פרק יג

שאלה: האם חייל המשרת בכלי-שיט ומנוע מלשרוף את החמץ מסיבות בטיחותיות, רשאי להשליך את החמץ לים? האם חייל שאין באפשרותו להבעיר אש בשל סיבות מבצעיות, רשאי לפגום את החמץ באמצעות שפיכת אקונומיקה או סולר עליו? ומה דין השלכת החמץ לשירותים?

תשובה: שנינו[1]: "רבי יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה, וחכמים אומרים אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים", ונאמר בגמרא[2]: "תניא אמר רבי יהודה אין ביעור חמץ אלא שריפה, והדין נותן, ומה נותר שאינו בבל יראה ובל ימצא טעון שריפה, חמץ שישנו בבל יראה ובל ימצא לא כל שכן שטעון שריפה?! אמרו לו כו' התורה אמרה "תשביתו שאור מבתיכם", בכל דבר שאתה יכול להשביתו". (ובהמשך נחלקו שם אם לדעת חכמים יש לפוררו קודם שמטילו לים, כדי שימוח במהרה, ולא ייכשלו בינתיים אחרים באכילתו).

עוד נאמר בגמרא[3]: "אמר רבי יהודה אימתי? שלא בשעת ביעורו, אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר". ונחלקו ראשונים בביאור דבריו, רש"י פירש שדין ביעור החמץ בשריפה הינו קודם זמן האיסור, ואילו משהגיע הזמן, ניתן לבערו בכל דבר, ואילו ר"ת פירש להיפך שדוקא משעת האיסור יש לשורפו, דומיא דנותר, ואילו קודם לכן השבתתו בכל דבר.

נפסק בשו"ע[4]: "כיצד ביעור חמץ, שורפו, או פוררו וזורה לרוח, או זורקו לים. ואם היה החמץ קשה ואין הים מחתכו במהרה, הרי זה מפררו ואחר כך זורקו לים. הגה, והמנהג לשורפו. וטוב לשורפו ביום דומיא דנותר שהיה נשרף ביום". דהיינו, הלכה כחכמים שניתן לבער את החמץ בכל דבר, אך המנהג לכתחילה לבערו דוקא בשריפה[5], והוסיפו האחרונים[6] שבמיוחד יש לבער באופן כזה כשמצא חמץ לאחר שעת האיסור, הואיל ורבים מסכימים לפירוש ר"ת.

עוד כתבו האחרונים[7] שלמעשה אף המטיל חמץ רך לים, יקפיד לפוררו קודם לכן, בשל החשש שאחרים ייכשלו באכילתו, והוסיפו: "אכן, אם משליכו לבית הכיסא, הרי הוא כמבוער מן העולם לגמרי, כיון ששום אדם לא יוכל ליהנות ממנו, ואין צריך לפוררו קודם שמשליכו, אפילו הוא פת קשה"[8].

מלבד כל זה יש לציין שנאמר בגמרא[9]: "תנו רבנן, הפת שעיפשה ונפסלה מלאכול לאדם, והכלב יכול לאוכלה כו', נשרפת... בפסח". ע"פ זה נפסק בשו"ע[10]: "חמץ שנתעפש קודם זמן איסורו ונפסל מאכילת הכלב, או ששרפו באש (קודם זמנו) ונחרך עד שאינו ראוי לכלב כו', מותר לקיימו בפסח". כלומר, מצות הביעור חלה גם על חמץ שנפגם מאכילת אדם אך עדיין ראוי לאכילת כלב, ואילו חמץ שנפגם אף מאכילת כלב אינו חייב בביעור[11], ובלבד שנפגם כך קודם זמן האיסור, אולם אם החמץ היה ראוי לאכילת כלב בזמן האיסור, חלה עליו מצות ביעור, ולא די לפוסלו מאכילת כלב, אלא יש לבערו לגמרי מן העולם.

לפיכך קודם שעת הביעור (תחילת שעה שישית) ניתן לפגום את החמץ באקונומיקה וכד' עד שייפסל מאכילת כלב[12] (אם כי מנהג העולם לשורפו[13]), ואילו לאחר שעת הביעור יש לבערו לחלוטין מן העולם. לכתחילה יש לבצע את הביעור בשריפה, ואילו במקום שהדבר לא אפשרי (כגון בתוך בסיס, כשמסיבות בטיחותיות לא ניתן להבעיר שם אש), ניתן גם לזרותו ברוח או להשליכו לים וכד', אלא שאז יש להקפיד לפוררו קודם לכן, אולם אם משליכו לשירותים אין צריך לפוררו.

אגב יש להעיר שחייל שנבצר ממנו לבער את החמץ (כגון שנמצא בשטח אויב ועליו להימנע מהשארת 'תוואי לוואי'), יארוז את החמץ בשקית ויניחנו בתיק מתחת לשאר הציוד (כדין כפיית כלי על חמץ שמצאו ביו"ט ואין באפשרותו לבערו[14]), ולכשיתאפשר לו הדבר, יבערנו.

מעבר לכך יש לציין שבשל מורכבות ביעור החמץ במסגרת הצבאית, מתבצעת הכשרת הבסיסים והמוצבים מספר ימים לפני החג, ולאחר מכן חל איסור מוחלט לשייר חמץ, כך שלמעשה אין בצבא משמעות מעשית לדיני ביעור חמץ, למעט מי שנשאר באמתחתו חמץ בנסיבות מבצעיות, או שהשאיר חמץ ברשותו בניגוד לפקודות הצבא.

[1] פסחים כא ע"א.

[2] שם כז ע"א.

[3] שם יב ע"ב.

[4] סימן תמה סעיף א.

[5] ועיין משנה ברורה (שם ס"ק א) שצריך לשורפו עד שנעשה פחם (ולא די לחורכו מבחוץ ולפוסלו מאכילת כלב, שהרי צריך לבערו לגמרי מן העולם). והעירו הרבה מפוסקי דורנו שאין לשפוך נפט על החמץ קודם שיבוער, שכן באופן זה פוגמו מאכילה ע"י הנפט ונמצא שלא ביערו בשריפה.

[6] משנה ברורה שם ס"ק ו ושער הציון שם.

[7] משנה ברורה שם ס"ק ה, הואיל ויש מהראשונים שבארו כן בסוגיית הגמרא דלעיל.

[8] אמנם החזו"א (סימן קיח ס"ק ג) חלק על כך ונקט שהשלכה לבית הכיסא אינה נחשבת כביעור מוחלט מן העולם, אולם עיין שו"ת אור לציון (ח"ג פרק יד תשובה ב ובהערה שם) ושו"ת קנין תורה בהלכה (ח"ב סימן פו) שכתבו שאף לדעת החזו"א ניתן להקל בהשלכה לשירותים בימינו, הואיל והחמץ מתגלגל עם הפסולת ונאבד לגמרי.

ומ"מ כתב בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ח סימן כ אות י) שיש להימנע מהשלכת החמץ לשירותים משום ביזוי אוכלין, ולעומת זאת ראה בספר הליכות שלמה (פ"ד סעיף טו) שכתב שיתכן שבזמן השבתת החמץ, כלל לא חל עליו איסור ביזוי אוכלין.

[9] פסחים מה ע"ב.

[10] סימן תמב סעיף ט.

[11] ברם, אם החמץ לא התעפש אלא החמיץ מאוד ונעשה מריר עד שאינו ראוי לאכילת כלב, מ"מ חלה עליו חובת ביעור, שהלא זהו 'שאור' האמור בתורה, שמשתמשים בו להחמצת עיסות אחרות (כשמרים בימינו). וכל שכן שיש לבער חמץ שהחמיצוהו וקלקלוהו בכוונה לצורך ייצור חומצות ושאר חומרים המבוססים על עמילן חיטה, כחומצת לימון וגלוקוזה.

[12] אמנם בביה"ל (סימן תמב סעיף ט ד"ה 'חמץ שנעפש') כתב: "חמץ ששפכו בתוכו דבר חריף ביותר ואינו יכול לאכול מחמת חריפותו, דעבור זה לא יבטל ממנו שם אוכל", אולם נראה שמדובר כשניתן עדיין להדיחו וכד', שכן מבואר בחזו"א (סימן קטז ס"ק ח ד"ה 'וכל זה') שאם עירב בחמץ חומר שהתמזג בו לגמרי, ופסלו מאכילת כלב, פקע מעליו חובת ביעור. 

[13] כשיטת הטור המובאת בשער הציון (סימן תמה ס"ק טז) שאפילו ל' יום לפני פסח מצות ההשבתה בשריפה דוקא, ועיין בספר בדיקת החמץ וביעורו (פ"ז סעיפים ז-ח) שהוכיח שגם לדעת הראשונים שחובת השריפה חלה רק משעת האיסור, מ"מ השורף קודם שעת האיסור מקיים מצות השבתה מן התורה (אך רק באופן קיומי ולא חיובי).

ואכן כך אף ראוי לנהוג, שהרי צריך לבטל את החמץ קודם שעת האיסור, ולפני כן צריך לבער את החמץ, שהרי אם יבערו לאחר הביטול, נמצא מבער חמץ שאינו שלו, כמבואר ברמ"א (סימן תלד סעיף ב): "ואין לבטלו ביום אלא לאחר ששרף החמץ, כדי לקיים מצות שריפה בחמץ שלו".

[14] ראה שו"ע סימן תמו סעיף א. ועיין עוד שם סעיף ג שבשבת ויו"ט חל על החמץ דין מוקצה, ואף בחוה"מ אסור לטלטל חמץ אלא כשעוסק בביעורו, ומכאן שגם כשנבצר ממנו לבערו, עליו להשתדל להימנע מטלטולו.

יש להעיר שכמובן שחייל הנמצא בשטח אויב אינו יכול להדליק פנס וכד' לצורך בדיקת חמץ, ועל כן עליו לבצעה בי"ג בניסן לאור היום (ראה משנה ברורה סימן תלג ס"ק א), ומאחר שאין לו בית, יבדוק בלא ברכה (כמבואר לעיל תשובה ב).