פרק ח

שאלה: האם מפקד שיגיע לביתו בשעה מאוחרת מאוד, רשאי למנות שליח שידליק עבורו את הנרות? האם השליח רשאי גם לברך את הברכות על ההדלקה בשליחות המשלח?

תשובה: נאמר בגמרא[1]: "אמר רב ששת אכסנאי חייב בנר חנוכה. אמר רבי זירא, מריש כי הוינא בי רב משתתפנא בפריטי בהדי אושפיזא, בתר דנסיבי איתתא, אמינא, השתא ודאי לא צריכנא, דקא מדליקי עלי בגו ביתאי". כלומר, אורח רווק המתאכסן בבית אחרים, ישתתף במימון הנרות, ויצא ידי חובה בהדלקתם ע"י בעל הבית, ואילו אורח נשוי פטור מהשתתפות בנרות, מפני שאשתו מדליקה עבורו בביתם.

משמע שניתן לצאת בהדלקת הנרות ע"י אחרים, ואין הכרח להדליק את הנרות בעצמו. ולכאורה כשם שרשאי להשתתף במימון הנרות של בעל הבית, וכשם שיוצא יד"ח בהדלקה של בני ביתו, ניתן יהיה גם למנות שליח שידליק את הנרות עבורו.

ברם, מצינו בר"ן[2] שלאחר שהביא את הכלל שהברכה על מצוה שהיא חובת הגוף (כתפילין וציצית) פותחת בלמ"ד השימוש ("להניח תפילין" "להתעטף בציצית") ואילו הברכה על מצוה שניתן לקיימה ע"י אחר (כמילה ושחיטה) פותחת בתיבת "על" ("על המילה" "על השחיטה"), כתב: "ומיהו איכא למידק בהאי כללא, דהא הדלקת נר חנוכה שאפשר לעשותה ע"י שליח ואפילו הכי מברכין עליה "להדליק"? ואיכא למימר דכיון דאמרינן בפרק במה מדליקין דצריך לאשתתופי בפריטי כיון שאינו יוצא אלא בשל עצמו, הרי אין מצוה זו יכולה להתקיים על ידי אחר". כלומר, מצוה זו דומה מעט למצוות שהן חובת הגוף, שכן בשונה משאר מצוות שניתן לקיימן ע"י אחר, בחנוכה אדם אינו רשאי להדליק נר משלו עבור חבירו.

כעין זה כתב המהר"ח או"ז[3]: "וכן בהדלקת נר חנוכה אם ראובן מדליק נרותיו של שמעון כדרך שרגילין העולם כשיש אלמנה בבית אומרת לאחד מאנשי הבית להדליק נרותם בשבילם. סבורני שלא יברך אלא אם כן יעמוד משלח בצדו ויצא בברכתו".

ובאר הגרש"ז אויערבך[4]: "במצות נר חנוכה, כיון שהחיוב הוא דוקא על מי שהבית שלו, הרי זה דומה למי שמניח תפילין לחבירו, שרק אותו שהתפילין על ידו מברך ולא המניח לו, שהוא הלא אינו עושה שום מצוה כשמניח התפילין על יד חבירו, ורק כשחבירו שומע, מברך כדי להוציאו. והוא הדין בהדלקת נר חנוכה, שצריך להדליקו בבית המשלח דוקא והדלקה בבית של אחר אינה כלום, ולכן אף כשעשהו שליח ומדליק בביתו של בעה"ב, אינו מברך אלא כשהלה שומע את הברכה ומוציאו".

דהיינו, ניתן אמנם לקיים את מצות ההדלקה באמצעות שליח, אולם מאחר שלא ניתן לצאת ידי חובה אלא בהדלקה בביתו ובנרות שלו, על כן אין השליח רשאי לברך על ההדלקה אלא בנוכחות המשלח[5]. ויש מפוסקי דורנו[6] שהוסיף שבשל כך יש להימנע לכתחילה מהדלקה באמצעות שליח, הואיל ואין לקיים מצוה בלא ברכה.

לפיכך מי שלא יתאפשר לו או לבני ביתו להדליק נרות בפירסום בביתו (כגון שיגיע לשם בשעה מאוחרת מאוד בלילה), רשאי למנות שליח שידליק עבורו, אך אין השליח רשאי לברך על ההדלקה (אא"כ מדליק בנוכחות המשלח), ונכון שכשמברך השליח על נרותיו יכוון גם עבור חברו, ואח"כ ילך להדליקם בלא ברכה.

[1] שבת כג ע"א.

[2] פסחים ג ע"ב מדפי הר"ף.

וכיוצא בזה כתב רבינו דוד (שם ז ע"ב): "מצות נר חנוכה ודאי אינה ע"י שליח, שאם קנה אדם פתילות ושמנים והדליק בשביל חבירו לא עשה כלום כו'. אלא כמי שהניח תפילין והתעטף בציצית בשביל חבירו. אבל אחר שהכין בעה"ב בביתו השמנים והפתילות, יכול אחר שיברך במקומו והוא שומע ויצא ידי חובתו, שהברכה על עיקר ההדלקה היא, רוצה לומר התקנת השמן והפתילות"

[3] סימן קכח, וכן מבואר בחידושי רבנו דוד פסחים דף ז ע"ב, וראה בספר שבות יצחק ח"ח פרק י שציין לראשונים נוספים שנקטו כך.

הדברים הובאו להלכה גם במשנה ברורה (סימן תרעה ס"ק ט): "אפילו איש יכול לעשות אותה שליח להוציאו אם עומדין בשעה שמדלקת ושומעין הברכה, ובדיעבד אם לא ענו אמן על הברכה ג"כ יצאו, וכן איש מברך לאשה ויוצאת ידי חובתה אם עומדת שם ושומעת הברכה, לא בענין אחר (כלומר, אם אין האשה עומדת שם, אין האיש רשאי לברך)".

[4] שו"ת מנחת שלמה ח"ב סימן נח סוף אות ד, הגרי"ש אלישיב (שבות יצחק שם) הורה שיברך השליח על הדלקת הנרות בביתו ויכוון גם על הדלקת הנרות עבור חברו, ואח"כ ילך לבית חברו וידליק ללא ברכה.

[5] אמנם יש להעיר שבשו"ת אגרות משה (ח"א סימן קצ) חלק על הבנה זו, ונקט שהמהר"ח או"ז סבר שדוקא איש עבור אשה (או אשה עבור איש) אינו יכול לברך, הואיל ואין דין עריבות בנשים, אולם איש עבור איש יכול לקיים את המצוה בשליחותו ובברכה, ורק את ברכות 'שעשה ניסים' ו'שהחיינו' אינו רשאי לברך במקומו.

אומנם בספר מקראי קודש פרק ז סעיף יב בהערה, באר הגר"ש ישראלי את דברי המשנה ברורה הנ"ל באופן אחר, ולשיטתו השליח יברך גם שלא בנוכחות המשלח, אולם דבריו ודברי האגרות משה דחוקים בלשון המהר"ח או"ז שהוא המקור לפסק המשנה ברורה.

[6] שו"ת אגרות משה שם.