פרק ב

שאלה: האם מותר למפקד להשיב לשאלה מנהלתית שאינה דחופה באמצע קריאת ההלל? כיצד ינהגו חיילים ש"הוקפצו" באמצע קריאת ההלל, ושבו לבית הכנסת רק בחלוף מספר שעות? האם חייל שנמצא בפעילות מבצעית ונבצר ממנו לעמוד רשאי לומר את ההלל בישיבה או בשכיבה?

תשובה: נאמר בגמרא[1]: "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: שמונה עשר יום בשנה יחיד גומר בהן את ההלל, ואלו הן: שמונת ימי החג, ושמונת ימי חנוכה, ויום טוב הראשון של פסח, ויום טוב של עצרת (חג השבועות)". בנוסף על המועדים שקבעו חכמים לגמור את ההלל, הורתה הרבנות הראשית בדור האחרון, לגמור את ההלל גם ביום העצמאות וביום ירושלים[2].

נאמר בגמרא[3], שנהגו לקרוא את ההלל בראשי חודשים, וכיוון שמדובר על מנהג בלבד, קוראים את ההלל בדילוג, ומשמיטים ממנו שני קטעים ("לא לנו ה'...", "אהבתי כי ישמע..."). כמו כן מבואר בגמרא[4], שבימי חול המועד פסח ובשביעי של פסח קוראים הלל בדילוג[5].

הראשונים נחלקו האם מברכים על קריאת ההלל בדילוג, יש שהורו[6] לקוראו בברכה, ויש שהורו[7] שלא לברך. המנהג הרווח בכל קהילות אשכנז, שגם במועדים אלה קוראים את ההלל בברכה לפניו ולאחריו[8], ואילו רוב קהילות ספרד נוהגות למעשה כדעת הרמב"ם והשולחן ערוך[9], שבמועדים אלה קוראים את ההלל בלי ברכה[10].

במניין משותף לבני אשכנז ולבני עדות המזרח, יברך אחד מבני אשכנז[11] בקול רם לפני ההלל ולאחריו[12].

ישנה חשיבות לאמירת ההלל בציבור, ונראה שחיילים שהוקפצו אחר שהתפללו תפילת עמידה, נכון שיתאספו מאוחר יותר לומר הלל במניין. עם זאת, גם מי שנבצר ממנו להתפלל בציבור יאמר הלל בברכה, ואפילו בראש חודש אם מנהגו בכך[13].

בנוסף, ישנם חילוקי מנהגים לעניין נוסח ברכת ההלל, וכן לעניין הפסוקים שאותם כופלים בהלל, ופסק השולחן ערוך[14] ש"כל מקום כמנהגו", ועל כן ינהגו כמנהג רוב הציבור, או כמנהג הש"ץ.

בשולחן ערוך[15] נפסק: "מצות קריאת הלל מעומד", וביארו האחרונים[16]: "לפי שההלל עדות שבחו של מקום ונפלאותיו ונסים שעשה לנו ומצות עדות בעמידה", והוסיפו[17]: "וצריך לאומרו בשמחה ובנחת ובקול רנה ותודה, ולא יאמר במרוצה". אמנם מי שאינו יכול לעמוד, יאמר את ההלל בישיבה או אפילו בשכיבה[18].

ההלל נאמר לאחר תפילת שחרית, וכתבו הפוסקים[19] שאין לאכול עד לאחר תפילת שחרית וקריאת ההלל, אולם, חיילים שבשל פעילות מבצעית נאלצו לאחר את תפילתם, רשאים לטעום מעט קודם התפילה, ואם הדבר נדרש לכשירותם המבצעית אף לאכול כדי צרכם[20]. חיילים שנבצר מהם לומר הלל בתפילת שחרית, עליהם להשלימו בברכותיו במהלך היום, ואפילו לאחר תפילת מוסף או תפילת מנחה, עד לשקיעת החמה[21].

חייל שעומד בתפילת ראש חודש וזמנו דחוק, עדיף שיתפלל מוסף שחיובו מדרבנן ולא יאמר הלל שאינו אלא מנהג[22].

בגמרא[23] נאמר, שיש לחלק בדיני "הפסק" במהלך קריאת ההלל בין הלל שלם ובין הלל בדילוג. כאשר קוראים הלל שלם ומברכים לפניו ולאחריו, מותר להפסיק רק בדלית ברירה, ובמידה ואדם אחר פנה אל המתפלל: בין פרק לפרק ניתן להשיב לכל שאלה שנשאל מאדם שעלול להיפגע מכך שאינו משיב לו[24], ואילו באמצע הפרק ישיב רק לשאלה דחופה וחיונית[25]. כאשר קוראים הלל בדילוג ניתן להקל יותר, ולהשיב על שאלה גם באמצע הפרק, ואולם גם בקריאת הלל בדילוג אין להפסיק בדיבור שלא לצורך[26]. אף בהלל שנקרא בדילוג אין להפסיק בין ברכת ההלל (למנהג האשכנזים) לתחילת קריאתו ואם הפסיק בדיבור שלא מעניין ההלל, חוזר ומברך.

עוד נפסק בשולחן ערוך[27]: "אם הפסיק בו ושהה, אפילו שהה כדי לגמור כולו, אינו צריך לחזור לראש". וביארו הפוסקים[28], שאפילו אם הפסיק באונס, דין ההלל קל יותר מדין הפסק בקריאת שמע או בתפילה[29], ורשאי להמשיך מן המקום שפסק בו גם בחלוף כמה שעות[30].

לסיכום: בכל ימי חג הסוכות, בשמחת תורה, בשמונת ימי חנוכה, בליל יום טוב ראשון של פסח וביומו, ביום העצמאות, ביום איחוד ירושלים ובחג השבועות אומרים הלל שלם בברכה, ואילו בראשי חודשים, בחול המועד פסח ובשביעי של פסח אומרים חצי הלל, למנהג האשכנזים בברכה ולמנהג רוב הספרדים בלא ברכה.

במניין משותף לבני ספרד ואשכנז, חייל אשכנזי יברך לפני ההלל ולאחריו. ראוי להשתדל לומר את ההלל בציבור, אולם גם מי שנבצר ממנו לומר הלל בציבור יאמרו ביחידות בברכה. יש להשתדל לומר את ההלל בעמידה ובמתינות, אך מי שהדבר נבצר ממנו, רשאי לאומרו בישיבה ואם נצרך אפילו בשכיבה.

יש להימנע מאכילה קודם תפילת שחרית ואמירת ההלל, מלבד כשהדבר נדרש לצורך יישוב הדעת בתפילה או לצורך כשירות מבצעית.

זמן אמירת ההלל לכתחילה אחר תפילת שחרית, ומי שלא אמרו אז, עליו לאומרו במהלך היום עד לשקיעת החמה. חייל שזמנו דחוק ואינו יכול לומר הלל ולהתפלל מוסף, בראש חודש יעדיף להתפלל מוסף ואילו בחול המועד יעדיף לומר הלל.

יש להימנע לכתחילה מהפסק בדיבור בכל משך אמירת ההלל. כשאומר הלל שלם (בברכה) אסור להפסיק בדיבור בתוך הפרק אלא לעניין דחוף וחיוני, ואילו בין הפרקים מותר להשיב לכל שאלה שהופנתה אליו מאדם שעלול להיפגע מכך שלא ישיב לו, לעומת זאת כשאומר חצי הלל יכול להשיב לכל שאלה גם באמצע הפרק. עם זאת, אם הפסיק בדיבור שלא מעניין ההלל בין ברכת ההלל לתחילת אמירתו, חוזר ומברך.

[1] ערכין י ע"א.

[2] ראה לעיל פרק נח תשובה ח.

[3] תענית כח ע"ב.

[4] ערכין י ע"א.

[5] ונחלקו הראשונים אם קריאת ההלל בימי הפסח (מלבד ביו"ט הראשון) היא חובה גמורה או מנהג, דעת הרמב"ם (הלכות ברכות פרק יא הלכה טז) שאינה אלא מנהג, ואילו דעת הרמב"ן (הובאו דבריו בכס"מ שם) שזוהי חובה גמורה.

[6] רבינו חננאל והרא"ש, הובאו דבריהם בטור סימן תכב.

[7] רמב"ם הלכות חנוכה פרק ג הלכה ז.

[8] רמ"א סימן תכב סעיף ב. והדגיש שגם המתפלל ביחידות רשאי לברך לפני ההלל ולאחריו, אמנם הוסיף שלכתחילה ראוי לומר את ההלל בציבור.

[9] או"ח סימן תכב סעיף ב.

[10] אמנם, יש מבני עדות המזרח שנהגו לברך על ההלל בראש חודש, ובעיקר כאשר מתפללים בציבור והש"ץ מברך עבור כולם. כך נהגו בהרבה מקהילות מרוקו וצפון אפריקה, כמבואר בשו"ת שמש ומגן ח"ד סימנים נח-נט, ובשו"ת תבואות שמש או"ח סימן סח, ולדעתו כך עליהם לנהוג גם בארץ ישראל. לעומת זאת לדעת הגר"ע יוסף (שו"ת יחווה דעת ח"ד סימן לא) שהיות ובשולחן ערוך נאמר שמנהג ארץ ישראל שלא לברך, כך ראוי לבני עדות המזרח לנהוג, אף אם בארצות מוצאם נהגו לברך.

[11] המתפלל במניין של בני עדות המזרח אינו רשאי לשנות מן המנהג, ועל כן ראוי שיברך על ההלל בלחש. אך במניין משותף לבני כלל הדעות, כפי שנהוג בצה"ל, אין כל מניעה מכך שאחד מבני אשכנז יברך בקול רם.

[12] פוסקי זמננו נחלקו אם הספרדים רשאים לענות אמן על ברכה זו, יש שהורו (משנה ברורה מהדורת 'דרשו', סימן תכב הערה 17, הגר"מ אליהו) שראוי שיענו אמן, ויש שהורו (הגר"ע יוסף שו"ת יחווה דעת שם) שעליהם להימנע מכך.

[13] רמ"א סימן תכב סעיף ב. וכתב המשנה ברורה (שם, ס"ק טז), שהנקלע לבית הכנסת כשהציבור כבר הגיע להלל, יאמר תחילה הלל בברכותיו עם הציבור, ולאחר מכן יתפלל את תפילתו. וכן הדין גם בימים שגומרים בהם את ההלל בברכותיו, שיאמר הלל עם הציבור אף אם טרם התפלל תפילת שחרית (משנה ברורה סימן תפח ס"ק ג).  

[14] סימן תכב סעיף ג.

[15] שם סעיף ז.

[16] משנה ברורה שם ס"ק כח.

[17] בן איש חי שנה שנייה, פרשת ויקרא סעיף טו.

[18] משנה ברורה וביאור הלכה שם, וכתב בערוך השולחן (או"ח סימן תכב סעיף יג), שמי שאינו בבריאותו רשאי לשבת בקריאת ההלל, אף שטורח ועומד לתפילת עמידה.

[19] ביאור הלכה סימן תכב סעיף ב ד"ה וקורין.

[20] ראה תורת המחנה חלק א פרק ה תשובה ד.

[21] מגילה כ ע"ב; ביאור הלכה שם.

לכתחילה ראוי לומר את ההלל לאחר הנץ החמה, אך במקום צורך ניתן להקדים ולאומרו כבר לאחר עמוד השחר, כדין תפילת שחרית (ראה שולחן ערוך הרב או"ח סימן תפח סעיף ג, ובספר ראשי חודשים כהלכתם, סימן ט סעיף ו). חיילים שנאלצים להתפלל קודם הנץ, אך יוכלו לומר הלל בשלב מאוחר יותר במהלך היום (כגון סמוך לתפילת מנחה), נראה שאעפ"כ יעדיפו לומר הלל בציבור בתפילת שחרית בסמיכות לתפילה, בייחוד כשיש חשש שישכחו לאומרו מאוחר יותר (עיין שו"ת מהרש"ם חלק א סימן א).

[22] כמו כן, חיילים שזמנם דחוק, יעדיפו לקרוא בתורה ולהתפלל מוסף, וישלימו את אמירת ההלל ביחידות מאוחר יותר.

[23] ברכות יד ע"א.

[24] משנה ברורה סימן סו ס"ק ב.

[25] שו"ע סימן תפח סעיף א, וראה ביאור הלכה סימן סו סעיף א.

[26] שו"ע סימן תכב סעיף ד. וראה בביאור הלכה שם ד"ה אבל, שאף שלדעת הרמב"ם מותר להפסיק בדיבור בקריאת ההלל בלא ברכה, הרי שהשולחן ערוך פסק, שראוי שלא להפסיק בדיבור שלא לצורך, גם בימים שקוראים בהם את ההלל בלא ברכה.

גם לדעת הרמ"א, שמברכים על קריאת ההלל בדילוג, מותר להשיב לכל שאלה שנשאל גם באמצע הפרק, ואולם אין להפסיק בדיבור שלא לצורך.

[27] סימן תכב סעיף ה, וכעין זה סימן תפח סעיף א.

[28] משנה ברורה שם ס"ק כה, על פי בית יוסף שם סעיף ה', ודרכי משה ס"ק ה.

[29] ראה תורת המחנה א, פרק יא תשובה ט.

[30] יחד עם זאת, כתב המשנה ברורה, שבמידה ואכן הפסיק לזמן ממושך, לכתחילה ראוי לחזור ולקרוא את ההלל מתחילתו, ואולם בכל מקרה אין לחזור ולברך.