פרק ז

שאלה: האם במצבי שיגרה מותר ללכת בתוך צמחייה סבוכה, כשעלול לגרום לתלישת עשבים מהקרקע?

תשובה: נאמר בגמרא^[1]: "אמר רמי בר אבא אמר רב אסי, אסור לאדם שיהלך על גבי עשבים בשבת, משום שנאמר "ואץ ברגלים חוטא". תני חדא מותר לילך על גבי עשבים בשבת, ותניא אידך אסור. לא קשיא, הא בלחים, הא ביבשים כו'. והאידנא דקיימא לן כרבי שמעון (שדבר שאינו מתכוון - מותר), כולהו שרי". והיינו, למרות שמודה ר"ש ב'פסיק רישא', מ"מ מאחר וכל פסיעה שהאדם פוסע נידונית בפני עצמה, ואין וודאות שיתלוש בפסיעה מסוימת, לפיכך גם במקרה שברור שבסופו של דבר יתלוש עשב באחת מפסיעותיו, אין זה 'פסיק רישא'[2]. וכן פסק השו"ע^[3]: "מותר לילך על גבי עשבים, בין לחים בין יבשים, כיון שאינו מתכוין לתלוש".

ברם, יש מן הראשונים^[4] שהורו להחמיר בדין זה, והעמידו האחרונים^[5] את דבריהם במציאות שההילוך על העשבים יגרום בוודאות לתלישתם, כגון כשהולך במהירות בסבך קוצים יבשים וגבוהים וכד'. אולם יש מן האחרונים[6] שחלקו על כך, וכפשט לשון הגמרא והשו"ע שמותר תמיד ללכת ע"ג עשבים.

עוד יש להוסיף שיש מן הפוסקים[7] שהורו שחל איסור מוקצה על צמחים המחוברים לקרקע, הואיל ואינם עומדים לשימוש כלשהו, אולם רבים[8] חולקים על דעה זו, וכפשט דברי השו"ע[9]: "הדס מחובר, מותר להריח בו", ומשמע שאין מניעה לטלטלו, וכדברי הרמ"א[10]: "קנים הרכים כירק, מותר להשתמש בהם אעפ"י שמחוברים בקרקע, דאין איסור להשתמש בירק".

לפיכך מותר להלך ע"ג עשבים בשבת, אך לכתחילה יש להימנע מהילוך שיגרום בוודאות לתלישתם, וכמו כן יש להשתדל להימנע מהסטת צמחייה בידיים, משום איסור מוקצה. אכן במקום צורך, ניתן לסמוך על הפוסקים המקילים בכל זה, וכל שכן שאין להקפיד בכך בשעת פעילות מבצעית.

[1] עירובין ק ע"ב.

[2] כן באר בשמירת שבת כהלכתה פרק כו הערה סב.

[3] סימן שלו סעיף ג.

[4] סמ"ג לאוין סה (מלאכת קוצר) בשם היראים סימן רעד.

[5] ביה"ל שם ד"ה 'מותר לילך ע"ג עשבים', וכן הורה בספר מנוחת אהבה פ"ד סעיף טז, ועיין בשמירת שבת כהלכתה (שם הערה סד) שאפשר שאף נחשב כפ"ר דניחא ליה.

[6] ערוך השולחן שם סעיף כא, ילקוט יוסף שם דין עלייה באילן סעיף ד.

[7] ט"ז סימן שלו ס"ק ד, וכן למד המג"א בדעת השו"ע (סימן שיב סעיף ו) שכתב: "מקנחין בשבת בעשבים לחים אפילו הם מחוברים, ובלבד שלא יזיזם. ומשום משתמש במחובר ליכא, דלא אמרו אלא באילן אבל לא בירק". ובאר המג"א (שם ס"ק ו) שאיסור ההזזה משום מוקצה.

[8] כן באר המשנה ברורה (שם ס"ק יט, בשם אליה רבה ותוספת שבת) שאיסור הזזת העשבים הינו משום חשש תלישה, אך אין בכך משום מוקצה, שאל"כ לא ניתן היה לקנח בהם כלל. וכן הורה המשנה ברורה סימן שלו ס"ק מח, ובאריכות בשו"ת יביע אומר ח"ה סימן כו אות ב, ח"ז סימן לו (וע"ש שבאר שהואיל וכל איסור מוקצה הוא גזירה משום הוצאה מרשות לרשות, לפיכך אין מוקצה במחובר, שלא שייכת בו גזירה זו).

[9] סימן שלו סעיף י.

[10] שם סעיף א.