרה יש להחליף את המים, ומותרים בין בהנאה ובין באכילה. לחלופין, ניתן לרוקן את דודי הצריכה קודם ההכשרה עם שאר חלקי המערכת, ולאחר ההכשרה אין צריך לרוקנם פעם שנית.

א"כ, ניתן להסתפק בריקון אחד של דודי מים חמים לצריכה. אך למעשה כדי למנוע תקלות במהלך ההכשרה יש לרוקן את דודי המים פעמיים עם שאר חלקי המערכת.

 

מֵכלי ריכוך מים[51]; מֵכל התפשטות

המשותף למֵכלים אלו, ששימושם בצונן ומחוברים למערכת בצינור חד כיווני. במֵכלי ריכוך המים קיים צינור המזרים מים רכים לתוך הדוד, ובמֵכל ההתפשטות ישנו צינור המחובר למערכת, שמטרתו לשמור על לחץ קבוע בצינורות, על מנת למנוע הפעלה תדירה של משאבות המים. במֵכלי הריכוך ישנם מים המגיעים מרשת המים שכמובן אינם בלועים מטעם חמץ. חיבור מֵכלי הריכוך לדוד הקיטור אינו משפיע על דרגת הטעם הבלוע במים שבמֵכלי הריכוך, שהרי דין 'ניצוק חיבור' אינו שייך בכגון זה, כיון שדין 'ניצוק חיבור' הוא חידוש בדין יין נסך ומקוואות בלבד, כמבואר בשו"ת מהרי"ל החדשות[52], ומטעם עירוי צונן לתוך חם, שהצונן מקבל טעם מהחם, מבואר דזהו דוקא כשהזיעה עולה ואוסרת, אך בצינורות כאשר יש זרימה כלפי מטה, ההבל אינו יכול לעלות וממילא אינו אוסר. וכסברא הזו כתב בשו"ת חלקת יעקב בדין שימוש במים רותחים מדוד מרכזי בבית משותף כשחלק מהדיירים אוכלים חמץ, אם נאסרו המים שבבתים מדין 'ניצוק חיבור', וז"ל: "הנה מטעם ניצוק לפע"ד אין לחשוש, וכמו שביאר הפרי מגדים דעיקר הטעם במערה מצונן לחם, שההבל התחתון עולה עם הניצוק, לפי שתתאה גבר מחמם להעליון להניצוק... וממילא בני"ד דלא שייך עוד טעם דהבל, וכמו שעינינו רואות דבשעה שהמים מקלחין ושותתין מהברזא אי אפשר לההבל שמתחתיו להיכנס לתוך הברזא שמשם יוצאין המים רק ההבל עולה סביבות הברזא, באופן דלא דמי להאי דינא דאסור לערות מכלי שיש בו שומן לאיסור, דבשם ההבל שמתחתיו סביבת השומן הנזחל, ובני"ד רק סביבת הברזא, כי לתוך הברזא ההבל אינו נכנס מחמת דחיקת העמוד של מים השותת וזוחל - וזה ברור"[53]. נמצא, שלדעת החלקת יעקב אין חשש שהמים שבמֵכלים יקבלו טעם חמץ מדוד הקיטור, ועל כן אינם צריכים הכשרה. שוב ראיתי בשו"ת מנחת יצחק שנשאל באותו ענין, וחוכך להחמיר משום 'ניצוק חיבור', ובסוף דבריו כותב דאף שיש לחלק בדין זה בין יין נסך לשאר איסורים, אבל משום חומרת חמץ יש להחמיר: "והיוצא מהנ"ל, דבנוגע משום ניצוק אם היה נוגע לשאר איסורים, בודאי אפשר להקל, ורק מה שהיה לחוש להחמיר, משום דחמץ בפסח במשהו, ומ"מ כיון דיש ספק אם משתמש בעל החמץ באופן האוסר, וכיון דא"א בענין אחר, ונוגע להרבה מניעת שמחת יו"ט אם נחמיר, אולי בצירוף הכמה צדדים הנ"ל, יש לצרפם להשוות עכ"פ ס"ס, והיה מקום להקל..."[54]. העולה מדבריו, שיש להחמיר להחליף את המים שבמֵכלי הריכוך ובמֵכל ההידרופור.

למעשה ניתן להסתמך על דברי החלקת יעקב, ואין צורך לרוקן את מֵכלי ריכוך המים ומֵכל ההתפשטות.

 

ד.  החלפת המים בשנית

לאחר ההכשרה טעם החמץ שבסירים נפלט לקיטור, ונמצא שהקיטור בלוע מטעם שני של חמץ (לשיטת החוו"ד כנ"ל). בפסח הקיטור חוזר ומבליע טעם בסירים, ונמצא שהמאכל בלוע מטעם שלישי של חמץ בזמן איסורו. באופן זה, החלפת המים בשנית הינה מעיקר הדין. הפתרון כדי להימנע מהצורך בהחלפת המים בשנית הוא באופן שהבליעה באדי הקיטור תהיה פגומה. וכיון ששהייה מעת לעת לאחר בליעת הטעם במים אינה מועילה להחשיבה לפגם, שהרי נותן טעם לפגם במאכל אמרינן רק באופן שהמאכל פגום לחלוטין, משא"כ בפגימת מי הקיטור, לכן, יש להשבית את מערכת הקיטור מעת לעת, כך שבזמן ההכשרה הקיטור יבְלע מסירי הבישול טעם פגום. ומאחר שההכשרה נעשית קודם הפסח, הרי אף לדעת הרמ"א נותן טעם לפגם שרי. ואע"פ שאין ששים בקיטור כנגד בליעת הסירים, מבואר במשנה ברורה[55] שקודם הפסח אין להחמיר בנטל"פ אפילו באופן זה. ובשער הציון מבואר, "דכיון שנתערב קודם פסח, וקודם פסח נותן טעם לפגם מותר, לא אמרינן אח"כ בפסח חוזר וניעור"[56], וכל שכן אם יש ששים באדי הקיטור כנגד בליעת הסירים.

ולכן, אם הושבתה מערכת הקיטור מעת לעת, החלפת המים בשנית אינה מעיקר הדין, אלא מצד חומרא.

 

ה.  הכשר חלקִי של מערכת הקיטור

לעיתים, אין צורך בשימוש בפסח בכל חלקי המערכת, בגלל צמצום כוח אדם. כמות סירי הבישול הנדרשים קטנה, ואף ניתן לעבור לשטיפה ידנית ולהשבית את המדיח. במקרים אלו עולה השאלה האם ניתן להכשיר רק את חלקי המערכת הנדרשים לשימוש בחג.

הקיטור העובר דרך הצרכנים (סירי הבישול, מדיח וכו'), חוזר שנית למֵכל מי העיבוי. עקרונית, ניתן לסגור את ברזי הכניסה והיציאה של הצרכנים שיושבתו במהלך הפסח, כך שקיטור לא יכנס לסירים או למדיח ואף לא יצא מהם. במהלך ההכשרה יגיע הקיטור עד ברז הכניסה של הצרכן ויכשיר אותו. אך כיון שהברז מהווה חלק בלתי נפרד מהצרכן, דומה הדבר להכשר חלקִי של כלי. דעת הרשב"א שניתן להכשיר כלים אפילו לחצאין: "וכל הכלים נכשרים אפילו לחצאין חצאין. כיצד? ליבן השפוד עד מחציתו וחזר וליבן מחציתו האחר - מותר"[57], וכן נפסק בשו"ע[58]. מכאן מתבאר, שהקיטור בעת ההכשרה מכשיר את ברז הסיר איתו הקיטור בא במג. אמנם ודאי שהסיר עצמו לא נכשר בכך, שהרי לא אמרינן 'חם מקצתו חם כולו' לענין הכשרה, כפי שהתבאר לעיל[59].

למעשה, במוסדות ראוי להכשיר את כל חלקי המערכת, מאחר שאם ישתמשו במהלך הפסח בכלי שלא הוכשר, תחזור כל המערכת ותבלע חמץ בזמן איסורו, ולא תהיה תקנה להכשיר את המערכת עוד במהלך הפסח, שהרי לא ניתן להכשיר בהגעלה בזמן שחמץ נחשב כאיסור.

 

[1] עבודה זרה עו ע"א.

[2] מרדכי פסחים סימן תקפד, רא"ש פסחים פרק ב סימן ז, טור או"ח סימן תנב.

[3] רבינו ירוחם תולדות אדם וחוה נתיב ה ח"ב.

[4] שו"ע אורח חיים סימן תנב סעיף ו.

[5] שם ס"ק יא.

[6] פסחים עד.

[7] תורת הבית הקצר בית ד ש"ד לה.

[8] תורת הבית בית ד שער ד בדיני הכשר כלים, בדק הבית לז: ד"ה עוד כתב וכלי.

[9] ר"ן פסחים ח ע"א בדפי הרי"ף ד"ה והני סכיני.

[10] פסחים ל ע"ב.

[11] ולפ"ז צריך לומר שקת הסכין היתה עשויה גם היא ממתכת, דאל"כ הרי ודאי לא אמרינן 'חם מקצתו וכו'', ואין הוכחה לשיטת הר"ן. אך קשה, דא"כ למה אמר: "קתייהו בטינא", כלומר מדוע היה צריך לחפות את קת הסכין בטיט? דלפי פשוטו, הקת עשויה מחומר שאינו עמיד באש (כגון עץ) ועל כן חיפה אותו בטיט כדי שלא ישרף. וייתכן שקת הסכין אכן עשויה מחומר אחר, אך היא חופה את המשך הלהב, ולכן נחלקו אם בליעת האיסור מתפשטת גם לחלק המתכתי החפוי בקת (וכן משמע קצת בתורת הבית לח ע"א ובפמ"ג אורח חיים סימן תנא משב"ז ס"ק יז).

[12] רא"ש עבודה זרה פרק ה סימן לד.

[13] ונראה שהטור לא הבין כך בדעת אביו הרא"ש, שכן דרכו להביא דברי אביו וכאן לא הביאו, ועוד שאין דרכו לחלוק על אביו, והרי כתב הטור (יורה דעה סימן קכא): "ונ"ל דוקא כשנשתמש בכולו אבל אם יודע שלא נשתמש אלא במקצתו, נכשר נמי מקצתו, דכבולעו כך פולטו". ועיין בש"ך סימן קכא ס"ק יז, מ"ש ליישב דעת הרא"ש.

[14] יורה דעה סימן קכא ד"ה כתב הרשב"א.

[15] יורה דעה סימן קכא ס"ק טז.

[16] עיין טור ובית יוסף יורה דעה סימן צד ד"ה התוחב כף, שהביאו מחלוקתם.

[17] יורה דעה סימן צד סעיף א, וראה בש"ך שם ס"ק ג, דדעת המחבר שסברא ראשונה עיקר.

[18] יורה דעה סימן צח סעיף ד: "לפיכך המבשל בקדירת איסור שהיא בת יומא, או תחב כף של איסור בהיתר, צריך ס' כנגד כל הקדירה וכנגד כל מה שתחב מהכף... ויש מי שמחמיר בכף של מתכת להצריך ס' כנגד כולו, אפילו לא הכניס אלא מקצת, משום דחם מקצתו חם כולו (הגה: ונוהגין כסברא ראשונה)".

[19] יורה דעה סימן צד סעיף ז: "בשר רותח שחתכו בסכין חולבת, כל החתיכה אסורה אם אין בה ששים כנגד מקום הסכין שחתך הבשר"

[20] שם ס"ק כח.

[21] וראה יישוב האחרונים: ט"ז (יורה דעה סימן קכא ס"ק ז), ש"ך (שם ס"ק יז), מג"א (אורח חיים סימן תנא ס"ק כד).

[22] יורה דעה סימן קכא ס"ק יז.

[23] שם סוף הסימן.

[24] שם ס"ק ז.

[25] שם ס"ק יז.

[26] יורה דעה סימן צד משב"ז ס"ק א ד"ה וראוי שתדע.

[27] אורח חיים סימן תנא סעיף יב.

[28] שם ס"ק כד.

[29] שם ס"ק סט.

[30] שם ס"ק עו.

[31] משנה ברורה שם ס"ק ע.

[32] סוגיא זו רחבה מני ים, והבאנו רק את שיטות הראשונים העיקריות, וכ"ש שרבו האחרונים עד מאד, עיין שער הציון סימן תנא.

[33] ט"ז (יורה דעה סימן קכא ס"ק ז), ש"ך (שם ס"ק יז), מג"א (אורח חיים סימן תנא ס"ק כד).

[34] שם.

[35] וז"ל הרשב"א במשמרת הבית (בית ד שער ד, בדיני הכשר כלים, לז: - לח. ד"ה אמר הכותב): "... אי משום הא, דילמא לא איריא, דהתם אפשר דדוקא בבשר בחלב ובתרומה דבלע היתרא, ובשר בחלב טעמא, משום דכל שנחלש טעם הבשר על ידי הגעלת אותו מקצת הכלי שבישל בו, שוב אינו ראוי לחול עליו שם איסור בשר בחלב... אבל בשאר איסורין גמורין כנבלה וכיוצא בה, אני אומר בישל במקצת כלי, שצריך להגעיל כל הכלי, לפי שהאור מהלך תחת אותו מקצת שמבשל בו, וחם מקצתו שהאיסור בו חם כולו, ועל ידי הבישול הרוטב מתבשל ומתפשט ונבלע קצתו למעלה"

[36] ש"ך יורה דעה סימן קכא ס"ק טז.

[37] ראה באיור סימון 5.

[38] ראה באיור סימון 2.

[39] ראה באיור סימון 6.

[40] שו"ע אורח חיים סימן תנב סעיף א, משנה ברורה שם ס"ק א, באר היטב שם ס"ק ב.

[41] יתכן שלדעת הבית אפרים אף חומרא אין כאן, שהרי אף אם יחליפו את המים, מיד עם הכשרת הכלים סירי הבישול יפלטו טעם ראשון למים, ונמצא שהמים שוב בלועים מטעם שני של חמץ.

[42] ראה באיור סימון 9.

[43] ראה באיור סימון 7.

[44] רמ"א יורה דעה סימן קה סעיף יב.

[45] דאם נפל במלח לא הוי לח בלח וחוזר וניעור (ראה שו"ע אורח חיים סימן תמז סעיף ד, ובהגה שם), ואם נפל ונימוח במי המלח, אה"נ דבטל ולא אמרינן דחוזר וניעור.

[46] וכדכתב הרמ"א (שם סעיף ה): "ובמקומות אלו שאין חומץ יין מצוי, לא ראיתי מחמירין בזה", והכא נמי צריך לברר עד כמה מצוי שאוכלים חמץ בסמוך לכלי המלח.

[47] ראה באיור סימון 8.

[48] כפי שהתבאר לעיל (פרק א, נ"ט בר נ"ט בזמן בישול) אף לשיטת החוו"ד דוקא בממשות לא אמרינן נ"ט בר נ"ט בזמן בישול, אבל בטעם – אמרינן. מכיון שכן, הטעם הראשון הבלוע בקיטור חוזר ומבליע טעם שני במי הצריכה.

[49] אורח חיים סימן תמז סעיף ה.

[50] שם ס"ק כב, משנה ברורה שם ס"ק נה.

[51] ראה באיור סימון 1.

[52] סימן נג ד"ה באת לסוך שמן, וז"ל שם: "נראה דלא שייך ניצוק בשום איסור, אפי' למ"ד ניצוק חיבור, כי אם ביין נסך, כדמשמע לשון רב הונא: "ליין נסך חיבור הוי", ולא קאמר לאיסור כל שהוא. וכן איתא ביש מרדכי, דאין לשפוך בנר של חלב הדולק, דצונן לתוך חם אסור ולר' שמעון משום דההבל עולה מהנר למעלה... אבל משום ניצוק לא אסיר ליה... ". אמנם, בשו"ת מנחת יעקב (כלל כג ס"ק יב) כתב דזה דוקא בדיעבד, אבל לכתחילה אף בשאר איסורין יש להחמיר מדין ניצוק, עיי"ש.

[53] שו"ת חלקת יעקב אורח חיים סימן רד.

[54] שו"ת מנחת יצחק ח"ה סימן פא.

[55] סימן תמז ס"ק יז.

[56] שם ס"ק קנב.

[57] תורת הבית הקצר בית ד שער ד.

[58] אורח חיים סימן תנא סעיף יא: "מחבת שמטגנין בה, מותרת בהגעלה, ואם היא ארוכה, משים חציה והופך עוד ומשים חציה האחר".

[59] מאידך, 'חם מקצתו חם כולו' אמרינן לחומרא, וא"כ, כאשר הקיטור במהלך הפסח יגיע עד ברז הסיר שהוכשר, יהיה לכאורה לסיר דין 'חם מקצתו חם כולו', ויחזור ויפליט למערכת טעם חמץ. אך נראה לענ"ד להביא ראיה מדין התוחב כף חולבת בקדירה של בשר, דפסקינן שמשערין בכל מה שנתחב ממנו (שו"ע יורה דעה סימן צד סעיף א. נקט דעה ראשונה בסתם והסכים עימו הרמ"א), ואין חוששין שייפלט כל מה שבלוע בחלק הכף שלא נתחב. וראה בפתחי תשובה (שם ס"ק ג), שביאר בשם המהרי"ט שאע"ג ש'חם מקצתו חם כולו', היינו לבלוע אך לא לפלוט.