פרק ד

שאלה: האם חייל היוצא למארב בליל שבת צריך להקפיד למרוח את צבעי ההסוואה על פניו קודם השבת? כיצד ינהגו חיילים ששבו מפעילות מבצעית בשבת וחפצים להסיר את צבעי ההסוואה מפניהם?

תשובה: שנינו[1]: "הגודלת (קולעת ובונה את שערה), וכן הכוחלת (צובעת סביב עיניה), וכן הפוקסת (מסרקת שערה, ותולשת שערות אגב זה) - רבי אליעזר מחייב (מדאורייתא), וחכמים אוסרין משום שבות (מדרבנן, לפי שאין דרך מלאכות בונה, צובע וגוזז, לקיימם בגוף האדם)". וכדבריהם פסק הרמב"ם[2]: "הצובע מאבות מלאכות, לפיכך אסור (מדרבנן) לאשה להעביר סרק על פניה, מפני שהיא כצובעת", אולם יש מן הפוסקים[3] שכתבו שכן הדין דוקא בנשים הואיל ודרכן בכך, ואילו באנשים שכלל אין דרכם לצבוע את פניהם, אין כל איסור בכך.

ולענין הסרת צבע מגופו, דעת רבים מן הפוסקים[4] שלא חל איסור מחיקה אלא במקום שדרך לכתוב עליו, ורק לגבי אשה הרגילה בכך, המנהג[5] להימנע מהסרת האיפור, וכדין 'המוחק על מנת לכתוב'. יתר על כן, יש הנוקטים[6] שאיסור מחיקה אינו שייך אלא לענין כתיבה, אך אין כל איסור למחוק על מנת לצבוע, וממילא אף אשה הרגילה בכך, רשאית להסיר איפור בשבת.

ברם, יש מן הפוסקים[7] שהורו שעל אדם שנמצא פיח על ידיו, להימנע בשבת מניגוב הידיים לאחר נטילתם, לפי שע"י הניגוב עלול לבוא לידי מחיקה, ויש אף שכתבו[8] שלכתחילה במקרה זה כלל לא ייטול את ידיו, אלא יכרכם במפה קודם שיסעד.

עוד יש להוסיף שנפסק בשו"ע[9]: "יש מי שאומר שהאוכל תותים או שאר פירות הצבועים, צריך ליזהר שלא יגע בידיו צבועות בבגדיו או במפה, משום צובע", ומכאן שהמסיר צבע מגופו צריך להיזהר ממריחתו על המגבת. אולם כתבו האחרונים[10] שבמקום צורך ניתן להקל אף בכך, לפי שעושה כן בדרך לכלוך וקלקול.

לפיכך היוצא לפעילות מבצעית מעט לאחר כניסת השבת, ישתדל במידת האפשר להקדים ולמרוח את צבעי ההסוואה על פניו קודם השבת, אך במקום צורך, כגון שלא נעים לו להתפלל או להופיע כך בחדר האוכל, וכל שכן במידה שיש לדחיית הצביעה ערך מבצעי, רשאי למורחם בשבת.

לעומת זאת השב מפעילות מבצעית בשבת, רשאי אף לכתחילה להסיר את הצבע באמצעות מים וסבון (נוזלי[11]), אך ייזהר משימוש במטלית לחה מפני איסור סחיטה, ואף ישתדל במידת האפשר להימנע מניגוב הצבע במטלית וכד', משום איסור צובע.

[1] שבת פרק י משנה ו.

[2] פכ"ב משבת הכ"ג, וכן פסק השו"ע (סימן שג סעיף כה): "אסור לאשה שתעביר בשבת סרק על פניה, משום צובע. ומטעם זה אסורה לכחול בשבת, ומטעם זה אסורה לטוח על פניה בצק, דכשנוטלתו מאדים הבשר".

[3] קצות השולחן סימן קמו סעיף י ובדי השולחן שם, ע"פ דברי המג"א (סימן שכ ס"ק כה) שבאר שאין איסור באכילת תותים בשבת למרות שצובעים את פניו, לפי שאין דרך האדם לצבוע את פניו, ואינו דומה לאיסור איפור באשה שדרכה בכך (אם כי היה מקום לחלק בין אכילת תותים שאין כלל דרך צביעה בכך, לבין איפור פנים שדרך צביעה בכך).

[4] עיין פתחי תשובה סימן קסא ס"ק ב, כף החיים שם ס"ק כז, קצות השולחן סימן קמד בדי השולחן ס"ק י, שו"ת מנחת שלמה ח"ב סימן לד, שמירת שבת כהלכתה פרק יד סעיף יז והערה עט, ספר חזון עובדיה ח"ה הלכות כותב סעיף יט.

[5] ראה ספר אוהל שרה ח"א פ"ד הערה יא בשם הגרש"ז אויערבך.

[6] ספר אוהל שרה שם הערה יג, ספר אורחות שבת פרק טו סעיף נט, ובאריכות בספר מנוחת אהבה פרק כב סעיף לא ובהערה שם.

[7] חיי אדם ח"א כלל מ סעיף ח, ספר מנחת שבת סימן פ ס"ק קצט.

[8] ראה במנחת שבת שם, ועיין בחזון עובדיה (שם) שאם כתב על ידו אותיות או מספרים, יזהר משפשוף וניגוב הידיים, כל שודאי לו שיימחקו.

[9] סימן שכ סעיף כ, ע"פ ספר היראים סימן רעד, וכעין זה כתב השו"ע (סימן שכח סעיף מח): "אסור להניח בגד על מכה שיוצא ממנו דם, מפני שהדם יצבע אותו".

ומ"מ עיין במשנה ברורה (סימן שכ ס"ק נח) ובאריכות בשו"ת יביע אומר (ח"ו סימן לז אות ב) שבארו שאין צורך להיזהר בשעת אכילת פירות שלא יבוא לצביעת פיו וידיו, לפי שכלל אין דרך צביעה בכך, ואף אין צביעה זו מתקיימת כלל, מה גם שהוא צובע כלאחר יד, ואינו מתכוון לכך.

[10] משנה ברורה סימן שכ ס"ק נט וסימן שכח ס"ק קמו.

[11] עיין לעיל פרק לח תשובה א.