פרק ד

שאלה: האם מפקד שהזעיק צוות לוחמים למבצע, ולאחר זמן בטלה הכוננות, רשאי להתקשר אליהם בשבת בכדי להודיעם על כך? כיצד ינהגו חיילים שהוזעקו לבסיסם בשבת, ובאמצע הדרך נודע להם שהכוננות בוטלה? האם לוחם שקיבל הודעה בשבת להתייצב ביחידתו, רשאי להתקשר לברר את מידת נחיצות הנסיעה?

תשובה: מבואר בפוסקים^[1] שאף כשעוסקים בהצלת נפשות, אין כל היתר לחלל את השבת רק בכדי לצמצם את חומרת האיסורים. יתר על כן, נפסק בשו"ע^[2]: "אמדוהו הרופאים שצריך גרוגרת אחת, ורצו עשרה והביאו לו כל אחד גרוגרת, כולם פטורים ויש להם שכר טוב מאת ה', אפילו הבריא בראשונה", דהיינו, כל שכוונתו להצלה, אף אם הוברר לאחר מכן שלא היה כל צורך במעשיו, נחשב כעוסק במצוה הגדולה של הצלת נפשות.

ע"פ זה כתב בספר שמירת שבת כהלכתה^[3]: "הזמין אמבולנס או רופא לצורך חולה שיש בו סכנה, ומתברר שאין בהם עוד צורך, אין לחלל שבת כדי להודיע להם ע"י יהודי על ביטול ההזמנה". וכעין זה כתב הגר"י זילברשטיין בספר תורת היולדת^[4] שהנוסע לטפל בחולה, אינו רשאי להתקשר מהדרך בכדי לברר אם יצא מכלל סכנה והמשך נסיעתו אינה נצרכת. כך שלדבריהם אין כל היתר לחייל שהוזעק ליחידתו, להתקשר לשם בכדי לוודא שהגעתו אכן חיונית^[5].

לעומת זאת, יש מפוסקי דורנו^[6] שחלקו על הבנה זו, ובארו שאמנם מי שקיבל מידע מוטעה ובשל כך חילל שבת לצורך פיקוח נפש, מקבל שכר על כוונתו הטובה, אך מ"מ נחשב כעובר איסור, ועל כן יש להשתדל למונעו מכך, ולכל הפחות ניתן להשתמש לצורך זה בטלפון שהפעלתו אינה כרוכה באיסור תורה.

לאור זאת נראה^[7] שלוחם שקיבל הודעה בשבת להתייצב ביחידתו, אינו רשאי לחלל שבת בכדי לברר את מידת נחיצות הנסיעה, למעט אם קיימת סבירות גבוהה שהגעתו בשבת אינה נחוצה, שאז רשאי לסמוך על המקילים בענין זה, ולהתקשר בשינוי^[8].

לעומת זאת פשוט שמותר וצריך לחלל שבת בכדי לבטל הזעקה של כוחות הצלה, כשיתכן ובמקביל זקוקים להם במקום אחר, או שחוסר הדיווח יביאם לעייפות מרובה ויגרע ממוכנותם לטפל באירועים אחרים, כל שכן שיש להודיעם על כך כשהגעתם למקום האירוע כרוכה בסכנה בטחונית או בטיחותית. ואף הורו מפוסקי דורנו^[9] שבמקרים שיש לחוש שאם לא יודיעם כעת שאין עוד צורך בנסיעתם, עלולים בעתיד לזלזל ב'הקפצות' ולהימנע מהגעה מיידית, מותר להודיעם טלפונית שאין זקוקים להם עוד. (כך שלמעשה נראה שהאיסור לחלל שבת בכדי לעדכן את אנשי ההצלה שאין בהם עוד צורך, אינו שייך אלא באנשים היוצאים להציל באופן חד-פעמי, ולא במערכות ואירגוני הצלה קבועים).

חייל שנודע לו במהלך הנסיעה מביתו ליחידה שהגעתו אינה נצרכת, ואין כל סיכון בהישארותו במקום, כגון שנמצא בסמוך למקום יישוב, ישאר לשבות במקומו (כמובן שאם הוא נמצא כטרמפיסט ברכב הממשיך את הנסיעה, אינו רשאי להורות לנהג לעצור את הרכב בכדי שיוכל לרדת ממנו, שכן העצירה המיוחדת עבורו כרוכה באיסורים, כהדלקת אורות הבלימה והגברת התאוצה בתחילת הנסיעה לאחר מכן^[10]).

ברם, אם יש סיכון בכך, כגון שנמצא במקום מבודד ונותר עוד זמן רב עד צאת השבת, או שלא ניתן להשאיר את הרכב במקומו בשל צרכי כוננות, ביטחון מידע, וכד', ימשיך בנסיעה עד מקום היישוב הקרוב. (ועיין בתשובה הבאה שאף כשההמתנה במקום אינה מסוכנת, אלא שהיא כרוכה בטירחה מרובה ועלולה לגרום לו להימנע להבא מלצאת לדרכו, רשאי לעבור על איסורי דרבנן בכדי לשוב לביתו, ובמקרים מיוחדים מותר גם להסתמך על דעות יחידניות ולעבור על איסורי תורה בכדי לחזור לביתו. במיוחד ניתן להקל בזה כשהמדובר ברכב כבד, ונהג הרכב ממשיך בין כך בדרכו (באיסור)^[11]).

[1] כן הוכיח המשנה למלך בספרו פרשת דרכים (דרוש יט) מהמבואר בסוף יומא שנחלקו תנאים אם יש להעדיף להאכיל את החולה פירות טבל, או שמא יפרישום תחילה ואז יאכילוהו חולין ופירות תרומה, ולכאורה היה לו להפריש תרומה ולחזור ולערבה ולבטלה בשאר הפירות ובכך יימנע מאכילת איסור, אלא מכאן שההיתר לעבור איסורים לצורך החולה אינו אלא לצרכיו ממש, דהיינו, מאחר שצריך לאכול יש לשאול אם להאכילו בשר בהמה שחוטה או נבלה, אך אין כל היתר לעבור על איסורים נוספים, ואפילו איסורים קלים, רק בכדי למזער את חומרת האיסור. (ועל כן הנצרך להשתמש במחשב לצרכים מבצעיים, אינו רשאי להזיז מידי פעם את העכבר, רק בכדי למנוע את כיבוי המסך, ע"מ שלא יחייבנו לשוב ולהפעילו לאחר זמן).

אמנם בשו"ת אבני מילואים (סימן יח) חלק על כך ונקט שבחוטא שאינו פושע אמרינן לחבירו חטא איסור קל בשביל שלא יחטא חברך בחמור, ואכן היה לו להפריש תרומה ולחזור ולבטלה, אלא מאחר שאיבוד תרומה בידיים אסור מן התורה, לפיכך לא שייך לעשות כן.

אולם למעשה הורו הגרש"ז אויערבך והגרי"ש אלישיב (ראה אורחות שבת ח"ג בירורי הלכה סימן ו) שאין לעשות איסור קל בכדי למנוע מהחולה איסור חמור.

(יש להוסיף שהפמ"ג (סימן שכח א"א ס"ק ט) כתב שהפרשת דרכים אסר דוקא לאחרים להציל את החולה מאיסור, אך החולה עצמו רשאי. ונראה שעל דרך זו הורה בשש"כ (פרק לב סעיף סו) שכשצריך להדליק את המתג הראשי לצורך חולה, יסגור קודם לכן את שאר המתגים, בכדי לחסוך מעצמו חילול שבת, ואפילו יש בכך איסור מוקצה).

[2] סימן שכח סעיף טו, ע"פ הגמרא במנחות סד ע"א.

ועיין עוד בענין זה במשנה ברורה (סימן שלד ס"ק עט) שכתב: "מי שחילל שבת משום פיקוח נפש, אין צריך לכפרה כלל, ומה שנהגו נשים המדליקות הנר בשביל יולדת בשבת, להתענות אח"כ, הוא הוללות וסכלות", וכעין זה כתב (שם ס"ק עו) שהמשתתף בכיבוי שריפה במקום חשש סכנה, לא יתענה לכפרתו, שלא יימנעו להבא מלבוא לכבות. ועיין גם בשו"ת ציץ אליעזר (חלק כ סימן יח) שבאר שלכך חרג השו"ע מדרכו וכתב שיש לו שכר טוב מן השמיים, בכדי שלא יהא ליבו נוקפו על שחילל את השבת.

[3] מהדו"ח פ"מ סעיף פה, וכעין זה מובא בספר הצבא כהלכה (פרק לב סעיפים א, ד) בשם הגרש"ז אויערבך, וכן כתב בשו"ת שבט הלוי ח"ח סימן קצג אות ב.

[4] פרק כא הערה ב, בשם הגרי"ש אלישיב. ובהערה שם הוסיף שאדם שהודיעו לו שמצב אימו החמיר ביותר, וסבר שעליו לנסוע בכדי לדאוג לצרכיה ולהזמין אליה רופא מומחה, אינו רשאי להתקשר קודם לכן בכדי לברר את מצבה.

[5] ואכן, עיין בספר הצבא כהלכה (שם סעיף ז) שכתב: "יחידה שקיבלה בשבת הוראה לבצע פעילות הכרוכה בחילול שבת, והרב הצבאי מסופק אם אכן ההוראה בגדר פיקוח נפש (כגון שמא ניתן לדחותה לאחר צאת השבת), אין לו היתר לברר זאת תוך חילול שבת, גם אם יתכן שכתוצאה מהבירור ימנע חילול שבת מהרבה חיילים". יתר על כן, עיין במאמר הר"מ הלפרין בשנתון אסיא (חלק טו) שכתב בשם הגרש"ז אויערבך, שיחידה צבאית שהופעלה בנימוק של פיקוח נפש, ונודע לאחד החיילים שהפעילות נועדה לצורכי תירגול בלבד, אינו רשאי לחלל את השבת בכדי לדווח על כך ולמנוע את המשכה, שכן החיילים הסבורים שמדובר בפיקוח נפש פועלים בהיתר גמור.

[6] שו"ת מנחת אשר סימנים כב-כג, שו"ת מאמר מרדכי ח"ג סימן טז, הגרח"פ שיינברג בהערה על דברי 'תורת היולדת' הנ"ל, וכן שמענו מהגרז"נ גולדברג. (ופשוט שלדבריהם יהיה מותר להשתמש בטלפון באותם מצבים המנויים בהערה הקודמת).

ועיין בספר הצבא כהלכה (שם סעיף ח, בשם הגרש"ז אויערבך) שאמנם נקט שהנוסע מקבל שכר טוב מן השמים, ואסור לחלל שבת בכדי להודיעו שהנסיעה אינה נצרכת, אך מ"מ התיר להשתמש בטלפון (שהפעלתו אינה כרוכה באיסור תורה), וכן שמענו מהגר"א נבנצל.

[7] ואף הגר"י זילברשטיין שהחמיר בענין ביטול הזעקת אמבולנס, כתב לנו: "(הא) דאין אומרים לו לאדם עשה חטא קל כדי שלא יבוא חברך לידי איסור חמור, כיון שחבירו פשע ..., והוסיף בשער הציון (סימן רנד ס"ק מ) דגם בשוגג נחשב לפשיעה דהוי ליה ליזהר שלא יבוא לזה, יעו"ש. ומשמע מדבריו שאם באמת לא הוי פשיעה מותר לחטוא באיסור קל להציל את השני מאיסור חמור. עפ"ז י"ל בענינינו, אם החייל משער שיש סבירות גבוהה שבאמת אין כאן פיקוח נפש, והוא חושב שהקצין שהזמין אותם עשה כן שלא בפשיעה, אלא שמרוב בהלה חשב שמלחמה לפניו ולכן הזמין את כל החיילים מיד, אם כן יש מקום להתיר להתקשר בשינוי כדי להצילו מחטא". (וכן הורה שבאותם מצבים שלא ברור שחילול השבת מוצדק, כיחידה שהרב הצבאי מסופק אם ניתן לדחות את הפעילות למוצ"ש, וכל שכן כשברור שאין הצדקה לחילול השבת, כיחידה שהוטעתה והופעלה לצורכי תירגול בלבד, המנויים בהערה דלעיל, יהיה מותר להתקשר בשינוי).

וכששאלנו ממנו במה שונה דין זה מביטול הזעקת אמבולנס, באר שדוקא כשיש חולה לפנינו, יש לראות את המצילים כנוסעים בהיתר גמור, ולכן אסור לחלל שבת בכדי לעוצרם, אך בגיוס חירום שברור שלא יזדקקו לכל החיילים בשבת, והפיקוד מזמן את כולם לפי שאינו יכול למדוד במדויק מי נחוץ ומי לאו, אין לראות זאת כ'חולה לפנינו', ולכן מותר לחלל שבת בכדי למנוע את הנסיעה.

[8] לעומת זאת, עיין להלן פרק מט תשובה ד שאם ברור לכל הנוגעים בדבר שהפעילות נוגדת את ההלכה, ישנם מצבים שיהיה מותר לעבור על איסור קל (כגון להתקשר טלפונית לגורם ממונה) בכדי למנוע חילול שבת המוני.

[9] ראה שולחן שלמה סימן שכח הערה סב.

[10] עם זאת יש לציין ששמענו מהגר"א נבנצל שאם נהג הרכב ממשיך לנסוע לצורך פיקו"נ, מותר לנוסע להורות לו לעצור לצורך מצוה (כגון שהוא חפץ לרדת בכדי להצטרף למשפחתו לענג את השבת), ואף שמביא בכך להדלקת אורות הבלימה בעת העצירה ולהגברת התאוצה בעת תחילת הנסיעה, מ"מ פעולות אלה נצרכות לצורך שמירת הנפש, ומוגדר כגרם חילול שבת לצורך פיקו"נ, המותר לצורך מצוה.

[11] הואיל והצטרפות לנסיעה כזו אסורה מדרבנן משום הנאה מחילול שבת, ואיסורי דרבנן הותרו ליוצאים להציל. (משא"כ כשמצטרף לרכב קטן, שההצטרפות גורמת לצריכת דלק מרובה ולהכשלת הנהג באיסור 'מבעיר'). ואפילו נוסעים מרחק רב מחוץ לתחום, מ"מ ניתן להסתמך על דעת הראשונים (עיין בסוף התשובה הבאה) שאף חוץ לי"ב מיל אין איסור תחומין מדאורייתא אלא מדברי חכמים.