פרק יז

שאלה: האם מותר לחייל לשהות בחדר עם חיילים חילונים או גויים המחזיקים חמץ (בניגוד לפקודות הצבא)? האם מותר לחייל לאכול במסעדת דרכים, בסמוך לחבר גוי האוכל חמץ? האם מותר לחייל לשמור על תיקים אישיים של חבריו, כשידוע לו שיש בהם חמץ?

תשובה: נאמר בגמרא[1]: "תנו רבנן, שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם, מה תלמוד לומר? והלא כבר נאמר לא יראה לך שאור ולא יראה לך חמץ בכל גבולך? לפי שנאמר לא יראה לך שאור - שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הנכרי? תלמוד לומר לא ימצא כו'. הא אמרת רישא שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה? לא קשיא, הא דקביל עליה אחריות, הא דלא קביל עליה אחריות".

דהיינו, אף החזקת חמץ של אחרים תחת אחריותו אסורה, אך אין כל מניעה עקרונית לראות חמץ של אחרים, ואף להחזיקו ברשותו, ובלבד שאינו אחראי עליו. אמנם למעשה ההיתר האמור כאן אינו אלא בחמץ של גוי, שכן אדם שיש ברשותו חמץ של ישראל אחר, ואפילו אינו חייב באחריותו, חייב לבערו מדין 'כל ישראל ערבין זה לזה'[2]. יתרה מזאת, לדעת הגר"א[3] מצות ביעור החמץ חלה מן התורה על כל חמץ של ישראל הנמצא ברשותו.

בהמשך הגמרא נאמר[4]: "אמר רב יהודה אמר רב, חמצו של נכרי עושה לו מחיצה עשרה טפחים, משום היכר", כלומר[5], גם אם מונח ברשותו חמץ של גוי שאינו אחראי עליו, מ"מ צריך לעשות מחיצה בפניו כדי שלא ייכשל באכילתו (הואיל ואין רגילים לפרוש ממנו, ובכך שונה דינו משאר איסורים). מלבד זאת העירו הראשונים[6] שאין לאכול בשולחן אחד עם גוי האוכל חמץ, ואפילו הניחו היכר ביניהם, שמא ייפול פירור חמץ לתוך מאכלו של הישראל.

וכן נפסק בשו"ע[7]: "גוי שהפקיד חמצו אצל ישראל, אם הוא חייב באחריותו..., חייב לבערו כו'. ואם אינו חייב באחריותו, אינו חייב לבערו כו', וצריך לעשות לפניו מחיצה גבוה י' טפחים, כדי שלא ישכח ויאכלנו[8]. (משנה ברורה[9] - ואם יודע שהגוי יחזור לקחתו משם באותו היום, די בכפיית כלי על גביו). גוי שנכנס לבית ישראל וחמצו בידו, אינו זקוק להוציאו, אע"פ שהישראל רואה חמץ של גוי, אין בכך כלום[10]. אבל אסור להעלותו עמו על השולחן, ואפילו בהפסק מפה". והוסיפו האחרונים[11] שהישראל רשאי גם לאפשר לגוי האורח לאכול על שולחנו, ורק יקפיד הישראל לנקות לאחר מכן את השולחן היטב, שלא יישארו שם פירורי חמץ.

עוד יש להוסיף שמבואר בגמרא[12] שלדעת רבי יהודה אדם שלא בדק חמץ קודם הפסח, אינו רשאי לבודקו בפסח, בשל החשש שיבוא לאוכלו, ואילו לדעת חכמים ניתן לבצע בדיקת חמץ בפסח, שכיון שהוא מחזר אחר החמץ לבערו, אין לחוש שייכשל באכילתו. מכאן דייק הריב"ש[13] שכשאינו מחזר אחר החמץ לבערו, לכו"ע אין היתר לטלטלו, ועל כן המוצא חמץ בדרך אינו רשאי לטלטלו, ואפילו בכדי לסלקו שלא ייכשלו בו.

בדומה לזה מבואר בירושלמי[14] שאם חמץ של גוי התגלגל לחצרו של ישראל, עליו לסלק את החמץ מרשותו, כדי שלא ייכשל באכילתו, אך מ"מ אינו רשאי לטלטלו בידיים (שמא יבוא לאוכלו[15]), אלא ידחפנו באמצעות כלי אחר, וכן נפסק בשו"ע[16]: "גגו של גוי שהיה סמוך לגגו של ישראל, ונתגלגל החמץ מגגו של גוי לגגו של ישראל, הרי זה דוחפו בקנה. ואם היה בשבת או ביו"ט, כופה עליו כלי (דאסור לטלטלו ביו"ט ושבת, ובמוצאי השבת או היו"ט יסלקנו)".

לאור זאת, אסור להחזיק חמץ של אחרים תחת אחריותו, ואף אם התגלגל חמץ מופקר לרשותו, עליו לסלקו ממנה (באמצעות מקל וכד', הואיל ואסור לנגוע בחמץ, מלבד כשמחזר אחריו לבערו. ובשבת ויו"ט שאסור בכלל לטלטלו, יכפה עליו כלי עד מוצאי היום, ואז יסלקנו).

לעומת זאת אין איסור לראות חמץ של אחרים בסביבתו[17], ונראה שניתן גם להשגיח על רכוש חבירו (כשאינו אחראי עליו, וכשלא הכניסו לרשותו), הגם שיודע שיש שם חמץ[18], (ורק אסור לאכול בשולחן אחד עם אדם האוכל חמץ).

כמו כן מותר להשהות חמץ של גוי ברשותו, כשאין לו כל אחריות עליו, אלא שבמקרה כזה יש לעשות מחיצה בפניו, כדי שלא ייכשל חלילה באכילתו (ואם בעליו אמור לקחתו ממנו בו ביום, ניתן להסתפק בכפיית כלי על גביו).

[1] פסחים ה ע"ב.

[2] ראה שו"ע (סימן תמג סעיף ב): "ישראל שהיה בידו חמצו של ישראל אחר בפקדון, יעכבנו עד שעה חמישית, ואם לא בא בעליו, ימכרנו לגוי, ואם לא מכרו, חייב לבערו בזמן איסורו, אפילו אם אינו חייב באחריותו", ובארו הב"ח והמג"א שהחיוב נובע מדין עריבות.

[3] שם.

[4] שם ו ע"א.

[5] כן בארו רש"י והרמב"ם (פ"ד מחמץ ה"ב) את מימרא זו, ובניגוד להבנת בעל העיטור והרמב"ן.

[6] שו"ת הרשב"א ח"א סימן קעז. ועיין משנה ברורה (סימן תמ ס"ק יח) שמאחר שחמץ אסור אף במשהו, לפיכך חמור דינו מדין בשר וחלב שהתירו לשניים לאוכלם על שולחן אחד כשהניחו היכר ביניהם.

[7] סימן תמ סעיפים א-ג.

[8] ומבואר במשנה ברורה (שם ס"ק יב) שהמחיצה צריכה להיות יציבה ולא מתנודדת.

ואגב, עיין ביה"ל (שם סעיף ב ד"ה 'כדי שלא ישכח') שחיוב עשיית מחיצה נאמר דוקא בפני חמץ ודאי, ולא בפני ספק. כמו כן יש להעיר שכתב בספר הליכות שלמה (פ"ו הערה יב) שכשהחמץ המכור מוצנע בארון אין צורך במחיצה עשרה, אך יש להקפיד שיהיה הארון מיוחד וניכר לכך ויובדל משאר חפציו, באופן שאין לחוש שיפתחנו.

[9] שם ס"ק טו. ועיין משנה ברורה (שם ס"ק יג) שבסתמא לא די בכפיית כלי, בשל החשש שיטלו את הכלי לצורך תשמישו, ויתגלה החמץ. ולא הוזכרה אפשרות כפיית כלי אלא ביו"ט או בשבת, כשלא ניתן לבנות מחיצה (ובמוצאי היו"ט או השבת, יבנה את המחיצה).

[10] משנה ברורה (שם ס"ק טז): "ולשמא יבוא לאוכלו ליכא למיחש (כמו שחששו במופקד בידו, והצריכוהו משום זה לעשות מחיצה), דהא החמץ הוא תחת יד העכו"ם והוא משמרו".

[11] משנה ברורה שם ס"ק יח.

[12] פסחים י ע"ב.

[13] סימן תא, הובא בביה"ל סימן תמו סעיף א ד"ה 'בביתו'.

[14] שם פ"ב ה"ב.

[15] ראה משנה ברורה סימן תמו ס"ק י וסימן שמג ס"ק ה, וכעין זה עיין בביה"ל (סימן תמג סעיף א ד"ה 'אפילו') שיש שאסרו אף להריח חמץ. 

[16] סימן תמו סעיף ג.

[17] יש להוסיף שאמנם חובה להעיר לחייל שמפר את פקודות הצבא ומחזיק חמץ בתיקו הפרטי בפסח, אך אסור בשום אופן לקחת משם את החמץ ולבערו בלא רשותו ובלא הסכמתו. ואף שנאמר בגמרא (ב"ק צח ע"ב) על חמץ הנמצא ביד ישראל בפסח ש"הכול מצווים עליו לבערו", וכפי שהתבאר לעיל, לדעת חלק מהפוסקים חובה זו נובעת מדין 'כל ישראל ערבין זה לזה', ולדעת הגר"א חובה זו כלולה במצות ביעור חמץ מן התורה, מ"מ למעשה אין לנהוג כן כשהדבר עלול לגרור איבה וערעור של מערכת היחסים בתוך היחידה. ועיין עוד באריכות בענין זה בספר חשוקי חמד (פסחים ה ע"א), וכן בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סימן לה) בענין איסור 'לפני עור' בחברה שיש בה כאלה שאינם שומרי מצוות.

[18] עיין בענין זה בספר חשוקי חמד (פסחים מה ע"א) שדן בשאלה האם מותר לאבטח משאית המובילה חמץ של גוי, והביא ג' איסורים הנוגעים לזה. א. שנמצא משתכר מאיסורי הנאה (ראה שו"ע סימן תנ סעיף ד). אולם הביא מהמשנה ברורה (שם ס"ק כה) שאם משלמים לו שכר קבוע על האבטחה ולא שכרוהו מפורשות לחמץ, אינו בכלל האיסור. ב. חשש שמא יבוא לאכול מהחמץ. אולם אם החמץ נעול מפניו, אין לחוש לכך. ג. שרוצה בקיום החמץ (ראה שו"ע שם סעיף ז ובנו"כ). אולם הביא שיש ראשונים שאין איסור 'רוצה בקיומו' אלא בע"ז בלבד, ואפילו למ"ד שהאיסור חל גם על חמץ, מ"מ כתבו הפוסקים שדוקא כשמרוויח מקיום החמץ נחשב 'רוצה בקיומו', אך אם רק נמנע ממנו הפסד בשל כך, אינו בכלל האיסור.