פרק ט

שאלה: האם מותר לכבות דליקה שפרצה בשדה קוצים הגובל עם הבסיס? ומה דין כיבוי חורש טבעי שהוצת ע"י גורמים עוינים?

תשובה: נפסק בשו"ע^[1]: "כל פיקוח נפש דוחה שבת, והזריז הרי זה משובח. אפילו נפלה דליקה בחצר אחרת וירא שתעבור לחצר זו ויבוא לידי סכנה, מכבין כדי שלא תעבור". וכעין זה מפורש ברמ"א^[2]: "ומ"מ הכל לפי הענין, דאם היו בטוחים ודאי שלא יהיה להם סכנה בדבר, אסור לכבות, אבל בחשש סכנת ספק מותר לכבות אפילו הדליקה בביתו של כותי, וכן נוהגין", והוסיפו מפוסקי דורנו^[3] שבמיוחד יש להחמיר בכיבוי שריפה במקום יישוב שיש לחוש שתתפשט אל בתים שתושביהם לא יוכלו להימלט מפניה, ופשוט שכיום שבמקום יישוב מצויים בלוני גז וכלי רכב שבמיכליהם בנזין, יותר יש להקפיד בכך, וממילא כן הדין אף במתקנים צבאיים שמצויים בהם תחמושת וחומרי נפץ.

יתר על כן נפסק בשו"ע[4]: "גויים שצרו על כו' עיר הסמוכה לספר (לגבול), אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש, מחללין עליהם את השבת (שמא ילכדו העיר ומשם תהא הארץ נוחה ליכבש לפניהם)". לאור זאת הורו מפוסקי דורנו[5] שכשהמדובר בהצתה בידי גורמים עוינים שמטרתם לפגוע בשלטון ישראל בארצו, יש לכבותה, ואפילו אין בה חשש סכנת נפשות, ואפילו היא בפנים הארץ, שכן כיום כל מקום בארץ נידון כעיר הסמוכה לספר.

עוד יש להוסיף ששנינו^[6]: "מצילין (מפני דליקה שאין בה סכנה) מזון שלש סעודות כו', כיצד, נפלה דליקה בלילי שבת - מצילין מזון שלוש סעודות, בשחרית - מצילין מזון שתי סעודות, במנחה - מזון סעודה אחת כו'. ואומר לאחרים בואו והצילו לכם, ואם היו פיקחין עושין עמו חשבון אחר השבת. להיכן מצילין אותן, לחצר המעורבת, בן בתירא אומר אף לשאינה מעורבת כו'. ועושין מחיצה בכל הכלים, בין מלאים (מים) בין ריקנים, בשביל שלא תעבור הדליקה (שלכשתגיע הדליקה אליהם, יפקעו ויגרמו לכיבויה)", ונאמר בגמרא^[7]: "מכדי בהיתרא קטרח, נציל טפי (כלומר, הלא אין איסור לטלטל אוכלין, וא"כ מדוע הגבילוהו להציל רק מזון שלוש סעודות), אמר רבא, מתוך שאדם בהול על ממונו, אי שרית ליה - אתי לכיבויי^[8]".

וכן פסק השו"ע^[9]: "נפלה דליקה בשבת כו', יכול להציל כדי מזון שלש סעודות כו'. ודוקא בני הבית שהדליקה בו לא יצילו יותר, משום דאיכא למיחש שמתוך שטרודים בהצלה ישכחו השבת ויכבו, אבל בתים הקרובים ויראים שתגיע להם הדליקה, יכולים להציל כל מה שירצו", ובהמשך^[10]: "ועושים מחיצה בכל הכלים להפסיק בין הדליקה, אפילו כלי חרס חדשים מלאים מים שודאי יתבקעו כשתגיע להם הדליקה, דגרם כיבוי מותר. הגה, במקום פסידא".

לפיכך פשוט שחובה לכבות דליקה במקום שעשויה לסכן חיי אדם, כגון במקום יישוב שמצויים בו בלוני גז וכלי רכב שבמיכליהם בנזין, וכל שכן במתקנים צבאיים שמצויים בהם תחמושת וחומרי בעירה, או בסמוך אליהם כשיש לחוש שהאש תתפשט לעברם, והזריז נשכר[11]. אולם אם המדובר בשריפה הרחוקה ממקום יישוב שאין בה כל חשש סכנה עתידית, אין היתר לכבותה, למעט כשמדובר בהצתה ע"י גורמים עוינים, שאז מחללים שבת אפילו על 'עסקי תבן וקש'.

[1] סימן שכט סעיף א, ע"פ יומא פד ע"ב.

[2] סימן שלד סעיף כו.

והוסיף בערוך השולחן (שם סעיף ט): "דכיון דעכשיו הבתים בנויים על מיצר רשות הרבים, דלא כבזמן הגמ' שהבתים היו תוך החצר ולא היו הבתים סמוכים לרשות הרבים, אבל עכשיו הבתים סמוכים לרשות הרבים, וממילא דמהשריפה נופלים הרבה גחלים עד אין מספר לרשות הרבים, ואנן קי"ל דמכבין גחלת ברשות הרבים אפילו של עץ מפני נזק רבים, ודבר ידוע שאם באנו לכבות כל גחלת במקום שנפלה א"א בשום אופן, משום דהרוח מפזרן למקומות רבים בלי שיעור ולא נספיק לכלות כולם, ולכן מפני נזק רבים יש היתר לכבות הדליקה עצמה".

[3] שמירת שבת כהלכתה פרק מא סעיף א.

[4] סימן שכט סעיף ו, ע"פ הגמרא עירובין מה ע"א ורש"י שם.

[5] הגר"מ אליהו בשו"ת הרב הראשי סימן סג, וכעיקרון זה הורה הגר"ש גורן פעמים רבות, ראה למשל שו"ת משיב מלחמה ח"א סימנים ט, יג. ועיין עוד בדבריו שם סימן יח שהתיר אף כיבוי שריפה העלולה להתפשט אל מעבר לגבול ולהביא להסלמה בטחונית ולפיקוח נפש.

[6] שבת פרק טז.

[7] שם קיז ע"ב.

[8] ועיין בר"ן (שם סא ע"א מדפי הרי"ף) שהעיר שלמרות שלדעת רבים (עיין גמרא שם מב ע"א) איסור כיבוי דליקה מדרבנן, שהרי מן התורה אין איסור כיבוי אלא ביצירת פחם, וממילא כל שכוונתו להצלת ביתו, אינו אלא מלאכה שאינה צריכה לגופה, אעפ"כ החמירו חז"ל בענין זה, שהוא קרוב לאיסור תורה.

[9] סימן שלד סעיף א.

[10] שם סעיף כב.

[11] כמובן שכשניתן לכבות את השריפה באופן בטיחותי בדרך גרמא, כגון באמצעות הרטבת שולחן שנר דלוק נפל עליו, יעדיפו לכבות בדרך זו. (ועיין עוד שש"כ (שם סעיף יז) שבמקרה כזה ניתן גם ליטול את הנר ולהעבירו למקום אחר, שידעך שם מאליו.