פרק יב

שאלה: האם חיילים שמפאת עומס המשימות המוטלות עליהם מתקשים לבצע נקיון יסודי בחדרם, רשאים להסתפק במכירת החמץ שלהם? האם יחידה שיוצאת ל'הדממה' בימי הפסח, רשאית להסתפק במכירת החמץ? האם חייל שנבצר ממנו להגיע פיזית לרב כדי למכור את החמץ, רשאי לבצע זאת באופן טלפוני? האם חייל היודע שחבירו הנמצא בפעילות מבצעית לא מכר את החמץ, רשאי לבצע את המכירה במקומו?

תשובה: נפסק בשו"ע[1]: "אם מכרו או נתנו לגוי שמחוץ לבית קודם הפסח, אף על פי שהישראל מכרו לגוי ויודע בו שלא יגע בו כלל אלא ישמרנו לו עד לאחר הפסח ויחזור ויתננו לו, מותר, ובלבד שיתננו לו מתנה גמורה בלי שום תנאי, או שימכרנו לו מכירה גמורה בדבר מועט".

ע"פ זה נהגו בדורות האחרונים למכור את החמץ לגוי לפני פסח[2], ולחזור ולקנותו ממנו לאחר הפסח. אמנם, מאחר שהוא נראה כהערמה, ואינו היתר מרווח כל כך, לא נהגו למכור חמץ גמור אלא במקום הפסד מרובה[3], אך בלא זה לא מוכרים אלא ספק חמץ, תערובת חמץ, או כדי לפטור מחובת בדיקה בית או כלים שקשה לנקותם[4], ולא יעשו בהם שימוש בפסח. (וכיום נוהגים רבים למכור את החמץ רק משום החשש שלא הצליחו לנקות את ביתם כראוי, או כדי להשריש בלב את ביטולו המוחלט של החמץ[5]).

כתב המשנה ברורה[6]: "עיקר הקפידא שיוציא הגוי החמץ מבית ישראל כו', וכתבו האחרונים דאם יש לו חמץ הרבה ואי אפשר לו להוציאו מביתו, ימכור לו גם החדר (שמונח בו החמץ)..., וצריך למסור לו המפתח מחדר שמונח בו החמץ כדי שיוכל לכנוס בשעה שירצה וליטול את חמצו שנמכר או ניתן לו, או שעכ"פ יאמר לו הישראל בכל עת שתרצה תוכל ליקח המפתח לחדרך וליכנס בו ליטול את חמצך".

למעשה מקובל כיום למנות את הרב לשליח למכור את החמץ, והוא משכיר לגוי את החדר שהחמץ מונח בו (או את המקום של הארון שהחמץ בתוכו), ומוכר לו את החמץ אגב אותם מקומות[7], הגוי משלם על שכירות המקום ועל החמץ תשלום ראשוני, ואילו יתרת הסכום נזקפת עליו במילווה. נועלים את המקום[8], או לכל הפחות מניחים עליו שלט 'חמץ' וכד', כדי שלא ייכשלו באכילתו, ומציינים בשטר המכירה שהמוכר יאפשר לגוי להיכנס לאותם מקומות, או לכל הפחות לאחסן שם חפצים. (יחד עם זאת נוהגים לציין בשטר שלמרות שהמקום מושכר לגוי, הגוי מאפשר לישראל להיכנס לשם באופן עראי[9]).

והנה, נהוג לבטא את גמירות הדעת למינוי הרב לשליח באמצעות חתימה על שטר הרשאה וביצוע קנין סודר עם הרב, אמנם מעיקר הדין די למנותו באמירה בעלמא, לפיכך אם נבצר מאדם להגיע בעצמו לרב ולבצע את הפעולות הנ"ל, יכול לשלוח אליו שליח שימלא עבורו את שטר ההרשאה, או יכול למנותו בעל פה דרך הטלפון, או בשאר אמצעי המדיה השונים[10]. יתרה מזאת, מבואר בשו"ע[11] שניתן למכור חמץ של אדם מישראל גם בלא ידיעתו, כשברור לחלוטין שנוח לו בכך, ואין שום אפשרות לקבל את הסכמתו המפורשת (שכן נחשב כמשיב לו את אבידתו).

(אגב יש לציין שמשעת איסור ההנאה מחמץ (תחילת שעה שישית) לא ניתן עוד למוכרו).

[1] סימן תמח סעיף ג.

[2] המכירה מתבצעת בדרך כלל ביום י"ד בניסן לאחר שעת ביעור החמץ, כדי שעד אותה שעה יוכלו לאכול את החמץ, וכן כדי שיוכלו לקיים את מצות הביעור בחמץ שבבעלותם. עם זאת, יש להוסיף שמבואר בשו"ת חת"ס (או"ח סימן קלא), בשו"ת בנין עולם (או"ח סימן כ), ובעוד אחרונים, שלא נהגו לבצע בדיקת חמץ במקומות המכורים, למרות שבעצם בליל הבדיקה הם עדיין בבעלות הישראל.

אמנם במשנה ברורה (סימן תלו ס"ק לב) הביא שהמקור חיים והחיי אדם החמירו בכך, וסיים שאף שאין למחות ביד המקילין, המוכר ביום י"ג בניסן עדיף טפי. בצבא מתבצעת המכירה לפני י"ד בניסן, כך שניתן עוד יותר להקל ולהימנע מבדיקת המחסנים בצבא שנועלים ומוכרים לגוי. (אגב יש להעיר שבשטר המכירה המוקדם מצוין שהמוכר יוכל להנות מהחמץ עד שעת הביעור, וכי חמץ זה יקוזז מהעיסקה).

[3] ראה שו"ת אור לציון ח"ג סימן ט תשובה א.

[4] ראה משנה ברורה (סימן תלג ס"ק כג): "ובאשר שטירחא מרובה היא, נראה שיש להקל ע"י שימכור לנכרי אותו המקום ג"כ עם החמץ שיש שם". אמנם עיין בספר הליכות שלמה (פרק ה הערה 14) שבלא סיבה אמיתית אין ראוי להימנע מבדיקה ולהסתמך על המכירה. ובכל מקרה כתב בשו"ת אור לציון (ח"ג סימן ז תשובה יט) שאף המוכר ביתו לגוי, ישייר חדר אחד לעצמו, כדי לא להתחמק לחלוטין ממצות ביעור חמץ.

[5] ספר הליכות שלמה פ"ו סעיף ג.

[6] סימן תמח ס"ק יב.

[7] לשם כך מפרטים בשטר ההרשאה את מיקומו של החמץ. אכן יש נוהגים להוסיף בשטר: "וכן כל חמץ שברשותי בכל מקום שהוא".

אגב יש להוסיף שיש מהאחרונים (שדי חמד חמץ סימן ט אות לה בשם כמה פוסקים, שו"ת תשובות והנהגות ח"א סימן רפח, שו"ת משנה הלכות ח"ג סימן נה וחלק טו סימן קסב, וספר נטעי גבריאל ח"א פרק כא סעיף ב) שנקטו שהמוכר חמץ לגוי ואעפ"כ ממשיך בימי הפסח לעשות בו כבתוך שלו, מורה שמכירתו לא היתה אלא מן השפה ולחוץ, והמכירה בטילה. אמנם למעשה נהגו (ראה שו"ת חלקת יעקב סימן קצד, ושו"ת אגרות משה ח"א סימן קמט) להקל בדיעבד שאין המכירה בטילה, אך מ"מ חשוב לזכור שלאחר המכירה החמץ עבר לבעלות הגוי, ולכל הפחות לכתחילה יש להימנע מטיפול בו ומניודו ממקומו. ועיין עוד בענין זה בנספח ה.

[8] ופשוט שללא הסכמת הגוי, אין לנייד את החמץ לאחר מכירתו.

[9] אמנם עיין בספר הליכות שלמה (פ"ו סעיף ה) שאין להיכנס למקום המכור אלא במקום צורך גדול.

[10] ספר סידור פסח כהלכתו פרק יא סעיף י.

[11] סימן תמג סעיף ב: "ישראל שהיה בידו חמצו של ישראל אחר בפיקדון, יעכבנו עד שעה חמישית, ואם לא בא בעליו, ימכרנו לגוי".