פרק ז

שאלה: האם חייל שמשמרתו בחמ"ל מתחילה עם שחר, רשאי לאכול קודם לכן, למרות שעדיין לא קיים את מצות תקיעת שופר? האם חיילים שיתאפשר להם לשמוע את תקיעות השופר רק בשעות הצהריים, אסורים לאכול קודם לכן?

תשובה: מצינו מקורות רבים בדברי חז"ל שאסור לאכול קודם קיום מצוות דאורייתא, כך נפסק בשו"ע[1]: "אסור להתחיל לאכול חצי שעה סמוך לזמן קריאת שמע של ערבית, ואם התחיל לאכול אחר שהגיע זמנה, מפסיק וקורא ק"ש בלא ברכותיה וגומר סעודתו, ואח"כ קורא אותה בברכותיה ומתפלל". וכן נפסק לענין בדיקת חמץ[2]: "יזהר כל אדם שלא יתחיל בשום מלאכה ולא יאכל, עד שיבדוק". ולענין נטילת לולב[3]: "אסור לאכול קודם שיטלנו, ואם שכח ואכל ונזכר על שולחנו, ביום הראשון שהוא מן התורה, יפסיק אפילו יש שהות ביום ליטלו אחר שיאכל, ומיום ראשון ואילך, אם יש שהות ביום לא יפסיק, ואם לאו, יפסיק". ואף מצינו ברמ"א[4] שכתב לענין קריאת המגילה בתום תענית אסתר (שחיובה מדרבנן): "אסור לאכול קודם שישמע קריאת המגילה, אפילו התענית קשה עליו".

ברם, העירו האחרונים[5] שטעימה בעלמא של פירות או אפילו פת עד שיעור כביצה מותרת.

לאור זאת היה נראה שככלל, יש להימנע מאכילה כלשהי קודם שמיעת התקיעות, למעט מקרים חריגים[6]. אעפ"כ, כידוע, מנהג הרבה קהילות בזמננו לעשות הפסקה ולאכול מעט לפני התקיעות, ובארו מפוסקי דורנו[7] שמפאת אריכות התפילה בראש השנה, נהגו להקל בזה בכדי שיוכלו להתפלל לאחר מכן מוסף ביתר כוונה. אכן, אף המקילים בכך אינם רשאים להקל אלא באכילת מיני מזונות מועטים, עד שיעור כביצה (כ-60 סמ"ק)[8], ויש מקילים[9] אף עד שיעור קביעות סעודה (ג' או ד' ביצים). מאידך, מאחר שעליהם לצאת ידי חובת קידוש, עליהם לאכול לכל הפחות כשיעור כזית.

לפיכך, ככלל יש להימנע מאכילה קודם תקיעת שופר. אעפ"כ רבים נהגו לקדש ולאכול קצת לאחר תפילת שחרית כדי שיוכלו להתפלל לאחר מכן תפילת מוסף ביתר כוונה, ומ"מ יסתפקו באכילה קלה של מיני מזונות עד שיעור כביצה (כ-60 סמ"ק), או לכל היותר יסתמכו על דעת המקילים לאכול אף עד שיעור ג' או ד' ביצים (כ-240 סמ"ק, כשיעור קביעות סעודה). מאידך, עליהם להקפיד לאכול לכל הפחות כשיעור כזית (כ-30 סמ"ק), כדי שיצאו ידי חובת קידוש.

כך אף ינהג חייל שלא מתאפשר לו לשמוע את התקיעות על סדר התפילה, אלא רק בהמשך היום, אם כי פשוט שאם נצרך בשל נסיבות מבצעיות לאכול יותר מהשיעור הנ"ל, רשאי להקל בענין זה ולאכול על פי הצורך המבצעי (אך יבקש מחבירו שיזכירנו בהמשך היום לשמוע את התקיעות).

אומנם, חייל שאמור להגיע אליו שופר במהלך היום (כגון באמצעות גוי, או ברכב שנוסע בהיתר), וכל שכן חייל שמתעתד ללכת למקום שיוכל לשמוע בו תקיעות שופר, נכון שימתין מלאכול רק עד סמוך לחצות היום. אך אם חש חולשה, או שהמתנתו תגרום לכך שלא יוכל לאכול מאוחר יותר סעודתו, וכל שכן אם נצרך לכך בשל נסיבות מבצעיות, אינו צריך להמתין מלאכול[10].

מעבר לכך יש להזכיר[11] שרבים מקילים לטעום מעט אף לפני התפילה, ובמקום צורך מבצעי ניתן גם להקל ולאכול יותר מכך, אלא שאז עליו לקדש תחילה. לפיכך במקרה כזה ראוי להשתדל לאכול חצי שעה קודם עלות השחר, עוד לפני שתחול עליו חובת תפילה ושמיעת תקיעות, או להקדים ולומר ברכות השחר וקריאת שמע ולדאוג לשמוע את התקיעות לפני שיקדש ויאכל, ואפילו אם בשל כך ישמעם לפני התפילה.

[1] סימן רלה סעיף ב. ועיין במשנה ברורה שם ס"ק טז שהחשש שמא ימשך בסעודתו וגם עלול להשתקע בשינה וישכח לקרוא ק"ש.

[2] סימן תלא סעיף ב.

[3] סימן תרנב סעיף ב. 

[4] סימן תרצב סעיף ד.

[5] משנה ברורה סימן רלה ס"ק טז. ובילקוט יוסף (המחוייבים בשמיעת שופר סעיף ט) כתב שרשאי לאכול פירות ללא הגבלה, ובתורת המועדים לגר"ד יוסף (סימן ה סעיף כא) ציין שאף תבשיל שאינו ממיני דגן מותר, אפילו יותר מכביצה. 

[6] ועיין בענין זה בשו"ת ציץ אליעזר (ח"כ סימן כג) שהביא את לשון הוראת רע"א ובית דינו בימי מגיפת הכולירע, שמפאת חומרת איסור אכילה לפני התקיעות, קראו לציבור לקדש ולאכול בין תקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד, ולא לפני התקיעות, הגם שנמצא מפסיק באמצע התקיעות. ועיין גם בשו"ת משנה הלכות (חלק טו סימן קפד) שבאר שגם המקילים לאכול קודם תפילת ערבית וסומכים על תזכורת השמש, נהגו להחמיר באכילה בראש השנה, מפאת אימת הדין ועוד טעמים. ובשו"ת בצל החכמה (ח"ד סימן קמז) כתב שגם במקום צורך עדיף במידת האפשר להסתפק בשתיית קפה וכד' בלא קידוש, מאשר לקדש ולטעום לפני התקיעות.

[7] כן כתב בספר מקראי קודש (פ"ז הערה כו) בשם הגרש"ז אויערבך, הגר"א שפירא והגרי"ש אלישיב, ובניגוד לדעת הגר"ש ישראלי והגר"מ אליהו, וכן מובא גם בשמירת שבת כהלכתה פרק נב סוף סעיף יד. כעין זה כתב בשו"ת ציץ אליעזר ח"ו סימן ז אות ב, ובאר שהטעם שהקלו יותר בטעימה לפני תקיעת שופר, לפי שהחשש להיגררות האכילה ושיכחת קיום המצוה קיים פחות כשכולם מתעתדים לשוב מיד לאחר הקידוש לביהכנ"ס, וחשוב כאילו מינו שמש להזכירם.

[8] כן דעת השש"כ והגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו במקראי קודש שם.

[9] כן מובא במקראי קודש (שם) בשם הגרש"ז אויערבך והגר"א שפירא שכך נהגו בישיבות הוותיקות בירושלים (שהתפילה בהם אורכת זמן רב).

[10] ומכל מקום לגבי טעימה בוודאי שאינו צריך להחמיר בכך. ועיין במשנה ברורה סימן תרנב ס"ק ז, ובשער הציון שם ס"ק ז שכתב, שהמצפה שיביאו לו לולב וכל שכן אם הולך למקום לולב, אינו צריך להמתין כלל, שהרי יש מי שיזכיר לו ליטלו, דהיינו אותו שיביא לו הלולב, אלא שבאליה רבה משמע שנכון להמתין.

[11] עיין בענין זה לעיל ח"ב פרק לג תשובה ח.