פרק יד

שאלה: האם חייל המשרת בגיזרה מבצעית ואין עיתותיו בידו, רשאי להסתפק בהשלכת החמץ לפח האשפה?

תשובה: כתב הרא"ש[1]: "אומר אני דהוצאת חמץ מן הבית קודם זמן איסוריה לא נפיק מ'תשביתו', דהא אמר רבי עקיבא לעיל 'תשביתו' היינו שריפה, ולא ציוותה תורה לשורפו אלא אחר שכבר נאסר, מידי דהוה אנותר, אבל בעוד שהוא מותר באכילה לא ישרפנו. ומה שמוציאין אותו מן הבית, היינו שלא יעבור עליו ב'בל יראה'".

כלומר, מצות השבתת החמץ אינה חלה אלא משעת האיסור, ועל כן אם סילק את החמץ מרשותו קודם שעה זו, אין עליו חובת ביעור. ואכן מצינו שנפסק בשו"ע[2]: "אם נתנו לגוי קודם שעה ששית, אינו צריך לבער", וכעין זה נפסק[3]: "קודם זמן איסורו יכול להשליכו במקום שהעורבים מצויים שם[4]" (אך לאחר זמן איסורו, לא ניתן להפקירו, שהרי התורה הפקיעה את בעלותו ממנו). ברם, העירו האחרונים[5]: "ומ"מ יניח מחמצו לכל הפחות כזית, כדי לקיים מצות תשביתו כתיקונה".

אם כן מבואר שניתן להוציא את החמץ מרשותו לפני שעת הביעור, אולם העירו רבים מפוסקי דורנו[6] שלא די בהפקרת החמץ והשלכתו לאשפה, שהרי האשפה נשארת בכליו וברשותו, וחובת ביעור חלה על חמץ שברשותו גם אם הפקירו וביטלו. (אמנם ניתן להקל[7] להוציאו לפח האשפה הציבורי, שכן למרות שבעצם הפחים בבעלות הרשות המקומית, מ"מ פשוט שהרשות אינה מתיימרת לזכות בתכולת הפחים, והתכולה היא הפקר גמור שרק מסיבות הגיינה נמנעים מהשלכתה לרשות הרבים).

לפיכך קודם שעת האיסור (תחילת שעה שישית) מותר לסלק את החמץ מרשותו, ובכך להפקיע מעליו את החובה לבערו בשריפה וכד' בהגיע שעת האיסור[8], אלא שלצורך סילוק החמץ מרשותו לא די בהשלכתו לפח האשפה שברשותו, או שבתוך הבנין, אלא יש להשליכו במקום המופקר לכל (כגון לפח אשפה בשטח ציבורי), ולגמור בדעתו שמפקירו ממנו לחלוטין.

[1] פסחים פ"א סימן י.

[2] סימן תמה סעיף ב.

[3] שם סעיף ג.

[4] אמנם השו"ע מסיים שם: "ואם מצאו אחר זמן איסורו שלא אכלוהו העורבים, אף על פי שהמקום הפקר, לא יניחנו שם, אלא יבערנו", אולם כבר כתבו האחרונים (עיין משנה ברורה שם ס"ק יח) שלמעשה השלכת החמץ במקום המופקר לרבים והפקרתו לחלוטין שם קודם זמן האיסור, מפקיעה מעליו את חובת הביעור, ובלבד "שיפקירנו לגמרי בפיו ובלבו, ולא יהיה בדעתו בשעת הפקר לחזור ולזכות בו לאחר הפסח".

[5] משנה ברורה שם ס"ק י.

ועיין בספר מנחת חינוך (מצוה ט) שהאריך להוכיח שנחלקו ראשונים אם מצות 'תשביתו' היא מצוה חיובית, שצריך לדאוג שיהיה חמץ בידו בערב פסח בכדי להשביתו, או שהיא מצוה המתקיימת גם באופן סביל בכך שאין חמץ ברשותו בשעת הביעור, ואינו צריך לדאוג שיהיה לו חמץ בכדי להשביתו. וכן הביא בספר פסקי תשובות (שם אות ו) שנחלקו הרבה אחרונים בכך.

[6] שו"ת אגרות משה ח"ג סימן נז, שו"ת מנחת יצחק ח"ד סימן נו, שו"ת בצל החכמה ח"ג סימן קט, שו"ת משנה הלכות ח"ד סימן סג, ועוד. ברם, עיין שו"ת קנין תורה בהלכה (ח"ב סימן פו) שכתב שיתכן שדי בהשלכת החמץ לאשפה, שהרי מבואר בראשונים שחז"ל הצריכו לבער את החמץ ולא הסתפקו בביטולו לפי שאפשר שלא מבטלו בלב שלם, וגם בגלל החשש שלמרות שביטלו עלול להיכשל באכילתו בפסח, ולפי"ז כשהשליך את החמץ לאשפה, שניכר שמפקירו לחלוטין, וגם אין חשש שיבוא לאוכלו משם, אין עוד צורך בביעורו.

[7] ספר הליכות שלמה פ"ח סעיף יז, וכן שמענו מהגר"א וייס. אולם יש להעיר שמדברי פוסקי דורנו הנ"ל נראה שהקלו דוקא במקום שהרשות המקומית היא של גויים.

ועיין עוד בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ב סימן ריא אות יא) שכתב שראוי להחמיר ולבער את החמץ שלו שהושלך לפח האשפה, ובהערה שם הביא את דברי הגרי"י קניבסקי שהקל בכך הואיל וזה כלול במכירה לגוי, והחמץ המונח בפח האשפה נחשב כמונח מאחורי מחיצה. 

[8] עיין בענין זה בתשובה הקודמת.