פרק א

שאלה: האם יש עדיפות לחייל החותם על ציוד בעת צורך מבצעי או בזמן גיוס חירום, לחתום חתימה שאין שמו ניכר בה? כיצד ינהג מפקד העורך מסדר לחייליו העומדים לצאת למארב ונצרך לסמן על גבי רשימת ציוד קיימת את פירוט הציוד שנוטלים עימם, בכדי שלא ישכחו ציוד לחימה בשטח? ומה דין סימון שמות הנוכחים ברשימת השבצ"ק? האם מותר לסמן פגיעות במטווח חיוני שנערך בשבת?

תשובה: שנינו[1]: "הכותב שתי אותיות, בין בימינו בין בשמאלו, בין משם אחד בין משתי שמות, בין משתי סימניות, בכל לשון - חייב. אמר רבי יוסי, לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם, שכך כותבין על קרשי המשכן לידע איזה בן זוגו". ומבארת הגמרא: "בשלמא אימין ליחייב - משום דדרך כתיבה בכך, אלא אשמאל אמאי? הא אין דרך כתיבה בכך! ... רב יעקב בריה דבת יעקב אמר, הא מני - רבי יוסי היא, דאמר לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם".

דהיינו, שיטת רבי יוסי שאף על רישום כלשהו חל איסור מן התורה[2], ואפילו "שרט שריטה אחת על שני נסרין, או שתי שריטות על נסר אחד – חייב"[3], ולפיכך אף נקט שמתחייבים על כתיבה בשמאל, למרות שאינה מדויקת. אולם למעשה דעת רבים[4] שהלכה כת"ק שמן התורה אין חיוב אלא על כתיבת שתי אותיות (או סימנים מוסכמים כמספרים וכד'[5]), או על רישום ציורים וכד', וכן פסק הרמב"ם[6]: "הכותב בכל כתב ובכל לשון חייב, ואפילו משני סימניות", ובהמשך[7]: "רושם תולדת כותב הוא. כיצד? הרושם רשמים וצורות בכותל ובששר וכיוצא בהן כדרך שהציירין רושמים, הרי זה חייב משום כותב".

ומ"מ כתבו הפוסקים[8] שמדרבנן חל איסור אף על רישום סימנים בעלמא, יתר על כן, יש שנקטו[9] שאף סימון באמצעות ניקוב העמוד, כלול באיסור זה.

לפיכך: 1. יש להימנע בשבת מכתיבת אותיות וסימנים מוסכמים, ואף מרישום סימנים בעלמא כלשהם, על כן גם בנסיבות מבצעיות יש להערך קודם השבת בכדי להימנע מצורך לכתוב בשבת, כך יש להכין מראש את דפי המשימות, רשימות השיבוץ למשימות השונות, וטפסי הנפקת הציוד שיוצרך להם בשבת. על דרך זו ראוי להכין בחמ"ל לוח שיבוץ שניתן לשנותו באמצעות הצמדת כרטיסים עם שמות החיילים ע"י אטבים משרדיים או סקוטשים וכד', ובאותה מידה ראוי לחייל שקיים סיכוי סביר לגביו שיוצרך לחתום על מסמכים בשבת, להכין מראש מס' פתקים עם פרטיו האישיים בכדי שיוכל להדקם למסמכים (באמצעות סיכה משרדית, ובדלית ברירה באמצעות שדכן), במקום למלאם בכתב.

2. גם במקום צורך מבצעי שאינו סובל דיחוי עד לאחר השבת, כגון שהשתנה הציוות לסיור או למארב (וכידוע, חובה לעדכן את רשימת השבצ"ק בכדי לוודא נוכחות בכל מהלך הפעילות, ובכדי לשלול אפשרות מוטעית של העדרות חייל והפעלת כוחות מיותרת וסיכונם לשוא), יש להשתדל למעט בכתיבה ככל הניתן, כך הנצרך לסמן שמות או חפצים מתוך רשימה קיימת, ישתדל להימנע מסימון 'וי' או 'איקס' לצידיה, אלא יסתפק בסימון הפריט באמצעות ניקוב, או לפחות ברישום קו בעלמא לצידו, ועל דרך זו הנצרך לחתום על ציוד בשבת, ישתדל להסתפק ב'קשקוש' במקום בחתימת שם ניכר, והנצרך לסמן פגיעות במטווח לצורך איפוס הנשק, יעדיף קשקוש על פני ציור עיגול סביב הפגיעה.
3. בכל זה ישנה מדרכו הרגילה וישתמש בידו השמאלית, או בידו הימנית באצבעות שאין דרכו להשתמש בהן, כך שהכתב יתעוות. מאידך, כמובן שאין לנקוט בכל הדרכים הנ"ל כשהדבר עלול להביא חלילה לידי תקלה מבצעית.

[1] שבת קג ע"א.

[2] כן פירש רש"י (שם) שרבי יוסי חולק על ת"ק ונוקט שהחיוב הוא אף על סימונים בעלמא.

אמנם בפיהמ"ש לרמב"ם כתב שכל מחלוקת התנאים אינה אלא שלרבי יוסי רושם סימנים מוסכמים הוא אב מלאכה בפני עצמו, ואילו לת"ק רושם הוא תולדה של מלאכת כותב. אולם בהכרח צ"ל שיש למחלוקת זו נפק"מ הלכתית, שהרי מבואר בגמרא שלרבי יוסי מתחייב אף על כתיבה בשמאל ועל שריטה ע"ג נסרים, על כן צ"ל שלת"ק מכיון שרושם סימנים הינו תולדת כותב, לפיכך החיוב הוא דוקא בסימנים ידועים ומוסכמים וכדרך כתיבה, משא"כ לרבי יוסי מלאכת רושם נידונה מצד עצמה, ועל כן מתחייב אף על פעולות נוספות. (ועיין היטב בביה"ל סימן שמ סעיף ד ד"ה 'במשקין על השולחן' וסעיף ה ד"ה 'מותר').

[3] שם ע"ב.

[4] כן מוכח בשו"ע (סימן שמ סעיף ה) שפסק: "מותר לרשום בציפורן על הספר, כמו שרושמין לסימן, שאין זה דבר המתקיים", וכתב בביה"ל (שם ד"ה 'מותר') שמאחר שנקט שעל רישום בעלמא חל איסור מדרבנן, לפיכך בדבר שאינו מתקיים מותר לגמרי, וע"ש שציין שכן מוכח אף בדעת כל הפוסקים שנקטו כת"ק שהכותב בשמאל פטור.

ברם, עיין ב"ח (שם אות ג) וט"ז (שם ס"ק ד) שתמהו על היתר רישום בציפורן, ומשמע שנקטו להלכה כרבי יוסי הואיל וסתמה המשנה כמותו (או ע"פ הכלל שהלכה כרבי יוסי מחבירו, וי"א אף מחביריו), ועיין עוד בביה"ל (שם) שהביא דעת הכנה"ג והברכי יוסף שראוי לירא שמים להחמיר בזה.

[5] ראה שו"ע הרב (סימן שמ סעיף ח) ותוספות יו"ט (שבת פרק יב משנה ג) שכתבו שמספרים דינם כאותיות. ועיין בתויו"ט שם שכתב שגם במספרים ושאר סימנים מוסכמים אין מתחייבים אלא כשכותב שניים, וכדין כתיבת ב' אותיות. ולעומת זאת עיין בביה"ל (שם סעיף ד סוף ד"ה 'במשקין') שלמד מלשון הירושלמי (שבת פ"ז ה"ב): "הצר צורה (כלומר, ערך תרשים של ציור, ולאחר מכן בא חבירו וצבע את התבנית), הראשון חייב משום כותב והשני חייב משום צובע", הרי שמתחייבים אף על ציור צורה אחת.

ואגב יש להעיר שנחלקו האחרונים אם חל איסור מן התורה אף על כתיבת אות אחת, דעת המשנה ברורה (שם ס"ק כב) שהמשנה מגדירה את שיעור המלאכה המחייבת חטאת בכתיבת שתי אותיות, אך האיסור הוא אף על אות אחת, וכדין 'חצי שיעור' האסור מן התורה, וכן הורו הבן איש חי (שנה שנייה פרשת פקודי אות א), כף החיים (שם ס"ק כו, ועוד. אולם דעת האליה רבה שבפחות משתי אותיות אין כלל שם מלאכה, ועל כן איסורו מדרבנן (כדין 'חצי מלאכה'), וכן מפורש בתוספתא (ביצה פ"ד הלכה ב): "האורג חוט אחד והכותב אות אחת, ר"א מחייב, וחכמים אומרים אינו חייב אלא משום שבות", וכן מבואר ברבינו ירוחם נתיב יב חלק יד, וכן באר בספר מגן אבות (שבת עג ע"א ד"ה 'והמיסך') שבמלאכות שהמשנה קבעה את שיעורן אין דין 'חצי שיעור', ואסורים מדרבנן משום 'חצי מלאכה'. וכן נקט והוכיח בספר מנוחת אהבה פרק כב סעיף ד.

[6] פי"א משבת ה"י.

[7] שם הי"ז.

[8] שו"ע הרב שם סעיף ז.

[9] עיין מג"א (סימן שכג ס"ק ה) שתמה כיצד נהגו (ראה שו"ת הרא"ש כלל כב סימן ז) ליטול בשבת יין מהחנווני ולסמן באמצעות ניקוב מחט את מפלס היין בחבית קודם נטילתו, והלא יש בכך משום רישום, (בתוספת שבת (שם) באר שעשו כן כלאחר יד, ובאליה רבה (סימן שז ס"ק לא) כתב שהקלו לפי שהוי נקב בעלמא, א"נ שנקבו באופן שאינו מתקיים). ועיין חיי אדם (כלל לג סעיף ט) שכתב: "ופשיטא דאסור לעשות נקבים במחט וכיוצא בו לסימן, דאפשר דחייב כרושם רשמים" (וכעין שאסור לקרוע בעור צורת אותיות).

אמנם מלשון המשנה ברורה (סימן שכג ס"ק כ) "שעשיית הנקבים בנייר ג"כ אין נכון לכתחילה", משמע שאין בכך איסור גמור, מה גם שמשמעות דברי הרא"ש (שם) היא שהבעייתיות במנהג זה נובעת מסיבות אחרות, ולא מעצם הניקוב. ועיין עוד בשו"ע (סימן תק סעיף ג) שהתיר לנקב ביו"ט נקב בבשר בכדי לסמנו, ובמשנה ברורה (שם ס"ק יז) התיר כעין זה לנקב את האפיקומן לסימן, ובלבד שלא ינקבו בצורה מיוחדת כעיגול או משולש.