פרק ד

שאלה: היכן יש להדליק את נרות החנוכה בבסיס, בחדר האוכל או בחדרי המגורים? האם ניתן לצאת ידי חובה בהדלקת חנוכיה בחדר האוכל, או שמא מחויבים להדליקה בפתח המוצב?

תשובה: נאמר בגמרא[1]: "תנו רבנן, נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ, אם היה דר בעלייה מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים, ובשעת הסכנה מניחה על שולחנו ודיו", ונחלקו ראשונים[2] היכן יש להניח את החנוכיה כשביתו פתוח לחצר והחצר פתוחה לרחוב, האם מניחה על פתח ביתו הפונה לחצר, או על פתח החצר הפונה לרחוב.

נפסק בשו"ע[3]: "נר חנוכה כו', אם הבית פתוח לרשות הרבים, מניחו על פתחו, ואם יש חצר לפני הבית, מניחו על פתח החצר. ואם היה דר בעלייה שאין לו פתח פתוח לרשות הרבים, מניחו בחלון הסמוך לרשות הרבים. ובשעת הסכנה שאינו רשאי לקיים המצוה, מניחו על שולחנו ודיו".

א"כ מבואר שמעיקר הדין יש להדליק את החנוכיה בפתח הבית או החצר, ורק בשעת סכנה ניתן להסתפק בהדלקתה בתוך הבית. למרות זאת ישנם רבים וטובים[4] שהמשיכו את הנוהג להדליק את החנוכיה בתוך הבית אף שבטלה הסכנה (או שנהגו כן מפאת הקור והרוחות המצויים בחוץ בתקופה זו של השנה[5]).

עוד יש להוסיף שנפסק בשו"ע[6]: "אכסנאי כו', אם יש לו פתח פתוח לעצמו, צריך להדליק בפתחו, אע"פ שאותו בית אינו מיוחד אלא לשינה והוא אוכל על שולחן בעל הבית, והוא הדין לבן האוכל אצל אביו", דהיינו, אדם שישן במקום אחד ואוכל במקום אחר, צריך להדליק במקום הלינה, וכתב הטור, הטעם, שכיון שיש לו בית מיוחד לשינה והעולם רואין אותו נכנס ויוצא בו, עליו להדליק שם, שאין העולם יודעין שאוכל במקום אחר. אולם הוסיף הרמ"א[7]: "הגה, וי"א דבזמן הזה שמדליקים בפנים ממש, ידליק במקום שאוכל", כלומר, הואיל ובמציאות כזו לא שייך החשש שיראו שלא הדליק במקום הלינה, ידליק במקום האכילה שהוא עיקר דירתו.

ברם, הרבה מפוסקי דורנו[8] העירו שאין הדברים אמורים אלא באדם פרטי, שלגביו מקום האכילה הוא עיקר הדירה, אולם לבני ישיבה המתגוררים בחדרים פרטיים וסועדים בחדר האוכל, מקום הלינה הוא עיקר דירתם הפרטית, ועליהם להדליק שם. אכן למעשה, בגלל חשש דליקה, נהוג בחלק מהישיבות להימנע מהדלקה בחדרי המגורים ולהסתפק בהדלקה בחדר האוכל[9].

וכן מקובל בכלל בסיסי הצבא, להדליק את החנוכיה בחדר האוכל בזמן ארוחת ערב (עם זאת, באם ניתן הדבר, ראוי להדליק חנוכיה נוספת בפתח מבנה המגורים, ובאם המדובר במוצב קטן, סמוך לשער המוצב).

[1] שבת כא ע"ב.

[2] לשיטת רש"י (שם ד"ה 'מבחוץ') מניחה בפתח הבית הפונה לחצר, ואילו לשיטת תוס' (שם ד"ה 'מצוה להניחה') מניחה על פתח החצר הפונה לרחוב.

[3] סימן תרעא סעיף ה.

נוסף לכך מבואר בשו"ע (שם סעיפים ו-ז): "מניחו למעלה מג' טפחים, ומצוה להניחו למטה מי' טפחים, ואם הניחו למעלה מי' טפחים, יצא, אבל אם מניחו למעלה מכ' אמה, לא יצא. מצוה להניחו בטפח הסמוך לפתח משמאל, כדי שתהא מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל, ואם אין מזוזה בפתח, מניחו מימין, ואם הניחו בדלת עצמו, יניחנו מחציו של כניסה לצד שמאל".

[4] עיין באריכות בענין זה בשו"ת מנחת יצחק ח"ו סימן סו, ובשו"ת ציץ אליעזר חלק יט סימן נו אות א.

[5] כן כתב בערוך השולחן (שם סעיף כד): "והנה עתה אין אנו מדליקין בחוץ, ואף שאין סכנה אצלינו, מ"מ כמעט הוא מהנמנעות, מפני שבכל המדינות שלנו ימי חנוכה הם ימי סגריר גשם ושלג ורוחות חזקים, וא"א להניחם בחוץ אם לא להסגירם בזכוכית, וכולי האי לא אטרחוהו רבנן. ועוד, דבזה לא יהיה היכר למצוה כל כך, וגם לא בכל המקומות יניחו לעשות כך, ולכן כולנו מדליקין בבית".

[6] סימן תרעז סעיף א.

[7] שם. ועיין בשו"ע (סימן שע סעיף ה) שכתב לענין עירוב חצירות: "מי שאוכל במקום אחד וישן במקום אחר, מקום אכילתו הוא העיקר".

[8] שו"ת אגרות משה ח"ד סימן ע אות ג, שו"ת מנחת יצחק ח"ז סימן מח, שו"ת שבט הלוי ח"ג סימן פג, וספר מקראי קודש פ"ט סעיף כח, בשם הגר"מ אליהו והגר"ש ישראלי, ובדברי הגר"א שפירא בנספחים שם.

ועיין גם בדברי השו"ע בהלכות תחומין (סימן תט סעיף ז) שכתב: "תלמידים האוכלים אצל בעלי בתים שבתיהם בשדה, וחוזרים ולנים בבית רבם, מודדין להם תחומם מבית רבם שהוא מקום לינתם, שהוא להם עיקר, ששם היו חפצים גם לאכול אילו היה שם מזונם".

[9] ראה הוראת הגרש"ז אויערבך לבני ישיבת קול תורה המובאת בספר הליכות שלמה פרק יד הערה 29, שו"ת באהלה של תורה סימן קא, וספר מועדים וזמנים ח"ו סימן פח.